יורגן האברמאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יורגן האברמאס
JuergenHabermas.jpg
תאריך לידה 18 ביוני 1929 (בן 85)
זרם תאוריה ביקורתית
תחומי עניין תאוריה חברתית, תאוריה פוליטית, אפיסטמולוגיה, פרגמטיקה
הושפע מ קאנט, דילתיי, הוסרל, קרל מרקס, ובר, אוסטין
השפיע על אופה, ג'ואס, אדר

יִירְגֵן הַאבֶּרְמַאסגרמנית: Jürgen Habermas; ‏נולד ב-18 ביוני 1929) הוא פילוסוף ותאורטיקן חברתי גרמני במסורת של התאוריה הביקורתית. עבודתו מתמקדת ביסודות התאוריה החברתית והאפיסטמולוגיה, בניתוח של חברות קפיטליסטיות תעשייתיות מתקדמות, של דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר ביקורתי והתפתחותי-חברתית, ושל פוליטיקה עכשווית, בעיקר בגרמניה. שימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פרנקפורט. נבחר ב-1994 כחבר האקדמיה הבריטית, בשנת 2005 זכה בפרס הולברג, ובשנת 2012 בפרס היינריך היינה.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האברמאס, יליד דיסלדורף, שילב מספר מסורות אינטלקטואליות לכדי מסגרת מקיפה של תאוריה חברתית ופילוסופית:

האברמאס פרץ אל הזירה האינטלקטואלית הגרמנית בשנות ה-50 עם ביקורת רבת השפעה על הפילוסופיה של מרטין היידגר. הוא למד פילוסופיה וסוציולוגיה תחת התאורטיקנים הביקורתיים מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו במוסד למחקר חברתי שבאוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה שבפרנקפורט, אך עקב קרע בין השניים קיבל את הסמכתו במדע המדינה באוניברסיטת מרבורג תחת ולפגנג אבנדות. באופן יוצא דופן, לגבי הזירה האקדמית הגרמנית באותה תקופה, נקרא לשמש כפרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, תפקיד בו החזיק עד שחזר לפרנקפורט למשרה מן המניין.

בשנת 1971 קיבל משרה במכון מקס פלאנק שבשטארנברג (ליד מינכן) ועבד שם עד שנת 1983, שנתיים לאחר שפרסם את עבודתו הגדולה, התאוריה של פעולה תקשורתית (The Theory of Communicative Action). לאחר מכן חזר האברמאס לתפקידו בפרנקפורט ולראשות המכון למחקר חברתי. מאז שפרש מפרנקפורט בשנת 1993, המשיך האברמאס לפרסם רבות.

מטרתו העיקרית של האברמאס הייתה יצירת תאוריה חברתית שהיא גם מסגרת מוסרית אוניברסלית בלתי מדכאת וכוללנית. המסגרת נשענת על הטיעון כי לכל מעשי הדיבר יש מהות פנימית - המטרה של הבנה הדדית, ושלישויות אנושיות יש את היכולת התקשורתית לגרום לכזו הבנה. האברמאס בנה מסגרת זו מתוך תאוריית מעשה הדיבר של אוסטין וסרל, התאוריות על התפתחות מוסרית של ז'אן פיאז'ה ולורנס קוהלברג, ומוסר השיח של עמיתו מהיידלברג, קרל-אוטו אפל.

בתחום הסוציולוגי, תרומתו העיקרית של האברמאס היא פיתוח של תאוריה מקיפה לאבולוציה חברתית ולמודרניזציה, המתמקדת בהבדל שבין רציונליות ורציונליזציה תקשורתיות מצד אחד ובין רציונליות ורציונליזציה אסטרטגית\אינסטרומנטלית מצד שני. מסגרת זו כוללת ביקורת מנקודת מבט תקשורתית על תאוריית המערכות החברתיות המבוססת על בידול, שפותחה על ידי ניקולס לוהמן, תלמידו של פארסונס.

הגנתו על החברה המודרנית ועל החברה האזרחית היוותה מקור השראה לאחרים, ונחשבת לאלטרנטיבה פילוסופית עיקרית לסוגים השונים של פוסט-סטרוקטורליזם ופוסט מודרניזם. כמו כן, האברמאס הציע ניתוח רב-השפעה של הקפיטליזם המאוחר.

האברמאס רואה את הרציונליזציה, הומניזציה (הפיכה להומני) ודמוקרטיזציה של החברה במונחים של מיסוד הפוטנציאל הרציונלי הטבוע ביכולת התקשורתית שהיא מיוחדת למין האנושי, התפתחה במהלך האבולוציה, אך מדוכאת או מוחלשת בחברה העכשווית בידי הדרך בה חלקים נרחבים מהחיים החברתיים, כמו השוק, המדינה וארגונים, נתפסו על ידי רציונליות אסטרטגית\אינסטרומנטלית, כך שההיגיון של המערכת דוחק את רגליו של הגיון העולם החי.

האברמאס מפורסם כמורה וכמנחה. בין תלמידיו הבולטים היו הסוציולוג הפוליטי קלאוס אופה, התאורטיקן הסוציולוגי הנס יואז, והתאורטיקן של האבולוציה החברתית, קלאוס אדר, הפילוסוף החברתי אקסל הונת, הפילוסוף האמריקאי תומאס מקארתי והסופר האוסטרי פטר הנדקה.

