הנכבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יום הנכבה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פליטים ערבים בדרכם מהגליל, 1948

הנַכְּבָּהערבית: النكبة: "האסון" או "המכה") הוא כינוי לעזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-700,000‏[1] מערביי ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות, ולמעברם לארצות ערב השונות או למקומות יישוב אחרים בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה, תוך יצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, וכתוצאתה הדרישה ל"זכות השיבה". רבים מכלילים בכינוי זה גם את אירועי מלחמת העצמאות שהביאו להקמת מדינת ישראל ואת תבוסת צבאות ערב במלחמה.‏[2]

משלהי שנות ה-90 הפלסטינים מציינים את יום הנכבה בעצרות ובתהלוכות. ברשות הפלסטינית ובמדינות אחרות מצוין יום זה ב-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי, והתאריך הלועזי של היום שנועד להכרזת המדינה (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי 1948 בגלל כניסת השבת), וחלק מערביי ישראל מציינים יום זה ביום העצמאות של מדינת ישראל.

המונח "נכבה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי כנסיות במקום בו היה מצוי הכפר אל-באסה, כיום פאתי העיירה שלומי
הצבת השלט "אליקים" במקום בו היה הכפר הערבי אום א-זינאת, 1950
מסגד העיר מג'דל המשמש כיום כמוזיאון לתולדות אשקלון

המונח "נכבה" נטבע לראשונה על ידי קונסטנטין זורייק (قسطنطين زريق), פרופסור סורי למזרחנות באוניברסיטה האמריקנית בביירות, בספרו, שיצא לאור בשנת 1948 "מענא א (ל)-נּכבה" (معنى النكبة - "משמעות האסון"[3]). במקור כיוון זורייק, שכתב את ספרו במהלך מלחמת העצמאות, לכשלונן הצבאי של מדינות ערב, שהתבטא לדעתו בהסכמתן להפוגה הראשונה:‏[4]

"מפלת הערבים בארץ-ישראל, אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זהו אסון במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם. שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת ארץ ישראל, אפילו אותו החלק ש"ניתן" לערבים. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן".

לאחר מלחמת ששת הימים שימש המונח "נכבה" גם כהוראה של מאורעות מלחמה זו, כגון "שואת העולם הערבי" (זורייק היה גם מחלוצי מינוח זה: "הייתה זו שואה ולא מפלה, ומה שפגע בנו עתה דומה לה, ואפילו גרוע הימנה"‏[5]).

בעקבות ספריו של עארף אל-עארף הפך המונח למזוהה עם פליטות פלסטינית. בספרו הסביר אל-עארף את משמעות המושג: "בתקופה זו פקד אותנו הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, אסון שכמוהו לא פקד אותנו דורות רבים. מולדתנו נגזלה, גורשנו מאדמותינו, ואיבדנו מספר רב מבנינו, ומעל לכל אלה כבודנו נפגע עמוקות".‏[6] במסמך שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2011 ניתנה התייחסות לפירוש המילה "נכבה" בשפה הערבית ולמשמעותה בהקשר הפלסטיני: "בלשון הספרותית, נהוג להתייחס למילה 'נכבה' כאל אסון טבע כמו רעידת אדמה עזה, התפרצות קטלנית של הר געש או סופות חזקות. לעומת זאת, הנכבה של פלסטין היא תהליך של טיהור אתני המלווה בחורבן ובעקירה חמושה ושיטתית של עם מארצו, כדי שאת מקומו תתפוס אומה אחרת... הנכבה הפלסטינית התרחשה כחלק מתוכנית צבאית דקדקנית מעשה ידי אדם, שלקחו בה חלק מדינות גדולות - והביאה לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם הפלסטיני".‏[7]

על פי אילן פפה המונח נכנס לשימוש כניסיון לאזן את "העומס המוסרי" של השואה.‏[8] לעתים נעשה שימוש במוטיבים שונים המדמים את הנכבה לשואה.‏[6]

אירועי הנכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, שהתקבלה על ידי היישוב היהודי בשמחה, נתקלה בהתנגדות עזה מצד הציבור הערבי בארץ, בראשות מנהיג הוועד הערבי העליון, המופתי אמין אל-חוסייני, שדחה את התוכנית מכל וכל ופתח למחרת ההצבעה בשביתה כללית שאליה נלוו פעולות טרור נגד יהודים בערים ובכבישים, והביאו לתחילתה של מלחמת העצמאות.‏[9]

במהלך המלחמה ברחו או גורשו מאות אלפים מערביי ארץ ישראל ממקומות מגוריהם, בערים ובכפרים. רובם עבר לאזורים בשליטת מדינות ערב, ומיעוטם התיישב ביישובים ערביים אחרים בישראל. בחלק מהמקומות הורו הכוחות היהודים לערבים לעזוב את מגוריהם או גירשו אותם בכוח. במקומות אחרים נמלטו התושבים מתוך חשש לחייהם או מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שיסתיימו הקרבות, לעתים בעקבות הוראות מצד מנהיגיהם. בחלק מהיישובים היו יהודים שביקשו משכניהם הערבים שלא לעזוב. מחקרים בנושא זה נמצאים בלבה של מחלוקת פוליטית ולכן אין תמונה מלאה ומוסכמת של האירועים והנסיבות.

כבר במהלך המלחמה, ביוני 1948, סירבה ממשלת ישראל לבקשות הפליטים וללחצים בינלאומיים, ולא התירה את שיבת הפליטים למקומות יישובם.‏[10] החלטה עליה חזרה הממשלה גם בחודשים ובשנים שלאחר מכן.

כפרים ושכונות רבים בשטח ישראל, שהיו מיושבים בעבר בערבים נעלמו. על חורבות חלקם הוקמו יישובים וערים ישראליים חדשים - מתוך 370 יישובים חדשים שהוקמו בין השנים 1948 ו-1954, 350 ישבו על אדמות של פליטים, וכשליש מהעולים החדשים באותן שנים, כ-250,000 איש, יושבו בבתים עירוניים שהיו שייכים לערבים שהפכו לפליטים.‏[11] על חלק מהיישובים נטעה הקרן הקיימת לישראל יערות אורנים. מדינת ישראל החזירה שמות רבים של יישובים ושכונות בהם התגוררו בעבר הערבים לשמם העברי הקדום ונתנה לחלקם שמות עבריים חדשים. כך לדוגמה, מ'גדל הפכה לאשקלון, ביסאן שבה להיקרא בית-שאן, על חורבות בית מחסיר נבנה המושב בית מאיר ושכונות טלביה ומלחה בירושלים הפכו בהתאמה לקוממיות ומנחת (אף שבפועל ממשיכים תושבי ירושלים להשתמש עד היום בשמות הערביים).

הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

רבים מהערבים שחיו לפני מלחמת העצמאות בשטח בו הוקמה מדינת ישראל, וצאצאיהם, נשארו לחיות במחנות פליטים במדינות ערב עד היום, ולא קיבלו מעמד של אזרחים במדינות אלו. יוצאת דופן היא ירדן שאישרה את התאזרחותם של פלסטינים רבים ואפשרה התיישבותם בכל רחבי הממלכה כך שכיום מהווים הפלסטינים מעל לרבע מאוכלוסייתה.‏[12][דרוש מקור] יוצאת דופן נוספת היא לבנון שאישרה אזרחות למספר קטן של פלסטינים, בעיקר מתואלים. מחנות פליטים קיימים גם ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

שימור זיכרון הנכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדה פלסטינית בהפגנה לציון יום הנכבה והרצון למימוש זכות השיבה, חברון, 2010.

פליטים פנימיים הוא מושג הבא לתאר ערבים ישראלים אשר אינם חיים בכפריהם המקוריים ואף כי יש להם מעמד של אזרחי מדינת ישראל הם מוגדרים כפליטים ממקומות מושבם המקוריים.

שמירת המפתחות - כאקט סמלי של הרצון לשוב לכפריהם שומרים חלק מהפליטים וצאצאיהם מפתחות לבתיהם לשעבר, או מפתח שמייצג מפתח לביתם לשעבר. שמירת המפתח מייצגת בעיניהם את רצונם לשוב לבתיהם.

יום הנכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום הנכבה (בערבית: يوم النكبة) הוא היום השנתי לציון הנכבה. חלק מערביי ישראל מציינים את יום הנכבה ביום העצמאות של מדינת ישראל, בעוד שהפלסטינים בשטחים ומחוץ לישראל מציינים אותו ב-15 במאי - יום ההכרזה המיועד של מדינת ישראל בשנת 1948 (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי בגלל כניסת השבת).

יום הנכבה צוין לראשונה באופן רשמי ברשות הפלסטינית בשנת 1998, במקביל לחגיגות 50 שנה למדינת ישראל. האירועים כללו עצרות, תהלוכות, תערוכות, סמינרים ופרסום מאמרים רבים בעיתונות הערבית והפלסטינית אשר דנו במשמעותה ובמקומה של הנכבה בזהות הפלסטינית.‏[13]

מאז סוף שנות ה-90 נערכים מדי שנה ביום העצמאות טקסים ו"תהלוכות שיבה" לאתרים בהם שכנו הכפרים שחרבו במלחמת העצמאות. את הטקסים שבהם נוטלים אלפים מערביי ישראל לצד פעילי שמאל ישראלים מארגנת "הוועדה הארצית להגנה על זכויות העקורים" תחת הכותרת: "יום העצמאות שלהם הוא יום הנכבה שלנו".‏[14][15][16] בשנת 2001 הכריזה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל על מסורת חדשה של עמידת דקת דומייה ביום הנכבה.[דרוש מקור][17]

במאי 2000 פרצו מהומות אלימות ביהודה, שומרון ועזה שנמשכו כ-3 ימים. יש שראו בהן הקדמה לאירועי האינתיפאדה השנייה שפרצו כארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר. ההפגנות אורגנו על ידי אנשי הפת"ח וכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה המוני שהפכו בהמשך לירי באש חיה מצד אנשי התנזים ושוטרים פלסטיניים. מוקדי אלימות מרכזיים היו בקבר יוסף, צומת איו"ש, קבר רחל, הכניסה הדרומית לטול כרם וצומת נצרים. בעימותים נהרגו 8 פלסטינים ומאות נפצעו. כ-30 ישראלים נפצעו, רובם באורח קל.‏[18]

במאי 2011 ניסו מפגינים לפרוץ את גבולות ישראל מסוריה, לבנון ורצועת עזה. ליד מג'דל שמס הצליחו כ-130 מהם לפרוץ את הגדר ולחצות את הגבול. במהלך העימותים האלימים בינם לבין כוחות צה"ל, הם יידו אבנים ופצעו 7 חיילים ישראלים. בתגובה ירו החיילים, שהשתמשו תחילה באמצעים לפיזור הפגנות, אש חיה ממנה נהרגו 4 מהמסתננים ונפצעו 6. לבסוף פוזרו המפגינים והוחזרו לסוריה. צילום מסמך שפורסם באתר ה"דיילי טלגרף" הראה לכאורה כי המהומות אורגנו על ידי שלטונות סוריה.‏[19] בגבול ישראל-לבנון נבלמו המפגינים על ידי צה"ל וצבא לבנון, ו-10 מהם נהרגו בגזרת מארון א-ראס מירי צבא לבנון.‏[20]

ב-15 במאי 2014 נורו למוות שני צעירים פלסטינים במהלך הפגנה לציון יום הנכבה סמוך למחסום ביתוניא בעקבות יידוי אבנים והפרות סדר.‏[21] כעבור חודשים אחדים הוגש כתב אישום נגד שוטר מג"ב באשמת הריגה של אחד משני הצעירים.‏[22]

היחס ל"נכבה" בחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות חדירתה של "הנכבה" לשיח הציבורי החלו להישמע קולות שונים בחברה הישראלית בשאלה כיצד נכון להתייחס למושג זה ולמשמעויותיו במדינת ישראל.

ביולי, 2007, אישר משרד החינוך לבתי ספר ערביים להשתמש במושג נכבה, מושג שהיה אסור בשימוש עד אז (אם כי בפועל האיסור לא נאכף). כחלק מהשינוי במדיניות משרד החינוך אושר לבתי הספר הערביים להשתמש בספר לימוד המכיל את המילה נכבה וכולל, לצד הגרסה הרשמית הישראלית ובנוסף להדגשה כי הערבים הם שסירבו להחלטת האו"ם לחלק את המדינה, גם את תקציר הגרסה הפלסטינית להקמת מדינת ישראל. ביולי 2009 החליט משרד החינוך לאסור מחדש את איזכור הנכבה בספרי הלימוד במגזר הערבי, שר החינוך, גדעון סער, נימק את ההחלטה, באומרו ש"אין כל סיבה שבתוכנית לימודים רשמית של מדינת ישראל תוצג הקמת המדינה כשואה או אסון".‏[23]

פעילי שמאל רדיקלי ישראליים נוטלים חלק באירועי יום הנכבה ועמותות ישראליות פועלות להנצחת יישובים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות ולשימור זכרם. אחת העמותות הבולטות בתחום זה היא עמותת "זוכרות" המציגה את מטרתה: "להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב. על הציבור היהודי בישראל מוטלת גם החובה לקחת אחריות על חלקו בה". במאמר המערכת של עיתון "הארץ" בעקבות אירועי יום הנכבה בשנת 2011 נטען כי מדינת ישראל אינה צריכה לחשוש מהאירועים לציון הנכבה כיון שהם "משקפים את דרישת היסוד ההיסטורית של הפלסטינים למדינה עצמאית, שריבונותה מוכרת ובמסגרתה תבוא לפתרון גם בעיית הפליטים".‏[24]

מנגד היו שהביעו ביקורת על "הנכבה" כפי שהיא מוצגת כיום על ידי הפלסטינים. פרופ' שלמה אבינרי טען כי הקושי של היהודים להתייחס בכבוד לאבל של הפלסטינים, כפי שראוי להיות לדעתו, הוא בשל האופן בו מוצגת "הנכבה" בנראטיב הפלסטיני. לדבריו, קיימת התעלמות של הפלסטינים מאחריותם לתוצאות המלחמה. התעלמות זו מתבטאת בין השאר בבחירת המילה "נכבה" ("אסון") שמנסה להציג את האירועים כאסון טבע ללא אחראים ולא כתוצאה של מפלה צבאית ומדינית שנבעה מהחלטות שקיבלו מנהיגיהם של הערבים. בנוסף, הוא ביקר את ההשוואה שנעשית לעתים בין השואה ל"נכבה" המבטאת לטעמו "אטימות מוסרית" ואינה נכונה מבחינה עובדתית.‏[25]

היו שמתחו ביקורת חריפה אף יותר וטענו כי מדובר בשכתוב ההיסטוריה ובניסיון לשלול את הלגיטימיות של מדינת ישראל על ידי הצגתה כפושעת, בעוד שלדבריהם הערבים היו אלה שסירבו לקבל את החלטת החלוקה, תקפו את היהודים וקיבלו החלטות שגויות במהלך המלחמה, ובכך היו אחראים בעצמם לאסונם‏[26][27]. העיתונאי בן-דרור ימיני טען כי מטרת האירועים לציון הנכבה שהחלו להופיע לדבריו רק בתחילת המאה ה-21 אינה לשם הזדהות עם סבל ערביי ארץ ישראל ב-1948, אלא לשם חיסולה של מדינת ישראל. לדבריו, מנהיגי הערבים ב-1948 זממו להשמיד את היהודים ולכן אין סיבה לציין את תבוסתם כשם ש"אין שום פסטיבל לציון ה"נכבה" שחוללו כוחות הברית לגרמניה".‏[28]

