יוז'ף אטווש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יוז'ף אטווש, ציור משנת 1845 מאת מיקלוש ברבאש

יוז'ף אטווש, בשמו המלא הברון יוז'ף אטווש ואשארושנאמניהונגרית: József Eötvös Vásárosnaményi báró, ‏ 13 בספטמבר 1813 - 2 בפברואר 1871 היה סופר, פובליציסט, מחזאי ופוליטיקאי הונגרי.

רקע משפחתי, שנות צעירותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוז'ף אטווש נולד בבודה כילד הרביעי מבין חמשת הילדים של הברון איגנאץ אטווש, דיפלומט בשרות הקיסר האוסטרי, ושל אנה לבית ליליין (Anna Lilien) ‏ (1786-1858). סבו מצד האם היה אציל גרמני-פרוסי. בנעוריו הושפע אטווש רבות בעיצובו הרוחני, על ידי מורו הפרטי, יוז'ף פרוז'ינסקי, אסיר פוליטי לשעבר, בעל השקפות רפובליקניות ומעריץ של עידן האורות הצרפתי. הוא היה זה שטיפח בנער את העיניין בהגות הפילוסופית ובפוליטיקה. אחרי לימודים איכותיים בגימנסיה המלכותית הקתולית בבודה, אטווש למד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה בפשט, בין השנים 1826-1831. בימי האוניברסיטה קישר ידידות אמיצה עם לאסלו סאלאי, לימים היסטוריון ופובליציסט, שעודד אותו לכתוב. בתום הלימודים התקבל אטווש לשורות עובדי המדינה בתפקיד של סגן נוטריון. בעידודו של אביו נכנס במהרה גם לחיים הפוליטיים. ממסעותיו במערב אירופה חזר עם רעיונות מתקדמים בתחום הספרות והפוליטיקה. הושפע מרעיונות האסכולה הספרותית הרומנטית, שכמה מנציגיה הבולטים פגש אישית.

בשובו להונגריה כתב את ספרו הפוליטי הראשון "הרפורמה של בתי הסוהר". כחבר צעיר של הפרלמנט הרשים בבקיאותו ובכשרונו כנואם. באחד מנאומיו הראשונים שפורסמו בשנים 1839-1840, (עם תוספת נספח, בשנת 1841) תמך בחום באמנציפציה של היהודים בארצו.

פעילותו העיתונאית והפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך הפיץ את רעיונותיו הפרוגרסיבים מעל דפי העיתון "Pesti Hírlap" ("פשטי הירלאפ"). במאמריו טען שלצורך הנהגת הרפורמות המינהליות הדרושות להונגריה, הכרחי להקים ממשלה אחראית בעלת הרכב לאומי הונגרי. השקפה זו מוצאת ביטוי גם ברומן שלו "נוטריון הכפר" (1844-1846), שהפך לאחת היצירות הקלאסיות של הספרות ההונגרית, גם כן ברומן הפחות ידוע "הונגריה בשנת 1514) ובקומדיה "יחי השוויון!".

בשנת 1842 אטווש נשא לאשה את אגנש רושטי(1825-1913), בתו של אדלברט רושטי. נישואיו המאושרים נשארו כל חייו מאחורי הקלעים, בלי שיתערבבו עם הקריירה הציבורית שלו.

בימי המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטווש נחשב לאחד מהמובילים באנשי הרוח והפוליטיקאים ההונגרי ונואם בחסד, כך שכאשר הארכידוכס הפלטין יוזף רצה שתהיה נוכחות שיא בפרלמנט היה פונה אליו לנאום. בפברואר 1848 המהפכה ההונגרית שאטווש הזדה עם שאיפותיה העלתה אותו לתפקיד של שר בממשלה ההונגרית החדשה, אחראי על תיק הדתות והחינוך. השפעתו הרחיקה למעשה הרבה מעבר לתחום אחראיותו המיניסטריאלית, בתור מייצג, יחד עם פרנץ דיאק ואישטוון סצ'ני את הפלג המתון ופחות לוחמני של ההנהגה המהפכנית. התפטרותו של ראש הממשלה, לאיוש באטיאני גרמה לו לתסכול רב ואילצה אותו לצאת, רחוק ממלחמת הקיום של המהפכה, לגלות מינכן.

