יוסי גינוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסי גינוסר
אין תמונה חופשית
נולד 1946
עלה לישראל 1957
נפטר 13 בינואר 2004
השתייכות שירות הביטחון הכללי
תקופת שירות 1968 - 1987
תפקידים בשירות

מ"מ ראש אגף חקירות, ראש מרחב צפון, ראש האגף לענייני זרים

תפקידים אזרחיים

איש עסקים

יוסי גינוסר (194613 בינואר 2004) היה מבכירי השב"כ.

נולד בשם אוסיה גינצבורג ב-1946 בווילנה בירת ליטא הסובייטית. בשנת 1957, כשהיה בן 11, עלה לישראל עם משפחתו. למד בכפר הנוער "הדסים". התגורר ברמת גן ושירת בצה"ל בשלישות.

בשנת 1968 התגייס גינוסר לשב"כ, ולאחר לימודי ערבית באולפן, עבד באגף לענייני ערבים בירושלים. ב-1972 עבר למרחב דרום, בו התקדם עד לראש צוות באגף החקירות. ב-1975 מונה לראש מחלקה במטה השב"כ וב-1978 לראש מחלקה באגף האבטחה של הארגון. ב-1979 מונה לסגן וממלא מקום ראש אגף החקירות וב-1981 לראש מרחב צפון. בשנת 1984 יצא לשליחות בת שנתיים בצפון אמריקה כאחראי על תחום הביטחון בצפון ומרכז אמריקה. עם שובו לארץ השתקע בכוכב יאיר. בהמשך עמד בראש אגף לענייני זרים, ובתפקידו זה נטל חלק חשוב באיתורו של "מרגל האטום" מרדכי ואנונו.‏[1]

בעת פרשת קו 300, ב-26 באפריל 1984, מונה לחבר ב"וועדת זורע"[2]. גינוסר השתמש בתפקידו בוועדה כדי לסייע לאנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה על מנת לשבש את מהלכי החקירה. גינוסר הסביר שהוא נתבקש על ידי ראש השב"כ, אברהם שלום, להסתיר את מעורבות השב"כ בחיסול המחבלים וכי שלום אמר לו שהדבר נעשה על דעת ראש הממשלה‏[3]. לאחר שנחשפה הפרשה, קיבל חנינה למפרע, לפני הגשת כתב אישום, מנשיא המדינה דאז, חיים הרצוג.

במהלך שירותו בשב"כ היה מעורב במספר אירועים מרכזיים בתולדות הארגון. בפרשת קצין צה"ל עיזאת נאפסו הועלו טענות קשות כנגד גינוסר, שהיה אחראי על צוות החוקרים מטעם השב"כ. נטען כי נאפסו עונה על ידי חוקריו, וכי איש השב"כ, יוסי גינוסר, בדה ראיות במהלך המשפט. בעקבות הפרשה הוקמה ועדת לנדוי שאישרה את רוב טענותיו של נאפסו.

לאחר שפרש מהשירות פנה לעסקים ואף ניסה להתקבל לתפקידים בשירות הציבורי. בשנת 1993 פסל בג"ץ את מינויו למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון נוכח מעורבותו בפרשת קו 300[4]. גינוסר פעל כאיש קשר מטעם ראש הממשלה יצחק רבין ליאסר ערפאת. מאוחר יותר השתמש אף ראש הממשלה אהוד ברק בגינוסר כאיש קשר לערפאת. לגינוסר היו קשרים עסקיים בשטחים, דבר שהעלה חששות בדבר אפשרות של ניגוד אינטרסים[5]. ב-1998 עמד בראש ועדה ציבורית שהמליצה על רפורמה במערך שירותי הכבאות וההצלה, שעיקרה שינוי ארגוני והפיכתה ממבנה של איגודי ערים למערך ארצי, וכן הכפלת מספר הכבאים. נכון לשנת 2010 מרבית המלצות הוועדה לא יושמו.‏[6]

לגינוסר היו קשרים עסקיים הדוקים עם בכירים ברשות הפלסטינית והוא ניהל את כספם בחשבונות בנק בשווייץ ובעסקאות שונות. כמו כן היה שותף עסקי קרוב של איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף, ותיווך בינו לבין ראש הרשות יאסר ערפאת ויועצו הכלכלי מוחמד ראשיד.‏[7]

גינוסר נפטר בשנת 2004 בביתו שבכוכב יאיר מסרטן בתום מאבק ממושך במחלה. היה נשוי לרינה ואב לארבעה. בנו הבכור, שחר, נהרג ב-1991 במהלך שירותו בצה"ל ברצועת עזה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רון מיברג, חשיפה: מה היה חלקו של יוסי גנוסר בלכידתו של מרדכי ואנונו, סופהשבוע, 16 בדצמבר 2013
  2. ^ בן כספית, 300 טון: פרשת השב"כ בגרסת איציק מרדכי, באתר nrg מעריב, 29 באוקטובר 2011.
  3. ^ אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמ' 100.
  4. ^ בג"ץ 6177/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2), 229.
  5. ^ משה (בוגי) יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 113
  6. ^ אילן ליאור, שריפה בכרמל, 15 שנות ועדות ודו"חות, אך כמעט דבר לא נעשה, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2010
  7. ^ גידי וייץ, וינה, שלאף והפוליטיקה הישראלית, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2010