יוסף תגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפסל יוסף תגר, מוכר בכינוי יוז'י
התכנסות, סגסוגת אלומיניום, 1990, י. תגר
אוהבים, נחושת, 1965 - י. תגר
הקרבה עצמית, סגסוגת אלומיניום, 1988, י. תגר
מצלעו, נחושת, 1977 - י. תגר

יוסף תגר (1923 - 1992) היה פסל ישראלי ממוצא בולגרי.

דגלן מתנדב לצבא הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגר נולד בסופיה שבבולגריה למשפחה יהודית-ציונית, לקלרה לבית פנקס מהעיר רוסה שבצפון בולגריה ולחיים טאג'ר (שם נפוץ בקרב יהודי בולגריה), שהיה סוחר בפחם. משערים כי מוצא המשפחה בטולדו שבספרד ובניה היגרו לאחר גירוש ספרד ועד לבולגריה הגיעו. משהשלים את חוק לימודיו בעממי המשיך ללמוד בתיכון הטכני של סופיה ולמד במגמת שרטוט ומכניקה, תחומים בהם הסתייע כעבור שנים משנחשף לפיסול. במהלך לימודיו קנה לעצמו שם גם כמתעמל מוכשר שעתידו לפניו. במקביל היה חבר פעיל בתנועת הנוער הציונית בית"ר. הודות לכישוריו כאתלט מצטיין נקבע גם כנושא דגל בית הספר במצעדים הלאומיים של בולגריה ואף כדגלן באותן תהלוכות ציוניות בהן השתתפו חברי תנועות הנוער "מכבי", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא".

בתום לימודיו, ב-1942, עלה לארץ ישראל. לאחר עלייתו שינה את שמו מטאג'ר לתגר, התנדב לצבא הבריטי והוצב באחד מבסיסיו במצרים. לאחר שחרורו מצא לעצמו עבודה כשרטט-אמן במחלקת המדידות של עיריית תל אביב. תקופת-מה גם עבד כמעצב חפצי-חן בחנותה של בת שבע דה רוטשילד, בתל אביב. במקביל סייע באותו זמן בקליטת הוריו ואחותו שמחה (לימים שמחה בחסי) שהגיעו לארץ. כעבור זמן מצא לעצמו דירה למגורים ולסטודיו בבית "קאסה נובה", בסימטת נתיב המזלות ביפו העתיקה. שם, בדירה הקטנה הסתפק בחיי נזיר שכולו ממוקד ביצירה. תחילה עסק ברישום ובהדרגה עבר לציור בצבעי שמן אפורים וקודרים. יותר מאוחר גילה את יכולותיו בפיסול ויצר בתחום זה כמעט עד לימיו האחרונים.

לחיות בשביל לפסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטייתו ליצירה ליוותה אותו מתחילתו למרות שבא מרקע שהמאבק היומיומי לקיום לא איפשר להתמכר לרעיונות שמעבר לצורכי ההישרדות. אבל הוא מצא את ייעודו כאמן והתמכר ליצירתו תוך שהתבודדותו הופכת לאחד מסימני ההיכר המאפיינים את כתיבתו ואת פסליו. תגר נחשב כאוטודידקט, ואת הידע האמנותי הרב שצבר למד בחלקו תוך התבוננות מעמיקה ביצירותיהם של אמנים, ציירים ופסלים מהראשונים שקבעו את מגוריהם ב"השטח הגדול".

משנעשה "השטח הגדול" לאזור נחשב בתוכניות הפיתוח של תל אביב-יפו, נפתחו שם גלריות מוכרות והמקום נודע בקרב מבקרים מרחבי הארץ. באותן שנים התחיל תגר, במקביל לפיסול, בכתיבת רעיונותיו על תהליכים העוברים על האדם בעולם משתנה ומתנער מאחריותו לפרט, והמשיך בנסיונותיו לבטא השקפת עולם זו גם באמצעים פיסוליים. בתהליך התנסויות אלה הצליח גם ליצור שורה של פסלים הנוגעים בתחום הארוטיקה הנקשרת בין נשים לגברים. בפסליו ראה את ילדי רוחו ובמילה זו השתמש לגביהם גם בצוואתו שהשלים את כתיבתה בערב התאבדותו.

הפסל יוסף תגר (יוז'י), היה בן שישים ותשע כאשר שם קץ לחייו בסטודיו שלו בסימטת נתיב המזלות ביפו העתיקה. לקראת התאבדותו השלים כתיבת מאמרים אחדים בהם התמקד במצבו המדכא של האדם בחברה המודרנית. כתיבתו בנושאי "אדם וחברה" התחילה שנים לפני-כן וחלק ממאמריו פורסמו בחוברות. אחת מאותן חוברות נקראת בשם "עמנואל, רות והיטלר" (הוצאה פרטית 1986) ונכתבה במקור באנגלית. חוברת נוספת שנכתבה בעברית נקראת "אדם ושלום" ופורסמה בהוצאת "אופוס" בשנת 1986. חוברות אלה משקפות את התמקדותו באדם כמו גם בפסליו.