פרסומו של האברמאס הוא כאינטלקטואל ציבורי, לא פחות מאשר כחוקר, והוא השתמש בעיתונות העממית על מנת לתקוף היסטוריונים נאו שמרנים שניסו להציב את השואה בפרספקטיבה יחסית או להפחית מערכה. מחוץ לגרמניה, פרסומו העיקרי בא לו, יש להניח, בשל ההמשגה של הספרה הציבורית.

הספירה הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורגן האברמאס כתב רבות על רעיון הספירה הציבורית, כשהוא משתמש בתיאורים של דיאלוגים שהתרחשו בבתי קפה בצרפת של המאה ה-18. ספירה ציבורית זו של דיון רציונלי על נושאים של חשיבות פוליטית, שהתאפשרה בעקבות ההתפתחות של תרבות בורגנית סביב בתי קפה, סלונים אינלקטואליים וספרותיים, והמדיה המודפסת, היא שעזרה לאפשר את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, וקידמה את האידאלים של הנאורות - שוויון, זכויות אדם וצדק. הספירה הציבורית הודרכה על ידי נורמה של ויכוח רציונלי ודיון ביקורתי שבו העוצמה של טענתו של אדם הייתה חשובה יותר מאשר זהותו‏[1]

לפי האברמאס, מגוון גורמים הביאו לקריסה של הספירה הציבורית הבורגנית של הנאורות. החשוב מביניהם, כוחות מבניים, ובעיקר הצמיחה של מדית-המונים מסחרית, הביאה למצב שבו המדיה נעשתה יותר למוצר - משהו אותו צורכים - ופחות מכשיר לדיון ציבורי.

בחיבורו העיקרי, "תאוריה של פעולה תקשורתית" (1984), הוא מבקר את התהליך החד-צדדי של מודרניזציה, המקובל בידי כוחות של רציונליזציה כלכלית ומנהלית. האברמאס משרטט את המעורבות הגדלה של מערכות פורמליות בחיים היומיומיים שלנו כמקבילה להתפתחות של מדינת הרווחה, קפיטליזם קואופרטיבי ותרבות צריכה המונית. מגמות אלה, המחזקות זו את זו, עושות רציונליזציה לתחומים נרחבים של החיים הציבוריים, ומשליטות עליהם את הלוגיקה של יעילות ושליטה. מפלגות פוליטיות וקבוצות אינטרסים מחליפות את הדמוקרטיה ההשתתפותית, והחברה נשלטת ממקום מרוחק יותר ויותר מהאזרחים. כתוצאה מכך, הגבולות בין הציבורי והפרטי, היחיד והחברה, המערכת ועולם-החיים מתמסמסות. חיים ציבוריים דמוקרטיים פורחים רק כאשר מוסדות נותנים לאזרחים את הכוח לדון בנושאים של חשיבות ציבורית. הוא מתאר טיפוס אידאלי של "מצב דיבור אידאלי", שבו הגורמים השונים הם בעלי עוצמה זהה ביחס ליכולת השיח שלהם, מכירים בשוויון החברתי הבסיסי זה של זה, והדיבור אינו מופרע או מעוות בידי אידאולוגיה או הבנה מוטעית.

האברמאס אופטימי לגבי האפשרות של תחייה של הספירה הציבורית. הוא מקווה לעתיד שבו תתפתח קהילה ציבורית שתתעלה מעל למדינת-הלאום המבוססת על דמיון אתני ותרבותי, לכזו המבוססת על זכויות וחובות שוות של אזרחים. זוהי תאוריה דמוקרטית של שיח, שמחייבת קהילה פוליטית שתוכל להגדיר באופן קולקטיבי את הרצון הפוליטי שלה, וליישם אותה כמדיניות ברמה של מערכת משפטית. מערכת פוליטית זו מצריכה ספירה פוליטית אקטיביסטית, שבה ניתן יהיה לדון בנושאים בעלי עניין משותף ונושאים פוליטיים, והעוצמה של דעת הקהל תוכל להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.

כמה חוקרים מוכרים ביקרו את התאוריה של האברמאס מכמה היבטים. ג'ון ת'ומפסון, העיר כי הרעיון של ספירה ציבורית הוא מיושן לנוכח הפריחה של תקשורת המונים. מייקל שדסון טוען באופן כללי יותר שספירה ציבורית כתחום של דיון רציונלי טהור מעולם לא היה קיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יורגן הברמאס, "חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות', תרגום: דוד ארן. ספרית פועלים, 1991.
  • יורגן הברמאס, "הקונסטלציה הפוסט לאומית", תרגום: יעקב גוטשלק. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001.
  • ג'ון לכט, "50 הוגים מרכזיים בני זמננו, חלק ב'", תרגום: איה ברויר, הוצאת רסלינג 2004.
  • מתן אורם, תקוות הנאורות, הוצאת מאגנס, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Habermas, Jürgen. "The public sphere: An encyclopedia article." Media and cultural studies (2001): 73.‏


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה