יומני טרנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יומני טרנר
מחבר ויליאם לותר פירס
שם בשפת המקור The Turner Diaries
שפת המקור אנגלית
הוצאה National Vanguard Books
שנת הוצאה 1978
סוגה רומן

יומני טרנר הוא שמו של רומן משנת 1978 שנכתב תחת שם העט אנדרו מק'דונלד על ידי ד"ר ויליאם לותר פירס, מנהיגה של התנועה "ברית לאומית", ארגון של עליונות לבנה. הרומן מתאר מאבק מהפכני גזעני אלים בתוך ארצות הברית שמחמיר לידי רצח עם עולמי שהוביל להשמדתו של כל מי שאינו לבן. בשביל הסופר, פירס, זוהי אינה תוצאה דיסטופית (אנטי-אוטופי) אלא הגשמתו של "חלום העולם הלבן".

בהתחלה הרומן היה זמין רק דרך הזמנה בדואר מתערוכות נשק. נטען כי 500,000 ספרים כבר נמכרו. כיום הספר זמין דרך רשתות ספרים מהזרם המרכזי והוא זמין באופן חופשי דרך אתרי אינטרנט של ארגוני עליונות לבנה למיניהם.

בתאור שצורף למהדורת הספר משנת 1996 נטען כי משרד המשפטים של ארצות הברית מחשיב את הספר למניפסט של מיליציות הימין הקיצוני בארצות הברית. ה-FBI טוען כי שימש השראה לפיגוע הטרור באוקלהומה סיטי על ידי טימותי מקווי בשנת 1995. כמו כן, נטען כי הספר הוא מקור ההשראה לפעילותו של הארגון הנאו-נאצי המכונה "המסדר".

סיכום עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתחיל עם מבוא שמתרחש בשנת 2099, מאה שנה לאחר שרוב, אם לא כל האוכלוסייה הלא-לבנה בעולם נרצחה והממשלה העולמית המהפכנית של אנשי העליונות הלבנה התבססה. עיקר הספר מצטט אחר כך יומנים לכאורה של אדם בשם ארל טרנר, חבר פעיל בתנועה שגרמה לכל האירועים הללו. הספר מפרט על הדחה אלימה של הממשל הפדרלי בארצות הברית על ידי טרנר וחבריו ועל מלחמת הגזעים שמתרחשת בו זמנית קודם בצפון אמריקה ואחר כך בשאר העולם.

הסיפור מתחיל מעט אחרי שהממשל הפדרלי בארצות הברית מחרים את כל כלי הנשק הנמצאים בידיים אזרחיות תחת "חוק כהן" (חוקים נקראים לפעמים בשם משפחתו של חבר הקונגרס שהציע אותם. השם של החוק מראה שמדובר בחבר קונגרס יהודי המעוניין כביכול לפרוק את האוכלוסייה הגויה מנשקה כך שיהיה קל להשתלט עליה. מדובר שילוב בין קונספירציות של השתלטות יהודים ושל הפיכת הממשל בארצות הברית לטוטאליטרי לאחר החרמת כלי הנשק, טיעון שנעשה בו שימוש על ידי אנשי ימין בארצות הברית נגד האנשים שבעד ביטול התיקון השני שמבטיח את הזכות של אזרח אמריקני לשאת נשק), והארגון שבו חברים טרנר ודומיו יורד למחתרת. הארגון מעוניין להתחיל מלחמת גרילה נגד ה"מערכת", שמתוארת כמכלול הממשל, התקשורת והכוח הכלכלי שנמצא ב"שליטה יהודית" (שבספר "משתווה" ומראה תמיכה ברב-תרבותיות). הארגון מתחיל לבצע מעשים כגון פיצוץ מטות FBI וממשיך במערכה של טרור, התנקשויות וחבלה כלכלית ברחבי ארצות הברית. מעלליו של טרנר מובילים אותו לטקס חניכה לקבלה אל "המסדר", צוות פנימי חצי-דתי שמנהל את פעולותיו של הארגון וקיומו לא ידוע גם ל"מערכת" וגם לחברי הארגון הרגילים.

בסופו של דבר, הארגון תופס את השליטה על דרום קליפורניה כולל על כלי נשק גרעיניים בבסיס חיל האוויר האמריקני ונדנבורג ומטהר אתנית את האזור משחורים, היספנים, יהודים ו"בוגדים בגזעם". הם משתמשים גם בבסיס זה וגם בנשקם הגרעיני כדי לפתוח חזית רחבה יותר שבה משוגרים טילים גרעיניים נגד העיר ניו יורק וישראל על מנת להשמיד את האוכלוסייה היהודית, השחורה, ההיספנית והלבנה הליברלית. בנוסף לכך, הארגון יוזם מלחמה גרעינית בין ארצות הברית לברית המועצות ושותל כלי נשק גרעיניים ותאים חדשים של הארגון בכל צפון אמריקה. החלק היומני של הסיפור נגמר כאשר הגיבור נמצא על מטוס שמצויד בפצצה אטומית במשימת התאבדות כדי להרוס את הפנטגון על מנת לחסל את שארית ההנהגה של הממשל הצבאי לפני שזה מורה על תחילתה של מתקפה לכבוש את דרום קליפורניה. הרומן מסתיים באפילוג שמסכם איך הארגון ממשיך לכבוש את העולם ולהרוג את האוכלוסייה הלא-לבנה. מתואר שכאשר הארגון ניצח, הוא בונה דיקטטורה אוליגרכית, שמתוארת ככל-יכולה וכפועלת למען "כיבוש מחדש של העולם בשביל אנשים ממוצא אירופי" באמצעים כגון הפצצת יבשת אסיה בנשק להשמדה המונית למשך שלוש שנים כדי להפכה ל"שממה המזרחית הגדולה". בזמן הפרסום של היומנים, כאמור מאה שנה לאחר האירועים המדוברים, נעשות הכנות להשמיד את ה"מוטנטים" שעדיין חיים באזור.

"הערות העורך" שהושמו על ידי עורכם של היומנים מאה שנה אחר כך מגלים כי השחורים לא הושמדו רק באמריקה אלא גם באפריקה עצמה. "אוגנדה הייתה תת-מחלקה פוליטית של יבשת אפריקה בעידן הישן, כשיבשת זו הייתה מאוכלסת בגזע השחור". ישנו גם איזכור כבדרך אגב של טבח כוללני של אוכלוסיית פוארטו ריקו: "פוארטו ריקו היה שמו של האי ניו קרוליינה בעידן הישן. כיום הוא מאוכלס בצאצאיהם של לבנים שברחו מהאזורים הרדיו-אקטיביים של דרום ארצות הברית, אבל לפני הטיהור הגזעי בימים האחרונים של המהפכה הגדולה האי היה מאוכלס בגזע בן כלאיים בעל אופי לא נעים".

נושאים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מכיל אלימות גרפית. כל "אויבי הגזע הלבן" מתוארים בלשון קשה כתת-אדם וחייתיים. יהודים מתוארים כמניפולטיביים וכשולטים בממשל, בתקשורת ובכלכלה. לבנים שלא תומכים במלחמת הגזעים מתוארים כחלשים, כ"בוגדים בגזעם", וככאלה שיש לשכנעם לתמוך במלחמה או להרגם יחד עם הלא-לבנים. הספר מתאר את ארצות הברית ההיפותטית של שנות ה-90 כחברה עגומה, ענייה, מרקיבה ומדכאת, עם כלכלה על סף התמוטטות, עם ממשלה שהפכה את המדינה למדינת-משטרה, וכחברה שלקחה את הרב-תרבותיות ואת הליברליזם לקיצוניות לא הגיונית (כל זאת כתוצאה של "שליטה יהודית"). אמריקה ההיפותטית מהספר היא אולי השערה דמיונית של הנסיבות בשנות ה-70 המאוחרות, פרק זמן שהסופר קיווה שיהיה בשל למהפכה עתידית. באופן מעניין, למרות הערצה גלויה להיטלר שלו הארגון קורא "הגדול" הסופר לא ראה דרך שבה יוכלו לבנים באמריקה לחקות את שיטותיו לתפיסת השלטון: לבנות תמיכה עממית, ליצור מפלגת המונים, לתפוס את השלטון בבחירות דמוקרטיות ורק אז לבנות דיקטטורה מבוססת גזע. הארגון לא מסוגל וגם לא מעוניין בארגון תמיכה עממית לרעיונותיו. השלטון מושג רק לאחר שהארגון מגרה את ברית המועצות להתקיף גרעינית את רוב הערים האמריקניות. כך הצוות המוכן והמאורגן היטב של טרנר מצליח סוף סוף להפחיד את מה שנשאר מהאוכלוסייה האמריקנית המורעבת לקבלת השלטון שכפי שנאמר באופן כנה האנשים לעולם לא היו בוחרים בו מרצונם החופשי.

לאורך כל המאבק המתואר בספר, רק כוחות אנטי-גיזעיים מצליחים להקים עצרות המונים שבהם מתאחדים שחורים ולבנים, כאשר עצרת מסוימת אחת בשיקגו מתוארת כמי שמשכה מאות אלפי משתתפים. אפילו לאחר שהארגון תופס את השליטה בלוס אנג'לס הוא עומד בפני התנגדות חזקה מצד המוני שחורים ולבנים ש"יום אחר יום זורקים אבנים ובקבוקי תבערה על כוחותינו, ומחזיקים בסיסמאות 'גזענות חייבת ללכת' ו'שוויון לנצח'". תשובת הארגון היא פשוט לפרוץ לבתי יריביהם במהלך לילה אחד, להוציאם בבתיהם ולתלותם בעשרות אלפיהם, באמצעים אלו לוס אנג'לס "מושקטת". יום זה, "יום החבל", אשר מתואר באופן גרפי בספר, כולל גם את תפיסתן של אלפי נשים לבנות שקיימו יחסי מין עם שחורים או שהיו נשואות להן. אלו נתלו בחופזה ממנורות רחוב עם שלט שהוצמד לגופותיהן שתוכנו היה "אני חיללתי את גזעי". מבחינה זו הארגון אכזרי הרבה יותר מהשיטות הנאציות. בזמן שחוקי נירנברג הידועים לשמצה אסרו מגע מיני ונישואין בין ארים ויהודים. הפרה של חוקים אלה ניתנת לענישה בלא יותר ממאסר של שנה אחת, ולא במוות. נישואים מעורבים קיימים לא בוטלו, ובני זוג יהודיים שנתפסו בשנת 1942 שוחררו במחאת בני זוגם הלא יהודים (ראה מחאת רוזנשטראסה), כך שרובם שרדו את המלחמה.