במוות ראה מבחינתו צעד מובן למי שיותר אינו מצפה למצוא תשובות לשאלות הקיום הפיזי והרוחני בעולם מתנכר. בכתיבתו נמצאה עדות שלא השתחרר מהשפעת האימה של השואה, שלממדיה התוודע לאחר המלחמה. אחד מפסליו מתמצת את השואה יותר מפסלים רבים אחרים בנושא זה. פסל זה מורכב ממספר רב של גופות מפוסלות המוטלות זו על זו עד שנערמה ערימה כמצבה. בפסל זה כמו ביצירות אחרות שלו הוכיח תגר את יכולתו לגעת בפסגת בית היוצר. תגר זכה בהישג זה תוך הפגנת יכולת טכנית מרשימה ומשכנעת.

לפסל ולמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד ממאמריו כתב כי כאשר לא יהיה מסוגל ליצור לא ימצא טעם בהמשך חייו. בשלב זה הוא גם נמנע מלמכור את פסליו, להוציא אחדים, כאשר מצא להם בתים ראוים מבחינתו. בשנותיו האחרונות התמקד בעיקר בכתיבת איגרות-חוברות לגדולי עולם באנגלית ובעברית מתוך כוונה להעמידם על עומק המשברים החברתיים והמוסריים שאחת מתופעות הלוואי שלהם הוא אי-צדק קיומי המרחיק שלום ומשמש כדלק להרס האנושות. הוא חזר פעם אחרי פעם להתריע מפני שואה חברתית.

שלב המעבר בין הפיסול שלו לבין הצורך להתבטא בכתיבה היה מבחינתו מדרגה נוספת בהתנתקותו מהמציאות המתכחשת לאידאלים. כשהשלים עם העובדה שנכשל בניסיונו ליצור דיאלוג עם אותם מנהיגים (בהם האפיפיור ברומא), כדי לנסות למצוא פתרונות למבוכת הקיום - שם קץ לחייו. גם מצוואתו ניתן ללמוד על גודל ייאושו מחוסר יכולתו לפתור משהו מאותן בעיות המאפיינות את עולמו המסוכסך.

לא סתם פיסל שנים אחדות קודם לאותו לילה אחרון את פסלו "הקרבה עצמית". ביסודו של פסל זה נמצאת תמצית השקפת עולמו על-פיה היה ונשאר דגלן הצועד לפני המחנה, אלא שהפעם הוא מניף דגל של צדק לכל. דרך תפישתו את עולמו גרמה לו לצמצם את הזמן שהקדיש ליצירתו ולהתפנות יותר להעלות בכתב את רעיונותיו החברתיים. הוא קיווה שבכוח כתיבתו ישיג את מה שלא השיג באמצעות פסליו וראה בדיאלוג שפיתח עם קוראיו סיכוי לשינוי שיאפשר לו בסופו של תהליך לחזור שלם ושליו יותר ליצירתו הפיסולית. ד"ר נסים מבורך, סופר ומבקר אמנות שזיהה בשפתו הפיסולית את משמעות האדם כפי שהיא קיימת להערכתו גם ביצירותיהם של הפסלים דב פייגין וקוסו אלול, הרגיש גם הוא בעוצמת הטלטלה של השליחות שתגר לקח על עצמו, והגיב במלים אלו בעלון-קטלוגי מיוחד שהתפרסם לקראת התערוכה שהתקיימה לזכרו ברמת-גן:

"ביסוד הזה נמצא אולי מפתח להבין את פילוסופיית החיים שלו שהתמקדה ברעיון השלום בכל הרובדים - האישי, המזרח תיכוני, הכלל-עולמי, הקוסמי. אולי גם משום-כך כדי לבטא בחריפות יצירתית את השקפותיו בחר באותה סימבוליקה מינית. התאחדות של גופים אנושיים, של זכרים ונקבות. לפעמים זכרים שבהם מידה רבה של נקביות ולהפך. זו התאחדות של שני קטבים הנתפשת אצל תגר כאקט של אהבה, ערך עליון שאינו יכול להתקיים היכן שאין שלום."

ימים שלאחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגר נודע כהומניסט מובהק, לעתים מעודן בביטויו לעתים בוטה במשהו, אולם תמיד מעל לכל פיסולו היה שפתו היותר מדויקת. הוא השאיר אחריו מאות פסלים אותם פיסל בכל חומר פיסולי מוכר כעץ, אבן, שיש, בזלת, נחושת, ארד וסגסוגת אלומיניום. הוא לא נרתע גם מחומרים חדשים כמו קל-קר ואחרים. תגר בחייו נמנע מלהציג את פסליו כחושש שכוונותיו לא יובנו. רק כשנה לאחר מותו הוצגו שתי תערוכות חשובות בהן ניתן היה לראות מבחר מיצירותיו, האחת ב"גלריה לפיסול על-שם יוסף קונסטנט" ברמתן-גן, והשנייה ב"משכן לאמנות" בחולון. שתי התערוכות התקיימו בשנת 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]