הצגת הסיבות לנכבה בחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיב מרכזי בנכבה הוא, כאמור, האקסודוס הפלסטיני ב-1948 - עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-700,000 מערביי ארץ-ישראל (הפלסטינים) במהלך מלחמת העצמאות/1948. עד שלהי שנות ה-70, ככלל כל מוסדות המדינה בישראל (למשל, צה"ל, מרכז ההסברה וספרי לימוד שאושרו ללימוד על ידי משרד החינוך) והחברה (למשל, קהילת המחקר, העיתונות, וספרי זכרונות של ותיקי קרבות 1948) הציגו את הנרטיב הציוני לגבי הסיבות לעזיבת הערבים ב-1948. כלומר, נטען כי הם עזבו מרצונם, ככלל עקב קריאות מנהיגיהם ומנהיגי מדינות ערב כי יעשו כך ועקב פחד. חריגים היו משנות ה-50 רק שבועון "העולם הזה" וביטאון התנועה הקומוניסטית "קול עם". הללו הציגו את הנרטיב הביקורתי, לפיו חלק מהערבים עזבו מיוזמתם מסיבות שונות (פחד קריאות מנהיגים, וכו') בעוד שחלקם גורשו על ידי הכוחות הלוחמים היהודיים ובהמשך הישראליים ("קול העם" גם הציג לעתים את הנרטיב הפלסטיני - לפיו ככלל כל הערבים גורשו). משנות ה-60 גם תנועת "מצפון" הציגה בציבור לעתים את הנרטיב הביקורתי ולעתים את זה הפלסטיני.‏[29] משלהי שנות ה-70 חלק שינוי בקרב מוסדות חברה מרכזיים שונים, שהחלו להציג את הנרטיב הביקורתי (שמשנות ה-80 כונה לרוב "פוסט-ציוני") לגבי הסיבות לאקסודוס. כך היה המצב, למשל, לגבי מחקרי קהילת המחקר (חוקרים אקדמאים ועצמאיים) ומאמרי עיתונות ביומונים המרכזיים, ובחלקו גם לגבי ספרי זיכרונות של ותיקי קרבות 1948. במהלך הזמן, מחקרים ומאמרי עיתונות ביקורתיים הפכו לרוב המכריע בקרב פרסומי קהילת המחקר והעיתונות. משנות ה-90 חלק מספרי הלימוד בהם נעשה שימוש במערכת החינוך היהודית בישראל החלו להציג את הנרטיב הביקורתי,‏[30] ומשנת 2000 - גם ספרי לימוד כאלה שאושרו לשימוש בזרם החינוך הממלכתי-חילוני על ידי משרד החינוך.‏[31] בשנת 2005 גם ספר של ארכיון המדינה שעסק המסמכים הקשורים לראש הממשלה המנוח יצחק רבין הציגו נרטיב זה.‏[32] לעומת זאת, מרכז ההסברה וצה"ל (ענף הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי) המשיך להציג לפחות עד 2004 את הנרטיב הציוני.‏[33]

"חוק הנכבה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2011 אושר בכנסת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א-2011, ולפיו יוכל שר האוצר להפחית מתקציבו של גוף מתוקצב או גוף נתמך סכומים של עד פי 3 מההוצאה שהוציא, אם היא במהותה אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

37 חברי כנסת (מהקואליציה וכן מהאיחוד הלאומי) תמכו בחוק, מול 25 שהתנגדו לחוק (מהאופוזיציה). לפי נוסח החוק, "שר האוצר יקבל החלטה כאמור... לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי למשרד האוצר בדבר התקיימות האמור באותו סעיף קטן, ולאחר שהועברה אליו המלצת צוות מקצועי". בהמשך החוק מצוין כי אותו צוות מקצועי יורכב מ"צוות שמינה שר האוצר שחברו בו עובד משרד המשפטים, לפי הצעת שר המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד המשרד שהשר שלו ממונה על סעיף התקציב שלפיו מתוקצב או נתמך הגוף". נקבע כי ניתן לעתור נגד החלטה כזו בפני בית משפט לעניינים מנהליים.‏[34]