הספר מכיל מספר של מה שנראה כסתירות ברורות. לדוגמה, בחברה שמתוארת התנועה הפמיניסטית חזקה מאוד (היא מתוארת כפיתיון שהונח על ידי היהודים כדי להסיח נשים לבנות מ"חובתן" לייצר יותר תינוקות לבנים); אך זו גם חברה שבה אונס נפוץ, מבוצע כמעט בחופשיות ולא נענש , כל עוד זה נוגע לאונס של אישה לבנה בידי גבר שחור. בחלקים מסוימים של הספר הערבים מתוארים בחיוביות כאויביה של ישראל היהודית. אבל, לאחר המלחמה הגרעינית שהארגון יוזם חבריו שולטים באספקת המזון והמחסה בערים ההרוסות, שם הוא מתנה את מתן האוכל והמחסה בהצגה של "ראשים טריים שנערפו" של אנשים לא-לבנים. ראשיהם של "אנשים מזרח תיכוניים" מתקבלים גם הם בסחר מזוויע זה. בחלקים מסוימים של הספר השואה מוכחשת, ונטען כי אדולף אייכמן הוא קצין ממעמד בינוני בצבא הגרמני שהפך לקורבן בידי היהודים על לא עוול בכפו. טרנר עצמו וחברי הארגון נשבעים פעמים רבות להשמיד את היהודים, חלק ממעשי הארגון המתוארים בספר שואבים השראה ישירה משיטות השמדה נאציות. לדוגמה, לקיחת יהודים ו"בני כלאיים" מלוס אנג'לס על מנת להוציאם להורג בקניון סלעי מחוץ לעיר, שבאופן ברור לוקח השראה מטבח באבי יאר. בנוסף לכך, "עורכם" של היומנים מאה שנה לאחר מכן מציין בשביעות רצון כי כל היהודים הושמדו וכמה עותקים של התלמוד היהודי נשמרו על מנת להראות "כמה רעים היו היהודים".

בפרקים מוקדמים טרנר וחבריו מתוארים כמודאגים בעיקר מהחרמת כלי הנשק תחת החוק שהציג הסנטור כהן. אולם, בפרקים מאוחרים יותר טרנר נותן תודה אירונית לסנטור כהן על כך שפירק מנשקה את האוכלוסייה השחורה ובכך הפכה לקלה יותר ל"נטרול" ובסופו של דבר, למאסר במה שהספר מכנה "מחנות אחזקה" שמהם איש מהם לא יוצא חי.

רבים משווים את הרומן לרומן מאוחר יותר שנכתב על ידי ויליאם פירס בשם "צייד". בזמן שיומני טרנר מתאר תנועת מהפכה היררכית קלאסית "צייד" מתאר תנועת מחתרת ללא מנהיג."צייד" מתאר את פעולותיו של אדם בשם אוסקר יגר (Jaeger משמעו צייד בגרמנית), שמשקיע את כל כולו בעיסוק של לפתור את החברה מ"אויבים" לתפיסתו, של הגזע הלבן: שחורים,יהודים וזוגות מעורבים. פעולותיו גורמות לכך שבהדרגה נוצר לו קהל מעריצים שמתאסף סביבו, שמהווה צוות מהפכני קטן, שרבים מייחסים לו את ההשראה לגלגולים המוקדמים של "המסדר" - ארגון ניאו נאצי שפעל בין השנים 1983 ו1984.

שמו הפרטי של הגיבור "ארל" לקוח משמו של שותף של פירס מזמן שבו עבד עם המפלגה הנאצית באמריקה. השם "ארל" לקוח מהמילה Jarl, מילה צפון אירופאית עתיקה ל"מנהיג".

פעולות שלכאורה שואבות השראה מהספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטען כי מספר פעולות שאבו השראה מהרומן:

  • כשנעצר, היה ברשותו של טימותי מקווי, שהורשע בפיגוע הטרור באוקלהומה סיטי, עותק של הרומן. הפיגוע שביצע מקווי היה דומה לאירוע המתואר בספר שבו התא הטרוריסטי הבידיוני מתקיף את מפקדות ה-FBI.
  • המסדר, קבוצת "עליונות לבנה" משנות ה-80 המוקדמות המואשמת ברצח, שוד וזיוף, קרויה על שם הקבוצה בספר ומקבלת השראה מתרחישי הספר למלחמה בין גזעית. הקבוצה רצחה את אלן ברג, יהודי בעל תוכנית אירוח שנוי במחלוקת ובוטה ועסקה במעשי אלימות נוספים כדי להחיש את מלחמת הגזע המתוארת בספר. מאמצי המסדר נתנו לאחר מכן השראה לקבוצה אחרת, המסדר החדש, אשר תכננה לבצע פשעים דומים כדי לפתוח במלחמת גזעים ולחולל מהפכה אלימה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]