יונדב בן שמעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יוֹנָדָב, בֶּן-שִׁמְעָה, דמות מקראית, נזכר כרֵעַ אמנון וכאִישׁ חָכָם מְאֹד. יונדב נזכר בספר שמואל ב פרק יג. אביו, שמעה היה אחי דוד. יונדב הוא בן דוד של אמנון ותמר. השם יהונדב הוא שם תיאופורי ופירושו: ה' נדב.

"אמנון ותמר" ציור מאת יאן סטין

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונדב נזכר כרעו של אמנון, בנו בכורו של דוד. בספרו קדמוניות היהודים, מכנה יוסף בן מתיתיהו את יונדב כיהונתן בן שמעה.‏[1] ניתן לפרש את המילה: רֵעַ כאוהב או כחבר לבן המלך בזכות הקרבה המשפחתית. יונדב, מי שהשיא את עצת ההתחלות לבן-דודו, מוצג כרעו של אמנון: "ולאמנון רע ושמו יונדב בן-שמעה אחי דוד" (י"ג ג).הרֵעַ, משמעו לרוב ידיד וחבר, אולם הוא משמש גם ככינוי לאהוב (שיר השירים ה' א, טו) - כפי שהרעיה בשיר השירים הוא כינוי לאישה אהובה. יונדב אמנם איננו האוהב המתאווה, כי אם אמנון, אך הסיפור בשמואל ב' י"ג בא להרחיק את הקוראים מעולם האהבה של שיר השירים. הרֵעַ האוהב בשיר השירים הפך בסיפור בשמואל ב יג, הרֵעַ הוא היועץ בעניינים שבינה לבינו.‏[2] אך מחלקו בסיפור אמנון ותמר, ומציון התואר חכם מאד ניתן לפרש כנושא תואר בחצר המלך. זאת ניתן להבין גם על פי היקרות הצירוף המקראי ,רע המלך, כמו בכתוב בדברי הימים א' כ"ז ל"ג: וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי, רֵעַ הַמֶּלֶךְ, שם נמנה חושי הארכי עם פקידים אחרים במערך הפקידותי של דוד. גם אצל הכנענים היו פקידים כאלה. במכתבי אל-עמארנה נזכר תואר כזה, ומכך ניתן להסיק כי יונדב היה בחזקת רע במובן של יועץ תמידי של אמנון. תואר זה של: רֵעַ, מלווה בתיאור המחבר המקראי את יונדב בתואר :אִישׁ חָכָם מְאֹד, מסביר כי יונדב לא היה רֵעַ במובן של חבר אלא רֵעַ במובן של יועץ.‏[3]

חכמה נחשבת במקרא לתכונה חיובית, מוסרית ואף דתית ככתוב בתהילים קיא י': רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה-שֵׂכֶל טוֹב, לְכָל-עֹשֵׂיהֶם , או במשלי א ב: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר;לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה. בסיפור אמנון ותמר נותן יונדב, עצה המביאה לתוצאות בלתי מוסריות. דמותו של יונדב מנוגדת לדמותו של אמנון המעמיד פני חולה. אמנון נעזר ביונדב כדי להפגש עם תמר מושא תשוקתו. אמנון משתמש בכוח ואילו יונדב משתמש במוח.‏[4]

עצת יונדב לאמנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונדב משיא עצה לאמנון, עצתו של יונדב חוזרת בסיפור שלוש פעמים. בראשונה מפי יונדב עצמו בשנייה מפי אמנון לדוד, ובפעם השלישית מפי דוד לתמר. בכל פעם מופיעה העצה בנוסח שונה.מדובר לדובר מתקצרים הדברים. דברי יונדב ארוכים ומצביעים על תכנון קפדני. עצתו מביאה לתוצאה בלתי מוסרית, אונס תמר ואילו חכמתו תבוא לידי ביטוי בסוף הסיפור בשמואל ב יג, כאשר הוא יהיה היחיד מבין כל אנשי החצר ודוד, אשר מבין כי לא כל בני המלך נהרגו, אלא רק אמנון. בשיחתם של אמנון ויונדב מתחילה העלילה עצמה. שאלתו של יונדב: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר--הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי, מעידה על כך שסבלו של אמנון ניכר במראהו. יונתן דוחק באמנון לגלות את סודו בהיותו רעו. חכמתו של יונדב מתבטאת בכך שהוא מנצל את מראהו הרע של אמנון לצורך תחבולתו, ושהוא משתף את המלך עצמו, מבלי שדוד ידע את המטרה האמיתית. מעבר לכך הוא אינו אומר לאמנון מה לעשות בתמר לאחר שתבוא אליו. לא ניתן לדעת אם יונדב התכוון שאמנון יאנוס את תמר, כפי שקורה בפועל או רק אם תתרחש פגישה אינטימית ביניהם.‏[5] יונדב מוצא עילה להפגיש את תמר עם אמנון כדי שהדבר יראה כאילו נעשה בהוראת המלך עצמו.‏[6]בראש הדברים שיונדב שם בפי אמנון באה בקשה שתמר תבוא אליו. בפסוק ה' נאמר: וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, שְׁכַב עַל-מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל; וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. לאחר מכן יבוא ההסבר. בהמשך הכל יעשה כעצת יונדב אם כי אמנון ישנה את ניסוח הבקשה והוא מציין את סוג המאכל המבוקש.‏[7] לאחר חילופי דברים אלו, תמר נאנסת בכח על ידי אמנון.

