יוסף מוקיר שבת

יוסף מוקיר שבי (יוסף מכבד שבתות), על פי התלמוד הבבלי, היה יהודי שחי בתקופת חז"ל, וזמנו המדויק אינו נודע. הוא מוזכר בתלמוד פעם אחת בלבד, כשהתלמוד מספר עליו את הסיפור המפורסם, הידוע בשם יוסף מוקיר שבת. המסר העיקרי העולה מן הסיפור הוא השכר המגיע מהשמים לאלו המכבדים את השבת בכל מאודם ואף מעבר ליכולתם.

סיפור זה עבר במשך השנים עיבודים רבים, שימש כדוגמה וכסמל לכיבוד השבת והשכר המובטח למתענגים בה, וכן שימש השראה למשוררים רבים שהזכירוהו בזמירות ובפיוטים שכתבו, כך למשל בפיוט "יום שבת קודש הוא" מזמירות לליל שבת, נאמר המשפט "יוסף חצה דג ומצא מרגלית בבשרו".

המעשה בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף מוקיר שבי (רש"י: מכבד שבתות), הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא.
אמרי ליה (רש"י: להאי נכרי) כלדאי (רש"י: חוזים בכוכבים): "כולהו נכסי יוסף מוקר שבי אכיל להו (רש"י: סופך ליפול בידו)."
אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה (רש"י: עשה לו כובע של לבד, ושבצו במשבצות של זהב, וקבע בו מרגליות, וקבע את זו עמהם).
בהדי דקא עבר מברא - אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא. אסקוה, אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי: "מאן זבין כי השתא?!"
אמרי להו: "זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי, דרגיל דזבין." אמטיוה ניהליה, זבניה, קרעיה, אשכח ביה מרגניתא.
זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא (רש"י: עליות מלאות דינרי זהב; וגוזמא בעלמא הוא, כלומר הון עתק מאד).
פגע ביה ההוא סבא, אמר: "מאן דיזיף שבתא - פרעיה שבתא."

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד א'

בעיירה אחת גר יהודי ושמו יוסף שהיה ידוע בכך שמכבד ומענג את השבת, משום כך כינו אותו הבריות יוסף מוקיר שבת.

בשכנותו גר נכרי עשיר. יום אחד אמרו לנוכרי החוזים בכוכבים: כל נכסיך עתידים ליפול, לידי יוסף שכנך היהודי. נבהל הנוכרי, הלך ומכר את כל נכסיו וקנה בהם מרגלית ואת המרגלית תפר לכובעו. כך היה בטוח שיהא בידו לשמור על רכושו תחת ידו. אך יום אחד בעת שעבר בגשר, העיפה הרוח את הכובע והטילה אותו לנהר, שם בלע את הכובע דג גדול.

כעבור ימים אחדים נצוד הדג, והובא לשוק ביום שישי. מפאת השעה המאוחרת לא נמצאו קונים בשוק, אמרו לדייגים: לכו והביאוהו אצל יוסף מוקיר שבת, כי רגיל לקנות דג לכבוד שבת, וודאי ישמח בדג גדול ויפה. ואכן הביאו את הדג אל יוסף ששמח על שביכולתו לענג את השבת כראוי וקנה את הדג. והנה חותך יוסף את בשרו ומצא בתוכו מרגלית. לאחר השבת מכר יוסף את המרגלית בסכום גבוה והפך לעשיר מופלג. פגשו זקן אחד ואמר לו: מי שלווה בשביל השבת, השבת תפרע לו חובותיו.

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור המופיע בתלמוד בבלי (הגמרא) מופיע שערכו של היהלום היה שווה ל-13 עליות (מחסנים) מלאים דינרי זהב.

בפירוש עובדה זו נחלקו פרשני הגמרא והראשונים:

רש"י סובר, כי ודאי ערכו של היהלום היה רב מאוד, אך הגמרא נוקטת לשון גוזמא כדרכה לפעמים על מנת לסבר את האוזן, כראיה לדבריו הוא מביא את המספר 13 שמופיע מספר פעמים בגמרא כמספר כללי וללא כוונה לערכו הנקוב^[1].

ראשונים אחרים חולקים על דבריו ומביאים אסמכתאות מן הגמרא לדבריהם שעליות הן אכן מידה שמודדים בה דינרים בכמות רבה מאד.

בפירוש התוספות המופיע גם הוא על דף הגמרא מוסבר ש'עליות' הן שם כלי ואין הכוונה לחדר מלא דינרי זהב.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור נחשב לקלאסיקה שבסיפורי היהדות לנוער, והוא זכה לעיבודים רבים בספרים, קלטות, שירים, וסרטים.

בעיבודים השונים נוספו לסיפור פרטים רבים, ביניהם תיאורו של יוסף כאדם עני, שחוסך במשך כל השבוע כסף ומאכלים משובחים לכבוד שבת, ותיאורו של הנכרי העשיר כשונא יהודים, קמצן ורשע^[2]. בחלק מהעיבודים מתואר שמי שמצא את היהלום בתוך הדג לא היה יוסף בעצמו אלא אשתו שהכינה את הדג. מירי ברוך החליפה את החוזים בכוכבים במלאך שהתגלה לגוי בחלומו, והוסיפה שיוסף עבד אצל העשיר וקיבל ממנו משכורת זעומה, וכשהוא מצא את היהלום הוא רצה להחזיר אותו לעשיר, אך העשיר חזר בתשובה ואמר, שכל כספו בא לו בזכות עבודתו של יוסף, ולכן הוא צריך להישאר בידיו^[3].

בשנות ה-2000 יצא סרט קולנוע חרדי של האחים יהודה ואברהם גרובייס בשם 'אין לאן לברוח' העוסק בסיפורו של יוסף.