דיון ציבורי בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק החל את דרכו כהצעת חוק פרטית שיזמו חברי הכנסת אלכס מילר, פאינה קירשנבאום, חמד עמאר ודוד רותם, כולם חברי מפלגת ישראל ביתנו.‏[35] על אף שהחוק מתייחס לנושאים שונים, הופנתה עיקר תשומת הלב הציבורית לסעיף העוסק ב"ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל" ובתקשורת כונה החוק "חוק הנכבה".

כאשר במאי 2009 אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את תמיכת הממשלה בהצעת החוק, הביעו אחדים מחברי הכנסת, ארגונים המייצגים את ערביי ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה,‏[36] האגודה לזכויות האזרח בישראל[37] וארגוני זכויות אדם נוספים התנגדות נחרצת להצעה, כיוון שלדבריהם הדבר יפגע בחופש הביטוי ויחמיר את היחס הציבורי לערביי ישראל. חבר הכנסת מילר הגן על החוק שיזם וטען כי יש להגיע למצב בו כספי המדינה לא ינוצלו להתבטאויות ומעשים השוללים את קיומה.‏[38] בשנה בה עבר החוק, גופים חברתיים ודתיים רבים במגזר הערבי הודיעו כי לא יציינו את יום הנכבה כפי שנהגו בכל שנה בטרם עבר החוק.‏[39] מספר אנשים העלולים להיפגע מהחוק הגישו, בשיתוף עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל שתי פיסקאות בחוק, שהן עילות להפחתת תקציב: שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל.

ביולי 2011 הגיש חבר הכנסת אחמד טיבי הצעת חוק לתיקון חוק הנכבה, לפיה במקום הפחתת תקציב בשל ציון הנכבה, יופחת התקציב בשל הכחשת הנכבה. משהחליטה נשיאות הכנסת בצעד נדיר לפסול את הצעת החוק להגשה בטענה שהיא "שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי",‏[40] עתר טיבי לבג"ץ נגד החלטה זו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר אורון, השואה, התקומה והנכבה, הוצאת רסלינג, 2013.‏[42]
  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, הוצאת כנרת, 2004.
  • דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1994.
  • חנן חבר (עורך), אל תגידו בגת: הנכבה הפלסטינית בשירה העברית, 1948-1958, פרדס הוצאה לאור, 2010.
  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1949-1947 (תרגום מאנגלית: ארנון מגן, מהדורה מורחבת ומתוקנת של המקור האנגלי, שהופיע ב־1987), הוצאת עם עובד, תשנ"א 1991.
  • בני מוריס, תיקון טעות : יהודים וערבים בארץ ישראל : 1956-1936, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ס 2000.
  • בני מוריס, 1948 – תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ע 2010.
  • נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008.‏[43]
  • אמל ג'מאל וסמאח בסול, הנכבה הפלסטינית בציבוריות הישראלית - על תצורות ההתכחשות והאחריות, אעלאם - מרכז התקשורת לקהילה הערבית הפלסטינית בישראל, 2014
  • Ilan Peppe, The Ethnic Cleansing of Palestine, Oneworld, London and New York, 2006, ISBN 1-85168-467-0
  • Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestine Studies, 1992, 638pp

