יוסטוס איש טבריה
| לידה |
35? טְבֶרְיָה, ישראל  |
|---|---|
| פטירה |
100? (בגיל 65 בערך) הגליל, פרובינקיה יודיאה |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| שפות היצירה |
עברית, קוינה |
  | |
יוסטוס איש טבריה היה היסטוריון, סופר ואיש ציבור יהודי ידוע בטבריה, שפעל בתקופת המרד הגדול ברומאים במאה ה-1 לספירה.
יוסטוס האיש וחינוכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסטוס, בנו של פיסטוס, השתייך לאחת המשפחות המכובדות והעשירות שבפוליס הטבריאנית. כל הידיעות אודותיו שאובות מכתבי יוסף בן מתתיהו, ובעיקר בחיבורו האוטוביוגרפי "חיי יוסף", שנכתב במידה רבה, כתגובה לספרו של יוסטוס.
יוסטוס זכה לחינוך יווני מסודר כמקובל בקרב המשפחות האמידות, העירוניות ובמיוחד באלה המשתייכות לשכבת ההנהגה. הוא מתואר בפי יוסף בן מתתיהו כדמגוג מוכשר ובעל יכולת שכנוע, אם כי תוך שימוש באמצעי תרמית והונאה.
יוסטוס ההיסטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסטוס היה היסטוריון בעל תפיסת עולם היסטוריוסופית יוונית. הוא כתב את תולדות מלחמת החורבן, כפי שעולה מ"חיי יוסף", באמצו לעצמו את הסגנון הרטורי והאופי הסיפורי התמציתי. חיבורו לא שרד ולא נמצא עד היום, וכל מה שנלמד עליו מצוי אצל "חיי יוסף". ישנם חוקרים הסבורים, כי בספריו של ההיסטוריון יוליוס אפריקנוס נעשה שימוש בספרו של יוסטוס.[1]
העימותים בין יוסטוס לבין יוסף בן מתתיהו נבעו, לא רק מהמתח בין שני מנהיגים גליליים ובעלי תפיסות עולם שונות, אלא גם על רקע היסטוריוגרפי ומהותי: ספרו של יוסטוס הכיל כנראה האשמות כנגד יוסף בן מתתיהו, ואחת מהן נגעה, כך דומה, באחריותו של יוסף בן מתתיהו להצטרפותה של טבריה למעגל המרידה ברומאים, ואולי אפילו בגרירת יוסטוס עצמו למערבולת המרד.
ספרו של יוסטוס הקיף את כל המלחמה, לרבות המצור על ירושלים, אם כי יש להניח כי הלה התרכז בעיקר בתיאור הקרבות בגליל. העובדה שיוסטוס כתב על מאורעות שהתרחשו בחייו והוא היה אף חלק מהם, מעניקה לו מידה של מהימנות.
אזכורו אצל דיוגנס ופוטיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוגנס לארטיוס (המאה ה-3), בספרו "חיי הפילוסופים",[2] מצטט ב"חיי סוקרטס" את יוסטוס כמקור סמכות לידיעה מפוקפקת הקשורה להתערבות אפלטון במשפטו של מורו, אותה הוא מצטט מתוך ספרו "הזֵר" או "עטרת הראש". זוהי ההתייחסות היחידה ליוסטוס על ידי סופר פגאני ודיוגנס אינו מציין שיוסטוס היה יהודי. נראה מכך שיוסטוס היה אחד הסופרים היהודים הראשונים שעסקו בנושאים לא-יהודיים.[3]
סטפנוס מביזנטיון (המאה ה-6) הזכיר בערך "טבריה" במילונו הגאוגרפי את "יוסטוס, שכתב את ההיסטוריה של המלחמה היהודית נגד אספסיאנוס", כאיש הבולט מעיר זו.[4]
פוטיוס, פטריארך קונסטנטינופול מהמאה ה-9, מזכיר רשימה כרונולוגית של מלכי היהודים מאת יוסטוס, שכללה את התקופה ממשה ועד אגריפס השני. פוטיוס מציין שסגנונו של יוסטוס מאוד תמציתי והוא משמיט מידע רב בעל חשיבות עצומה. לדבריו, מכיוון שיוסטוס סובל מ"הפגם הנפוץ" (או "האשמה המשותפת") בקרב היהודים, הוא אפילו לא מזכיר את ישו.[5]
יוסטוס הפוליטיקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסטוס היה מחותן עם משפחתו של פיליפוס, מי שהיה מפקד בעל שם בצבאותיו של המלך אגריפס השני. פיליפוס עצמו נמנה עם משפחת הלוחמים, שבזמנו, בימי הורדוס המלך, הובאו מבבל, כפרשים וכקשתים, ונושבו בבשן כמושבה צבאית ("קשתי זמאריס" – "זמרי"). מושבה זו המשיכה לתפקד גם בימי אגריפס הראשון והשני, ושימשה להם משענת צבאית חשובה.
