יונה וולך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יונה וולך

יונה וולך (10 ביוני 1944 - 29 בספטמבר 1985), משוררת ישראלית. מהיוצרות העבריות החשובות במאה ה-20.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי הכפר. אסתר, לבית גופמן, נולדה בשנת 1910 בעיירה חוטין. מיכאל וולך נולד בשנת 1912 בעיירה ליפקאני[1], הוא נהרג במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938[2].

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה שנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא, שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.

בשנות השישים, שבהם התגברו בחברה הישראלית מגמות מתירנות וליברליות בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך דוגמה נועזת ויוצאת דופן, נועזות שבאה לידי ביטוי גם בשירתה, המביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה הירושלמית, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תיתקע במסע אל אס די".

בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה וולך בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן יהודה פינת רחוב גורדון. בשנותיה האחרונות חזרה וולך לגור עם אמה אסתר, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה כ-10 שבועות לפניה). כ-4 שנים לפני מותה התגוררה יחד עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין, במתחם הידוע כיום כהוסטל איילון. ב-1981 התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון. וולך נקברה בבית העלמין חולון[3].

שירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים "לא ראויים", כביכול, ומנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון . שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות (הבלתי הרואי בקונטקסט ישראלי), העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו מובנים בין השאר בזכותה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חווית הקורבנות, על כלל היבטיה.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" ו"בהמה מיוחמת".‏[4] המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את קשריה עמה בעקבות פרסום השיר.

שלושה מנושאי שירתה של וולך מופיעים בהרחבה בספר שירתה זה. האחד, הקיום האנושי ומצבי התודעה של האדם, או האמן, כמסמנים את משמעות החיים וכיווני החיים. השני, המין והחוויה המינית, וולך מתארת שלל צורות של מיניות שלא בהכרח חוותה אותם, אלא שהיא טוענת להימצאם כחלק מהמיניות האנושית, וממקדת בשירתה את משמעותם בתוך התודעה העצמית וחוויית "האני". בין קשת החוויות המיניות שמתארת וולך נמצאות הטרנס-מיניות, ההתעמרות בשותף או השותפה למעשה המיני, ובקצהּ האַל-מיניות. בנוסף, וולך מנסה לצלם את המיניות מבעד להוויה היהודית-הישראלית כגון הדת והלכה; והשלישי, מצב הנפש, הטירוף והשפיות. אם השפיות היא מצב הנפש הנכון או בריאות הנפש, הרי וולך מערערת על הקונקרטיות של כלליה המקובלים בתרבות המערב, או בכל תרבות אחרת, כאשר היא עלולה לפרוץ כניגוד בינה לבין האוטונומיה של חיי הנפש הפנימיים-העצמיים. הדבר ממנו חוששת וולך יותר מכל הוא איבוד יכולת ההסתכלות והתבוננות האישית והמיוחדת על המציאות, יכולת המתאפשרת רק על ידי הפרדה השואפת למוחלטת בינה ולבין כל קבוצה תרבותית או רעיונית אחרת, שעם הצטרפות האדם אליה היא מאלצת אותו לאמץ את חוקיה ובכך להבלע ולחדול מחשיבתו הביקורתית. השקפה קיצונית, עקשנית וחסרת פשרות זו מובילה בהכרח לתחושת בדידות רבה , ואכן אחד מנושאי שיריה העיקריים הוא בדידות.

שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חווית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשתי הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.

מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו.

המאבק על עזבונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן זוגה של וולך בארבע שנות חייה האחרונות, יובל ריבלין, המחזיק בשני-שלישים מעזבונה, ביקש בשנת 2000 מאקו"ם שלא לאפשר שימוש בשיריה שעדיין לא הולחנו או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין נבע, ככל הנראה, מחזרתו בתשובה. צעד זה עורר התמרמרות רבה בקרב חובבי שירתה של וולך.‏[5] הפרשה עלתה לכותרות לאחר שהזמר ארי גורלי, חבר ההרכב "40 מעלות", גילה שלפי החוק הוא מנוע מלמכור תקליטור של שירי משוררים שהקליט ההרכב, היות שהופיעו בו גם שני שירים של וולך, שהזכויות עליהם היו שייכות לריבלין. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת יולי 2005.

יצוגיה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירו של רפי פרסקי "שפעת קלה" כתוב על שכנתו יונה וולך.‏[6]

החמישייה הקאמרית עשתה שימוש בשירה של וולך "תותים" במערכון "הרס"ר המצטט" (ציטוטי רס"ר) שבו מדקלם הרס"ר, בגילומו של רמי הויברגר, את השיר במלואו.

בשנת 2012 פורסם סרטו של יאיר קדר 7 סלילים של יונה וולך המשתמש בהקלטות מקוריות מראיון שקיימה עמה הילית ישורון בשבועות שלפני מותה. בראיון מדברת וולך רבות על הקשר המיסטי שלה עם אלוהים, נושא אשר לא הזדהתה איתו במהלך רוב חייה.

בשנת 2014 יצא לאקרנים סרט של הבמאי ניר ברגמן, המבוסס על חייה של יונה וולך.