הופעתו השנייה של יונדב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתו של יונדב בפעם השנייה היא בסוף פרק יג', הוא יהיה היחידי מבין כל אנשי החצר ודוד, אשר מבין כי לא כל בני המלך נהרגו, אלא רק אמנון. יונדב גם מביא את ההסבר לרצח אמנון בידי אבשלום: לב וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי-דָוִד וַיֹּאמֶר, אַל-יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל-הַנְּעָרִים בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ--כִּי-אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת: כִּי-עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם, הָיְתָה שׂוּמָה, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. לג וְעַתָּה אַל-יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ, דָּבָר לֵאמֹר, כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, מֵתוּ: כִּי-אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת. יונדב על פי פסוקים אלו, רצה לומר, שאבשלום הוא הרוצח ולרמוז למלך שיש לו יורשים אחרים.‏[8] יונדב שחלקו גדול בגרימת מותו של אמנון, מתעלם ממעורבותו שלו ברצח אמנון, מנחם את המלך על מות אמנון ודומה כי הוא אף מצדיק את הדין על אבשלום כי הרגו.‏[9]

לשיטתו של אלכסנדר רופא :"חכם מאד במקרה זה משמעו – אדם היודע לתכנן תחבולות ולשתוק ברגע הנכון, הפועל מטעמים תועלתיים. תכליתה של העצה ברורה – פיתוי או אונס – אך יונדב בן שמעה הצליח להימנע מלהגיד זאת במפורש; הרי החכם יודע גם לשתוק! לאחר האונס באה נקמתו של אבשלום שהורג את אמנון, ושוב עולה על הבימה יונדב בן שמעה ומסביר את מניעיו של אבשלום. ובכך, לא במפורש אך במשתמע, הוא מצדיק את הדין על אמנון! תמר נאנסה, אמנון נרצח, אבשלום ברח, אך יונדב בן שמעה יצא נקי, והוא עומד ומפרש את המאורעות".‏[10] שמעון בר אפרת, חוקר המקרא מעיר על הפסוק בשמואל ב' לב' ,כי נראה שמעשהו של אמנון לא היה לרוחו של יונדב.‏[11]

דמותו של יונדב בן שמעה על פי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אבות דרבי נתן על המשנה: 'אל תתחבר לרשע' בנוסחה א ח' נאמר:'זה יונדב בן שמעה, אחי דוד, שנקרא חכם להרע ולא להיטיב'. לפי התלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמ' א יונדב הוא: "היה חכם לרשעה", חכם להרע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמעון בר אפרת, מקרא לישראל-שמואל ב, ירושלים: מאגנס, 1996
  • יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1995, ISBN 9652171271
  • יעל שמש, סיפורי אונס במקרא - המאחד והמייחד, ‬בתוך ‫ עיוני מקרא ופרשנות ו , 2003, עמ' 315-344.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתיתיהו, '''קדמוניות היהודים''', ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 243-241.על שוני זה בשמותיו ראו: שמעון בר אפרת,מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים, מאגנס, 1996, עמ'131.וראו גם: משה צבי סגל,ספרי שמואל ,ירושלים, קרית ספר, 1987, עמ' שי
  2. ^ חיים חיון, מדוע ביקש אמנון דווקא לביבות? - על הזיקה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים, על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים, אוקטובר 1998, גיליון 15.
  3. ^ שמואל אברמסקי, עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון עתי, 1993, עמ' 123.
  4. ^ שמעון בר-אפרת, העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, תל אביב, ספרית הפועלים, 1979, ע"מ 109.
  5. ^ שמעון בר אפרת, מקרא לישראל-שמואל ב, ירושלים, מאגנס, 1996, עמ 132.
  6. ^ על השאלות העולות מן הסיפור ראו:שמעון בר אפרת, העיצוב האמנותי המקרא, ישראל, תשמ"ד, עמ' 235-199.
  7. ^ ראו גם: יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה מה בין מדרש פנים-מקראי לבין מדרש חוץ מקראי, תל אביב, עם עובד, 2009, עמ' 85.
  8. ^ שמואל אברמסקי, עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון עתי, 1993, עמ' 123.
  9. ^ יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, עמ' 89.
  10. ^ כך במקור:אלכסנדר רופא, מבוא לשירה המזמורית ולספרות החכמה שבמקרא, כרמל, ירושלים, 2004, עמ' 89.
  11. ^ שמעון בר אפרת,מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים ,מאגנס, עמ' 142.