שנות הגלות וחזרתו למולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם זאת המשיך לשרת את מולדתו בעזרת קולמוסו. השפעתו נותר איתנה על עיצוב דעת הקהל והרעיונות הפוליטיים המקובלים בקרב העם ההונגרי. כתביו פורסמו בפשט בין השנים 1851-1854 ובאותה שנה הופיעו במהדורות הגרמנית בווינה ובלייפציג. בחזרתו להונגריה ב1851 בהסכמת השלטונות, הקפיד על התנגדות פסיבית ביחס למשטר הקיסרי ובו זמנית נמנע כנדרש ממעורבות בתנועות הפוליטיות. בשנת 1859 פרסם "ערבויות וכוחה ולאחדותה של אוסטריה" (שהופיעה באותה שנה בגרמנית בלייפציג), ספר שבו ביקש לנסח עקרונות המפשרים בין אוניה פרסונלית ואחריות מיניסטיראלית מחד, ובין הריכוזיות השלטונית מאידך. אחרי תבוסת האוסטרים במלחמה האיטלקית הנתונים השתנו ועמדתו כפי שנוסחה בספר זה כבר לא השביעה רצון בקרב דעת הקהל ההונגרית. באסיפת הדיאטה בשנת 1861 אטווש נמנה עם התומכים הנלהבים של דיאק ונאומו ברוח זו הרשים מאוד בעיני החצר הווינאית.

שוב שר בממשלה, במסגרת השלטון הדואליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים השלוות יחסית בתחילת העשור השביעי של המאה 19 הקדיש אטווש יותר זמן לעיסוקיו הספרותיים ובשנת 1866 נבחר ליושב ראש האקדמיה ההונגרית. בכינוסים ב1865 ו1867 של בית הנבחרים נאבק בלהט למען מדיניותו של פרנץ דיאק שהגיעה להקמת השלטון הדו-ראשי אוסטרו-הונגרי תוך הבטחת הנהגה עצמית אוטונומית לעם ההונגרי. עם הרכבת ממשלת גיולה אנדראשי בפברואר 1867, אטווש הסכים לכהן שוב כשר החינוך והדתות.היה השר היחיד מהממשלה המהפכנית מ-1848-1849 שחזר להיות חבר בממשלה. בהיעדר אנדראשי, אטווש מילא את מקומו וניהל את ישיבות הממשלה.

כבר באותה שנה הצליח להעביר בפרלמנט ההונגרי את החוק שהעניק אמנציפציה ליהודים, אם כי מאמציו לכיוון הענקת חופש פולחן מלא נתקל עדיין בהתנגדות החוגים הקתוליים.

הישגו המרשים ביותר נחשב חוק בתי הספר הלאומיים שהבטיחה להונגריה את מערכת החינוך המושלמת ביותר מאז ימי הקיסרית מריה תרזה. עקרונות החוק כללו חינוך חובה, הקמת בית ספר ממלכתיים מחוץ לאלו של הקהילות הדתיות, תוכנית לימודים חדשה שהדגישה את לימוד השפה ההונגרית ומקצועות חילוניים. החוק הגדיר דרישות מינימום לגבי מבנה בית הספר, תנאי התברואה, ספרי לימוד והציוד הדרוש לשיעורים. החוש של אטווש הסדיר גם את תוכנית הלימודים של בתי הספר הדתיים במקצועות החליוניים ותנאי הוראתם. הקהילות הדתיות קיבלו אוטונומיה בבחירת מוריהן ובקביעת תוכנית הלימודים במקצועות הדתיים. ‏[1]

למרות שהיה קתולי מאמין, קרוב בדעות בנושאי דת לידידו הצרפתי מונטאלמבר, גישתו הייתה שלילית כלפי דוגמת האלטעות של האפיפיור שהוכרזה בוותיקן בימי פיוס התשיעי.

מאמציו בשנים האחרונות פגעו ככל הנראה בבריאותו השבירה, וב-2 בפברואר 1871 אטווש נפטר בפשט.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-3 במאי 1879 בכיכר הנושאת את שמו בפשט הוקמה אנדרטה לכבודו

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]