במוזיקה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר משיריה של וולך הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה על ידי אמנים שונים, בהם גידי גוב, ערן צור, אביתר בנאי, נורית גלרון, דורית ראובני, רוקפור, ברי סחרוף, ירדנה ארזי וגלי עטרי.

המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ העלו בסוף שנות השבעים מופע משיריה, בשם "בציר טוב". וולך עצמה הצטרפה אל המופע והקריאה בו שירים. ממופע זה התפרסמו שירים כ"שיר קדמשנתי" ("סקס אחר") ו"לא יכולתי לעשות כלום". בשנת 2002 יצא התקליט בהוצאה מחודשת ובתוספת שירים חדשים.

המלחין המודרניסט אבל ארליך העלה יצירה המבוססת על טקסט של יונה וולך והלחנת שיריה.‏[7]

יובל ריבלין, בן זוגה, הקליט בתחילת שנות השמונים (עוד בחייה) את שירה של וולך "אהובתי המתה", מתוך הקובץ "אור פרא".

במהלך שנות התשעים העלה המוזיקאי ערן צור, יחד עם רונה קינן, קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל ואמנים נוספים, מופע משיריה של וולך, שהפך לאלבום "אתה חברה שלי". במופע שרה דנה אינטרנשיונל את "שיר קדמשנתי", וביצועה הביא לשיר משמעות חדשה מאחר שאינטרנשיונל טרנסקסואלית; שיר נוסף של וולך אשר ביצעה אינטרנשיונל: "מאה אחוז גבר", עורר סערה בגלל אותה סיבה של ביצועה ל"שיר קדמשנתי", והוא מתאר מנקודת מבט של אישה את אהבת הגברים לנשים, ומסתיים באמירה הנכאבת ש"כשאני מתנהגת כמו לא אישה הוא לא אוהב", כלומר, שהתנהגות של אשה הנתפסת כלא נשית או כגברית, תוביל לנטישה או לבגידה של הגבר.

שירים נוספים של וולך שהולחנו וזכו להצלחה כוללים את "אני שוב מתאהב" שהלחין צוף פילוסוף ושר גידי גוב (ובוצע קודם לכן על ידי ורדינה כהן בלחן של יורם צדוק), "אדם צובר זיכרונות" שהלחין שמעון גלבץ ושרה דורית ראובני, "זה הגשם" שהלחין רן עפרון ושרה נורית גלרון, "נ.ב." שהלחין גלבץ ושר יחד עם גלי עטרי, "שקט" שהלחין יובל מסנר ושרה להקת בלאגן, "אדם הוא מקום" שהלחין ירוסלב יעקובוביץ' ושרה ענת עצמון, "אל תתרגש" שהלחין עופר מאירי ושר דוד ד'אור, "אולי אני אבודה" ללחן אלג'יראי ששרה ירדנה ארזי, "תותים" שהלחין ושר ערן צור, "שיר ערש" ו"שם יש" שהלחינה ושרה להקת רוקפור ו"שיר" (איילה) שהלחין אליאב אובל נאמן ושרה להקת "עלמא", "החיים שיש לך" שהלחין נדב ברמן ש. ושרה מרב יהלום, "באשמת עצבים רפופים", שהלחין חיים רחמני וביצעה להקת קטב מרירי.

באמנות החזותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 התקיימה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן התערוכה "פוטו יונה: צילומים בעקבות שירי יונה וולך" אותה אצרו רוני סומק ומאיר אהרונסון (קטלוג).

במרחב הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדשה בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
השיר "תשלח לי שקט" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
השיר "אדם צובר זיכרונות" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
מראה כללי של גן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו

במרץ 2012 נחנך בקריית אונו גן פסלים על שמה. יש בגן שלטים ציטוטים משיריה, וכן פסלים של יוצרים אחדים.

מספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברים, הוצאת עכשיו, 1966
  • שני גנים, הוצאת דגה, 1969
  • שירה, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1976 - אוסף המכיל את 'דברים' ו'שני גנים', ושירים חדשים
  • אור פרא, הוצאת איכות, 1983
  • צורות, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה, 1985
  • מופע, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985
  • רציתי יותר - לקט שירים שראה אור אחרי מותה מעזבונה בשער בשם זה כפרק בקובץ שיריה: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, (עורכת: הלית ישורון), תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992 - בקובץ כונס מבחר משיריה שנלקטו מספריה, ושירים נוספים שפורסמו בכתבי עת וחדשים מן העיזבון.
  • שירים אחרונים, הוצאת 'ספרים, הוצאה לאור', 2007 - הספר כולל את ספרה "אור פרא", את שיריה שפורסמו ב"פיוט", וששה שירים נוספים שטרם פורסמו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיריה:

על שיריה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 16-14
  2. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 22
  3. ^ המשוררת יונה וולך מתה ממחלה ממארת, מעריב, 1 באוקטובר 1985
  4. ^ מירב קריסטל, כותבת כפייתית, באתר ynet‏, 22.2.2007
  5. ^ תחייה ברק, שתיקת היונה, הקהילה התרבותית בארץ זועמת על החלטתו של יובל ריבלין שלא לאפשר שימוש ביצירות יונה וולך שברשותו, באתר "עיתון תל אביב".
  6. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 366-365
  7. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 367-366