לשון נקייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יופמיזם)

לשון נקייה או יופמיזם (גם איפמיזם; מלעז: Euphemism, במקור מיוונית: ευ, "טוב", ו-φήμη, "דיבור") היא מינוח חליפי למושג שאזכורו נחשב כמביך, פוגע, או מטריד באופן אחר (לדוגמה: מושגים שחל עליהם טאבו, ניבולי־פה, מושגים שמעוררים תגובה רגשית חריפה וכולי). כאשר לשימוש בלשון נקייה מניע פוליטי, שכוונתו להציג פעולה שלילית כנייטרלית ואף כחיובית, נהוג לכנותו מכבסת מילים.

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המושג העברי "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים, דף ג', עמוד א' מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה."

סוגי ביטויי לשון נקייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבות להיווצרות ביטויי לשון נקייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יופמיזם תרבותי - דוגמה: "שירותים", "נוחיות", "בית שימוש" ו"בית כיסא".
  • יופמיזם דתי - דוגמה: "השם" לאזכור אלוהים ביהדות, או "אותו האיש" במקום ישו.
  • החלפת ניבול פה בביטוי מעודן יותר - דוגמה: "יישקני!"
  • תקינות פוליטית - דוגמה שימוש במילה "צעירים" בלבד (בהקשר של פושעים או מחבלים) כאשר הכוונה בפועל היא לצעירים ממוצא ערבי, "מוגבלות שכלית התפתחותית" במקום "פיגור", "מתמודדי נפש" במקום "משוגעים"/"חולי נפש"/"פסיכים", ועוד.

אופני היווצרות ביטויי לשון נקייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלגל היופמיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבות הזמן, ביטויי לשון נקייה שניתנו למונחים מטרידים הופכים לעיתים למטרידים בעצמם. לדוגמה: המונח "מחנה ריכוז" לתיאור מחנות מאסר של אזרחים נטבע על ידי הבריטים בזמן מלחמת הבורים מכיוון שבזמנו הוא נשמע מנומס ובלתי פוגע. לאחר שהמפלגה הנאצית השתמשה במונח בזמן מלחמת העולם השנייה, קיבל המונח אופי שלילי במידה עצומה, ולכן נוצרו ביטויי לשון נקייה חדשים להחליפו, כמו "מחנות מעצר".

האות ז' שימשה כלשון נקייה לשמו של הפין בסלנג. קיימות סברות שונות בקרב חברי האקדמיה ללשון העברית אודות מקור שימוש זה. בין השאר קיימת סברה כי השימוש נעשה בשל היותה האות, האות הראשונה בהמילה "זרג" שנחשבה גסה מאוד. במהלך הזמן, "זין" הפכה למילה גסה בעצמה, עד כדי כך שהאסוציאציה המיידית של הפועל "להזדיין" היא בעלת הקשרים מיניים, וכבר לא "להתחמש" - מובנו המקורי. בספרו סיפור על אהבה וחושך מספר עמוס עוז כיצד בילדותו פרץ בצחוק קולני באספת בחירות של מנחם בגין, כאשר הלה השתמש בפועל זה במשמעותו המקורית, בהתייחסו למרוץ החימוש בין ישראל למדינות ערב. אותו מונח שימש את בגין בנאומו בכנסת בשנת 1966[1] וכן בפנייתו לכתבים בליל המהפך ב-1977, שיתאזרו בסבלנות.[2] הביטוי מוזכר אף בספרים בני ימינו (2005).[3]

לשון נקייה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב הלכתי, בחז"ל מובאות אזהרות רבות שלא ינבל אדם את פיו ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: ”אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה.”(הביטוי ״גזר דין של שבעים שנה״ הוא דוגמה ללשון נקיה. ומשמעותו - גזר דין מוות) וכן ”מעמיקין לו גיהנום.” ו”בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים.” (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה בלשון סגי נהור, כמובא בהמשך).