מאמרים

  • גיא בכור, הערך: אל-נכבה, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991.
  • אסתר ובמן, הנכבה - מיתוס מכונן בזהות הלאומית הפלסטינית, בתוך: תמר יגנס (עורכת), מאינתיפאדה למלחמה, אוניברסיטת תל אביב, מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2003.
  • אילה חביב-ברק, יום הזיכרון ויום הנכבה בבית ספר דו-לשוני בישראל : מפגש בין זהויות בקונפליקט, מגמות, מ"ז, 3-4, תשע"א-2011, עמ' 452-483.
  • מתי שטינברג, "דור הולך ודור בא" : דור "הנכבה" ודור "המאבק המזוין", בתוך: מלחמות, מהפכות וזהות דורית, תשסא-2001, עמ' 118-128.‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקטואליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע על אתרים ויום הנכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מספר הפליטים זכה לאומדנים שונים מגורמים רבים. לאחר המלחמה ציינו גורמים ערבים את המספר "900,000 או מיליון", ואילו דובריה הרשמיים של ישראל נקבו במספר "520,000 בקירוב". אומדנים נייטרלים נוקבים במספרים הנמצאים בתווך בין הערכות אלה. אומדן של אונר"א העמיד את המספר על 726,000, והבריטים קבעו את המספר 810,000. בני מוריס מאמץ את האומדן "בין 600,000 ל-760,000". למידע נוסף ראו ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", עמ' 397.
  2. ^ גיא בכור, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון, 1991, עמ' 226.
  3. ^ קוסטנטין זריק, משמעות הנכבה - ההקדמה לספר בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני, ג'מאעה כ"א, עמ' 97-103, 2014.
  4. ^ ראו: יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 221
  5. ^ קונסטנטין זורייק, משמעות השואה מחדש, בתוך יהושפט הרכבי (עורך), לקח הערבים מתבוסתם, עם עובד 1969, עמ' 184-210, כאן 184.
  6. ^ 6.0 6.1 שאול ברטל, השואה על-פי ראאד סלאח, 3 ביולי 2010
  7. ^ פוראת נאסר, יוסי זילברמן, ‏כוננות גבוהה לקראת יום הנכבה, באתר ‏mako‏‏, ‏‏13 במאי 2011‏
  8. ^ ‏[Illan Pappe The Ethnic Cleansing of Palestine] One World Publication 2006, preface pg xvii‏
  9. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עם עובד, 1991, עמ' 20.
  10. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 284.
  11. ^ Don Peretz, 1958:Peretz, Don (1958). Israel and the Palestinian Arabs. Washington: Middle East Institute. CHAPTER VIII Israel's Initial Absentee Property Policy עמוד 143
  12. ^ Where We Work: Jordan באתר אונרא, 1 בינואר 2014
  13. ^ ובמן, עמ' 109
  14. ^ רועי נחמיאס, ח"כים ערבים ציינו את "יום האסון" לכינון ישראל, באתר ynet‏, 4 במאי 2006
  15. ^ יואב שטרן, ארגוני שמאל ואלפי ערבים-ישראלים ציינו את "יום הנכבה" בעלייה לכפרים הנטושים ובעצרת בגליל, באתר הארץ, 13 במאי 2005
  16. ^ [1], [2]
  17. ^ ובמן, עמ' 124
  18. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, שחר אלתרמן, המלחמה השביעית, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 61-60
  19. ^ ניר יהב, "מסמך מוכיח שסוריה שלחה את מפגיני יום הנכבה", באתר וואלה!, 14 ביוני 2011
  20. ^ שלמה צזנה ולילך שובל, ‏עברו את הגבול, באתר ישראל היום, 16 במאי 2011
    חגי הוברמן, ‏נכבה בהפתעה, באתר בשבע - ערוץ 7, 19 במאי 2011
  21. ^ אבי יששכרוף ואמיר בוחבוט, שני פלסטינים נהרגו מאש צה"ל במהלך הפגנה ליד רמאללה, באתר וואלה!, 15 במאי 2014
  22. ^ שבתי בנדט, השוטר שירה בנער הפלסטיני בביתוניא הואשם בהריגה, באתר וואלה!, 19 בנובמבר 2014
  23. ^ נעמה טלמור, ניר יהב, סער החליט: הערבים לא ילמדו על הנכבה, באתר וואלה!, 22 ביולי 2009‏
