יונקרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקנו של יונקר מאת פרנס הלס, 1623

היוּנְקֶריםגרמנית: Junker) היו בני מעמד אצולה גרמני זוטר. מקור השם הוא בהלחם של הביטוי "אדון צעיר" (Junger Herr). זהו שם כללי לאדונים פאודליים זוטרים, אצילי קרקע שאינם נושאים בתואר אצולה אחר. תוארם מתבטא לעתים בתוספת "פון" (גרמנית: von) לפני שם משפחתם, בדומה לתוארי אצולה גרמניים אחרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-19 שימש התואר בדרך כלל בני אצולה במעמד פוליטי וכלכלי נמוך יחסית. בתחילת המאה ה-19, במקביל לעלייתה של פרוסיה כמדינה החזקה ביותר בגרמניה, החלה עלייתם של היונקרים למעמד משפיע בפרוסיה. עם איחוד גרמניה בשנת 1871 תחת אוטו פון ביסמרק, בעצמו יונקר, התגבש תפקידם המרכזי של היונקרים ברייך הגרמני, ובמיוחד כגורם מרכזי בצבא. הם היוו בדרך כלל גורם שמרני שתמך במלוכה.

בעקבות הכישלון הצבאי של גרמניה במלחמת העולם הראשונה ופריצת המהפכה הגרמנית בשנת 1918, נוצרה ברית בין היונקרים לבין הממשלה הרפובליקאית הסוציאל-דמוקרטית, שהסכימה לכבד ולשמר את כוחם של היונקרים (בעיקר בתחומי הצבא והבעלות על הקרקעות) בתמורה לעזרתם בדיכוי המרידה הקומוניסטית ובייצוב הרפובליקה. במהלך שנותיה של רפובליקת ויימאר היונקרים היו בין אויביה של הדמוקרטיה הגרמנית, אותה האשימו בחתימת הסכם ורסאי ובכלל בעיותיה של המדינה. הם תמכו ומימנו את הפרייקור - מיליציות ימניות שבמקור הוקמו כדי להילחם בקומוניזם, והיו מעורבות גם בניסיונות להדחת הממשלה, כפי שקרה בפוטש של קאפ.

השפעתם של היונקרים גדלה עם בחירתו של פאול פון הינדנבורג הריאקציוניסט לנשיאות גרמניה בשנת 1925. בשנת 1927 העניקו לו היונקרים אחוזה בפרוסיה המזרחית כאות הוקרה על שירותו למען גרמניה בזמן המלחמה. כשהחל הינדנבורג להפעיל את סמכויות החירום שלו בשנת 1930 כדי למנות ממשלות בלי אישור הרייכסטאג, היו יונקרים רבים בין חברי הממשלה. עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933 מסמנת מפנה במעמדם של היונקרים. למרות שאלו ראו בעין יפה כמה מפעולותיהם ומטרותיהם של הנאצים - כגון הפרת הסכמי ורסאי, חימושה מחדש של גרמניה והתוכניות להתפשטות אימפריאליסטית - שרר אי אמון בסיסי בין שני הצדדים: הנאצים סלדו מגינוני האריסטוקרטיה של היונקרים, והיונקרים מצידם ראו בתנועה הנאצית תנועת המונים של האספסוף, והתייחסו בבוז אל ראשיה.

מכיוון שהנאצים שאפו להשיג כוח מוחלט ולהכפיף את מוסדות המדינה הישנים לסמכותם, העימות עם היונקרים לא אחר להגיע. בשנת 1937 פרצה סדרת שערוריות בצמרת הוורמאכט המכונה פרשת בלומברג-פריטש, שבעקבותיה נערך ארגון מחדש של מבנה הצבא. זה האחרון, שהיה בעל תפקיד עצמאי מאז איחודה של גרמניה על ידי ביסמארק, הפך כפוף למדינה הנאצית. שינוי זה היה מכה קשה לכוחם של היונקרים, והביא לשחיקה מתמדת בכוחם לקראת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. במקביל הואץ והועמק תהליך הנאציפיקציה בצבא, שהתבטא בעליית דור מפקדים חדש שלא מבני האליטה היונקרית, שחבו את קידומם למשטר הנאצי.

בקשר העשרים ביולי בשנת 1944, בו ניסו קצינים גרמנים להתנקש בחיי היטלר ולהפיל את השלטון הנאצי, נטלו חלק יונקרים רבים, דבר שהעמיק את חוסר האמון של הנאצים בהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה איבדו היונקרים חלקים ניכרים מאדמותיהם, כשהשטחים המזרחיים של גרמניה הועברו לברית המועצות ולפולין. שאר אדמותיהם, שעבר לתחום שיפוטה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, הוחרם על ידי המדינה וחולק מחדש בין האיכרים.

היונקרים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היונקרים היהודים היו יהודים בפרוסיה שהיו בעלי אדמות רחבות ואחוזות גדולות. רובם היו תומכי ומנהיגי תנועת ההשכלה היהודית. רובם לא נשאו תואר אצולה גבוה ומעמדם היה נמוך יחסית ליונקרים הנוצרים. עם זאת היה מעמדם בקהילות היהודיות מרכזי ומשפיע. במהלך מלחמת העולם הראשונה עלתה קרנם עקב השתתפותם במלחמה וקבלת עיטורי כבוד מהקיסר. רוב היונקרים היהודים נרצחו בשואה על ידי הנאצים.