מכאן גזרו חז"ל: ”שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה.” פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ההלכה והמוסר היהודיים.

בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מהמקרא והנביאים, בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ביהדות לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים אור ויום המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).

במיוחד הקפידו להשתמש בלשון נקייה בעניינים ש'בינו לבינה' (ביטוי של לשון נקייה כשלעצמו) ולהיזהר מניבול פה. כך כתב רבי יונה גירונדי בספרו "ספר היראה": "כל צד ערווה לא יישמע על פיך, כגון להזכיר 'זונה' או דבר נבלה". ואכן מצאנו שבמקום 'זונה' אמרו "יוצאת לחוץ" (מסכת כלים, פרק כ"ד, משנה ט"ז) ו"נפקנית".

עד כדי כך הקפידו על לשון נקייה בתחום זה של 'בינו לבינה', שיש כאלה שאף נמנעו מלומר "אשתי", ובמקום זה אמרו "ביתי" (מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב'). ובמקום קיום יחסי מין אמרו: "תשמיש המיטה" (מסכת מועד קטן, דף כ"ד, עמוד א'), "דבר זה" (מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד ב'), "מילתא" (דבר) (מסכת נדרים, דף צ"א, עמוד א'), "דבר מצווה" (מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב'), "דרך ארץ" (מסכת יומא, דף ע"ד, עמוד ב'), "דבר אחר" (מסכת ברכות, דף ח', עמוד ב'), "הרגל דבר" (מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א'), "עשיית מלאכה" (מסכת שבת, דף מ"ט, עמוד ב'), "עשיית צרכים" (מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב'), ו"לדבר" (מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'). וכן מצאנו ביטויים חלופיים הקשורים באכילה ושתייה כלשון נקייה ליחסי מין: "אכל" (מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'), "סעד" (מסכת שבת, דף ס"ב, עמוד ב'), "נהמא" (לחם) (מסכת נידה, דף י"ז, עמוד א'), "לחם סתרים" (מסכת סנהדרין, דף ע"ה, עמוד א'), "טעימת תבשיל" (מסכת חגיגה, דף ה', עמוד ב'), "שותה בכוס" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'), "עריכת שולחן" (שם). במקום וסת נאמר "דרך נשים" (מסכת עבודה זרה, דף כ"ד, עמוד ב'), ובמקום חטא של זנות - "עבירה" סתם, בלי פירוט (מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד א').

ואכן הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מציין כי לשון הקודש נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי ”המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי כינויים מלשונות אחרים”. כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את איברי הרבייה, שבתורה יש להם רק כינויים ולא ניתן להם שם משל עצמם. גם בספרות חז"ל מוצאים סוגים שונים של דימויים לאיברי הרבייה, הלקוחים ממילים שרק מרמזות עליהם, לעיתים בהקשר קלוש ביותר. כגון: "פנים" (מסכת גיטין, דף ע"ו, עמוד ב'), "אותו מקום" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'), "בשר" (מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד ב'), "גבורתו" (מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'), "פה" (מסכת יומא, דף ע"ה, עמוד א'), "עבד" (מסכת תמורה, דף ל', עמוד א'), "שמש" (מסכת נידה, דף מ"א, עמוד א'), "עקב" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'), "תורף" (מסכת ברכות, דף כ"ד, עמוד א'). במקום רחם - "אם" (מסכת סנהדרין, דף ל"ג, עמוד א'), ו"קבר" (מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב').

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לשון נקייה בוויקישיתוף

ויקימילון ערך מילוני בנושא לשון נקיה, בוויקימילון

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם בגין, על היחסים עם גרמניה; התקפות טרור ערביות, כח באייר תשכ"ו, 18 במאי 1966, דברי הכנסת פרק 45 עמ' 1470 - 1742
  2. ^ "המהפך" מתוך אתר YouTube
  3. ^ אבנר כהן, המחבר כמשל: סעיף 113 ג, מתוך הספר הטאבו האחרון, 2005