הקשר בין יוסטוס לבין אגריפס השני עולה מהעובדה שלפי יוסף בן מתתיהו שימש יוסטוס זמן מה בתור מזכירו של אגריפס השני. לקשר זה יש שורשים מצד אחד ותוצאות מן הצד האחר על אפיון דמותו של יוסטוס. היות יוסטוס חלק ממשפחת ההנהגה שבטבריה, שהייתה אצילה ועשירה, ובוודאי רקמה קשרים טובים עם השלטונות וכמו כן הייתה קשורה במישרין ובעקיפין לממלכת אגריפס (יוסטוס היה בן חסותו של אגריפס מראשית המרד), מעמידה את יוסטוס כמתנגד טבעי למרידה כנגד הרומאים. קבוצה זו, כמו גם בערים אחרות, ובעיקר בירושלים, מכונה בפי יוסף בן מתתיהו בשם "מפלגת השלום".
יוסטוס המורד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב כלשהו בתקופת המרד הצטרף יוסטוס לגל המרידה, כנראה, כך יוסף בן מתתיהו, בעקבות השפעתו של יוחנן מגוש חלב.
בטבריה פעלו בתקופת המרד שלוש סיעות: קבוצה אחת של נשואי הפנים, בהנהגת יוליוס קאפללה, בקשה לשמור אמונים לרומאים ולאגריפס, ולהרחיק עצמה ככל שניתן מעסקי מלחמה. הקבוצה השנייה, עממית, של פשוטי העם והספנים, ושהונהגה על ידי יהושע בן צפיא, בקשה ללחום ברומאים, והשלישית – שהונהגה על ידי יוסטוס, היטלטלה בין תמיכה להתנגדות. לבסוף, מטעמים אישיים של המנהיג וברצותו להתעשר מהמרד ולגבות הון פוליטי ממנו (כך על פי יוסף בן מתתיהו), בחרה לאחוז בחרב המרד והצטרפה לגליליים המרדנים.
אחת מפעולותיו העיקריות של יוסטוס היה לפעול בראש קבוצה של חמושים כנגד התחום הכפרי של צמד ערים מהדקאפוליס – גדרה (גדר) והיפוס (סוסיתא) – ולהעלותו באש. באופן זה גרר עצמו יוסטוס למרידה כנגד הרומאים, וזאת מכיוון שערי הפוליס ההלניסטיות במזרח היוו משענת חשובה, פוליטית, כלכלית, צבאית ואף תרבותית, לשלטון האימפריאלי הרומי. קשה לנתק את המהלך של יוסטוס מהמיתקפות ההדדיות שהתנהלו בין ערי פוליס לבין יישובים כפריים יהודים מיד עם פרוץ המרד, כמו בבית שאן, בעכו ועוד. קשה גם לנתק מהלך זה מהיריבות הקשה שבין גוש חלב (עירו של יוחנן הקנאי) לבין הסביבה ההלניסטית באזור, בשעה שמתחוור אפקט ההשפעה המרדני של יוחנן על יוסטוס.
בשעה שכוחותיו של אספסיאנוס פרצו לעבר הגליל על מנת לדכא את המרד, עבר יוסטוס למחנה המתנגד למרידה והצטרף לכוחותיו של המלך אגריפס.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ירון דן, "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה", בתוך: אוריאל רפפורט (עורך), יוסף בן מתתיהו: היסטוריון של ארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית והרומית: קובץ מחקרים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג, עמ' 57–78.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו אצל גריוואלד י. י. "תולדות הכהנים הגדולים" עמ' ה' בסוף ההערה וכן בעמ' קלח בהערה.
- ^ Diogenes Laertius, Vitae Philosophorum, II, Socrates, 41
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, CXVI. Diogenes Laertius, pp. 332-334
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXXXVI. Julian, p. 570
- ^ Photius, Bibliotheca, 33