יוליוס שטרייכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוליוס שטרייכר

יוליוס שטרייכר (גרמנית: Julius Streicher;‏ 12 בפברואר 1885 - 16 באוקטובר 1946) - מראשי העיתונות האנטישמית ומראשי המשטר הנאצי בגרמניה. עורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר" (המסתער). נידון למוות במשפטי נירנברג על חלקו בשואה והוגדר בפסק הדין כ"אויב היהודים מספר אחד".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטרייכר נולד בבוואריה כבן למורה, ועבד תקופה קצרה כמורה בבית ספר יסודי, עד שהתגייס לצבא הגרמני ב-1914. שטרייכר נלחם במלחמת העולם הראשונה ואף קיבל את עיטור צלב הברזל ודרגת קצונה.

ב-1919 נכנס שטרייכר לפוליטיקה הגרמנית כשייסד את "המפלגה הגרמנית הסוציאלית" ששנה לאחר מכן, נבלעה בתוך המפלגה הנאצית. בין השנים 1924 ל-1932 שימש בתפקידים ייצוגיים שונים בפוליטיקה הגרמנית, מטעם המפלגה הנאצית ובין השנים 1928 ל-1940 שימש כראש המפלגה הנאצית במחוז פרנקוניה. בתקופה זו פעל בעיקר בעיר נירנברג. בהתקדמותו בתוך המפלגה הנאצית הפך למקורב של מנהיגה, אדולף היטלר.

במהלך המרידה הנאצית הכושלת המכונה "הפוטש במרתף הבירה" היה שטרייכר אחד מתומכיו של אדולף היטלר ויצא במסע ציבורי להגנתו. לאחר שפרסם בעיתונו, ידיעות בדבר חייו האישיים של הרמן גרינג בשנת 1940 פוטר מכל משרותיו, אך נותר ביחסים טובים עם היטלר.

במרץ 1940 נפתחה נגד שטרייכר חקירה בתוך המוסדות הנאצים בחשד ללקיחת שוחד בתמורה להגדרתם של מספר עסקים כ"אריים". עקב כך הושעה שטרייכר מפעילותו הציבורית אך בכל זאת, יחסיו הטובים עם אדולף היטלר נמשכו והוא המשיך להפיץ את אמירותיו האנטישמיות.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטרייכר נחשב לאחד האנטישמיים הנאציים הקיצוניים ולאחד הראשונים שבהם, שקרא להשמדת יהודים. בשנת 1923 ייסד את העיתון האנטישמי "דר שטירמר" (המסתער) שהיה במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד כנגד יהודים. תפוצת השיא של העיתון הגיעה ל 800,000 עותקים.

בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים הם אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל 90% מהזונות ברחבי גרמניה. היהודים תוארו בעיתונו כשרצים מזוהמים, זבובים רוחשי מזימות ופטריות רעל המאיימים על הגזע הארי.

האידאולוגיה האנטישמית של שטרייכר מצאה לעצמה ביטוי מעשי בפעילותו במחוז פרנקוניה. שטרייכר עשה מאמץ על מנת לסגור את בתי האוכל של נירנברג בפני יהודים ופעל למען הקמתם מחדש של גטאות בערי האזור. היה מיוזמי חרם אחד באפריל 1933 וב-1935 היה מן היוזמים של חוקי נירנברג. היה היוזם הראשי של הרס בית הכנסת המרכזי בנירנברג (עוד לפני ליל הבדולח).

השימוש בחומר האנטישמי שפרסם שטרייכר, נמשך עד ימינו אנו ועיתונו יחד עם הפרוטוקולים של זקני ציון נחשב לחיבור אנטישמי קלאסי. מפורסמות במיוחד הקריקטורות ששטרייכר עשה בהן שימוש המשמשות השראה לקריקטוריסטים אנטישמיים עד ימנו.

תפיסתו, משפטו והוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס שטרייכר

ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. קבוצת קצינים אמריקאים בראשות הנרי פליט (שהיה יהודי) גילתה את שטרייכר, שטען כי הוא צייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית.

שטרייכר היה בין הנידונים למוות במשפטי נירנברג, בהם הורשע ונידון למוות. לפי המגזין ניוזוויק, בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946". לפי דניס ברק ודייוויד גרס‏[1], אמר שטרייכר- "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוהים. משתה פורים 1946!. הבולשביקים יום אחד יתלו את כולכם"‏[2] כנראה התכוון לכך שכמו בפורים נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר - גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים. כך או כך, עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת תאוריה פופולרית המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור התלייה של עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת,ש וז'. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים. להגנתו טען שמעולם לא קרא להשמדת יהודים, אלא רק לגירושם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • וילהלם הנס-היינריך, שטריכר, יוליוס, בתוך האנציקלופדיה של השואה, כרך ה' עמ' 1208.
  • Bytwerk, Randall L. (2001). Julius Streicher: Nazi Editor of the Notorious Anti-Semitic Newspaper Der Stürmer. New York: Cooper Square Press. ISBN 0-8154-1156-1.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרם A History of West Germany, חלק שני.
  2. ^ "Heil Hitler! Dies ist mein Purimfest 1946. Ich gehe zu Gott. Die Bolschewisten werden eines Tages Euch auch hängen.".