  24. ^ המשט הסורי - מאמר מערכת, באתר הארץ
  25. ^ שלמה אבינריכאב הפלסטינים ואחריותם, באתר הארץ, 11 במאי 2011
  26. ^ אורי הייטנר, שקר הנכבה, בתוך חדשות בן עזר 641, 9 במאי 2011.
  27. ^ מרדכי קידר, נכבה מתוצרת עצמית, מראה 150, 27 במאי 2011.
  28. ^ בן-דרור ימינימכתב לפליטים, באתר nrg‏, 17 במאי 2011
  29. ^ Nets-Zehngut,R. (2008). The Israeli National Information Center and collectivememory of the Israeli-Arab conflict. The MiddleEast Journal, 62 (4), 653-670; Nets-Zehngut,R. (2011). Origins of the Palestinian refugee problem: Changes in thehistorical memory of Israelis/Jews 1949-2004.Journal of Peace Research, 48 (2), 235-248;Nets-Zehngut, R. (2012). Overview of the Israeli memory of thePalestinian refugee problem. Peace Review, 24 (2), 187-194; Nets-Zehngut, R. (2013).Israeli approved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies,18 (3), 41-68. רפי נץ-צנגוט (2013). היסטוריית הסכסוךהישראלי-פלסטיני: השוואה בין מקורות ישראליים שבכתב למקורות פלסטיניים שבעל פה, מגמות, מט, 1, 3-27. 
  30. ^ Podeh, E. (2002). The Arab-Israeli conflict in historytextbooks (1948-2000).Westport, CT: Bergin & Garvey.
  31. ^ Nets-Zehngut, R. (2013). Israeliapproved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies, 18(3), 41-68. 
  32. ^  רוזנטל,י. (2005). יצחק רבין: ראש הממשלה של ישראל 1977-1974, 1995-1992 – מיבחרמסמכים מתקופות בחייו. ירושלים: גינזך המדינה
  33. ^ Nets-Zehngut,R. (2008). The Israeli National Information Center and collectivememory of the Israeli-Arab conflict. The MiddleEast Journal, 62 (4), 653-670; Nets-Zehngut,R. (2011). Origins of the Palestinian refugee problem: Changes in thehistorical memory of Israelis/Jews 1949-2004.Journal of Peace Research, 48 (2), 235-248;Nets-Zehngut, R. (2012). Overview of the Israeli memory of thePalestinian refugee problem. Peace Review, 24 (2), 187-194; Nets-Zehngut, R. (2013).Israeli approved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies,18 (3), 41-68. רפי נץ-צנגוט (2013). היסטוריית הסכסוךהישראלי-פלסטיני: השוואה בין מקורות ישראליים שבכתב למקורות פלסטיניים שבעל פה, מגמות, מט, 1, 3-27. 
  34. ^ רשומות, ספר החוקים ה'תשע"א, עמוד 686
  35. ^ הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 39) (הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה), התש”ע–2010, ה"ח הכנסת 315 מיום 9 במרץ 2010
  36. ^ מרדכי קרמניצר, עמיר פוקס, הצ"ח יסודות התקציב (תיקון מס' 39) (הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה), התש"ע-2010, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 8 במרץ 2011 (התנגדות להצעת החוק).
  37. ^ תגובת האגודה בעניין הצעת החוק האוסרת על ציון אירועי הנכבה, 25 במאי 2009, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל.
  38. ^ מרב מיכאלי"אלכס מילר, מדוע ציון הנכבה הוא הסתה בעיניך?", באתר הארץ, 24 במרץ 2011
  39. ^ ערבים לפני הנכבה: "ליברמן סתם לנו את הפה", באתר ynet‏, 15 במאי 2011
  40. ^ מורן אזולאי, נפסל "חוק נכבה" של טיבי, שמבטיח לנצח בבג"ץ, באתר ynet‏, 4 ביולי 2011
  41. ^ דוד זונשייןביאליק ודרוויש מזהירים: השיר הוא תהום, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2007
  42. ^ ביקורת: ישי רוזן צבי, מרחב הקורבניות שבין השואה לנכבה, באתר הארץ, 2 ביולי 2013
  43. ^ על הספר: אריאל הירשפלדקול דממת השקדיות, באתר הארץ, 19/12/08