יורקשייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יורקשייר (מחוז)
Yorkshire
FlagOfYorkshire.svg
מדינה / טריטוריה אנגליה
ערים במחוז יורק
שטח 11,903‏[1] קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ במחוז

3,978,484‏  (נכון ל-1991)
קואורדינטות 54°00′N 1°30′W / 54.000°N 1.500°W / 54.000; -1.500קואורדינטות: 54°00′N 1°30′W / 54.000°N 1.500°W / 54.000; -1.500
אזור זמן UTC
המחוז ההיסטורי של יורקשייר
חלוקה לנפות של מחוז יורקשייר

יורקשייראנגלית: Yorkshire) הוא מחוז היסטורי של אנגליה. המחוז ממוקם בצפונה של אנגליה והוא הגדול במחוזות הממלכה המאוחדת. בתוך האזור ההיסטורי מצויים האזורים המנהלתיים המודרניים של יורקשייר והאמבר ומערב יורקשייר.

סמל יורקשייר הוא סימלו של בית יורק - "השושן הצחור של יורק".

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שמו של אזור יורקשייר הוא בשם האזור האדמיניסטרטיבי מסוג שייר של העיר יורק. מקור שמה של העיר יורק הוא בשם הלטיני "אבוראקום" (שם שהוא עיוות לטיני של השם הברטוני המקורי). מקור המילה "שייר" במילה האנגלית הקדומה "סקיר" שמשמעה "שטח אדמה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקלטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התושבים הראשונים של יורקשייר היו קלטים. שני שבטים קלטיים התגוררו באזור - הבריגנטים והפאריסיים. הבריגנטים שלטו בשטח שהיה לימים צפון רידינג של יורקשייר ומערב רידינג של יורקשייר (היינו צפונה של אנגליה של ימינו); והפאריסיים שלטו בשטח שהיה לימים מזרח רידינג של יורקשייר. ככל הנראה מדובר באותו שבט אשר שלט בצפון מערב צרפת והעניק לעיר פריז את שמה. בירת הפאריסיים הייתה העיר פטואריה הסמוכה לשפך נהר ההאמבר.

על אף הכיבוש הרומאי של בריטניה בשנת 43, מרבית שטחי הבריגנטים נותרו בשליטתם העצמאית, ובשל עוצמתם הצבאית של הבריגנטים, השליטים הצבאיים הרומאיים העדיפו לשמור על יחסי שכנות טובים עימהם במקום לכבוש את שטחיהם.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכי הקלטים באותה עת, המלכה קרטימנדואה ובעלה ונוטיוס שמרו על יחסים טובים עם הרומאים ששלטו בדרומה של אנגליה, אולם לאחר שקרטימנדואה עזבה את בעלה, תוך שהיא שומרת על נאמנותה לרומאים, ולוקאטוס פתח במרד כנגדה וכנגד בני בריתה הרומאים. בעקבות המרד, הגנרל הרומי קווינטוס פטיליוס קריאליס כבש את ממלכת הבריגאנטים בשנת 71.

לאחר הכיבוש הרומי בוצרה העיר יורק ונבנו חומותיה. העיר הפכה לבירת פרובינקית "בריטניה אינפריור" ובירת המשנה של בריטניה הרומית[2].

שנתיים לפני מותו של הקיסר הרומי ספטימוס סוורוס הפכה יורק לבירת בריטניה, ולמעשה הקיסר ששהה בעיר בין השנים 209 - 211 ניהל ממנה את האימפריה הרומית כולה (והעיר הייתה דה פאקטו לבירת האימפריה).

הקיסר קונסטנטיוס כלורוס נפטר ביורקשייר בעת שביקר בה בשנת 306 ובנו, הקיסר קונסטנטינוס הגדול הוכרז בעיר יורק כיורשו (וכקיסר האימפריה הרומית‏[3]). מסורות מקומיות מציינות את מקום הכתרתו באתר יורק מינסטר של ימינו.

בראשית המאה החמישית עזבו הרומאים את בריטניה ופחתה חשיבותה של העיר יורק.

התקופה הקלטית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עזיבת הרומאים, שבה יורקשייר לשליטתם של שבטים קלטים קטנים. בין הממלכות הקטנות של תקופה זה נודעו ממלכת אבראוק שהייתה באזור יורק[4] וממלכת אלמט באזור יורקשייר המערבית[5]. אלמט נותרה ממלכה עצמאית עד ראשית המאה השביעית עת שאדווין מלך ממלכת נורת'מבריה גירש את קרטיק, אחרון מלכי אלמט וכבש את ממלכתו. נורת'מבריה של אותה עת השתרעה מהים האירי עד הים הצפוני מאדינבורו בצפון ועד האלאמשייר שבדרומה של יורקשייר.

ממלכת יורוויק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע מתקופת שלטונו של אריק האראלדסון.

בשנת 886 פלש לנורת'מבריה (לאזור יורקשייר) צבא של ויקינגים דנים. הפולשים הקימו במקום ממלכה שנקראה ממלכת יורוויק והפכו את העיר יורק (שנקראה בשפתם יורוויק) לבירת הממלכה‏[6]. שטחה של הממלכה כלל את כל שטחי דרום נורת'מבריה (האזור של מחוז יורקשייר)‏[7]. הפולשים הדנים כבשו שטחים דרומיים יותר, שהפכו לשטחי חסות של ממלכת יורוויק ונקראו בשם אזור דיינלו.

כלכלת ממלכת יורוויק, שהתבססה על המסחר עם שטחים ויקינגים נוספים, פרחה, והעיר יורק הפכה למרכז מסחרי. סחורות אל העיר הגיעו מצפון מערב אירופה ואף מחופי הים התיכון[8]. בשלהי השלטון הויקינגי עברה יורקשייר מידי המלכים הדנים לידי המלכים הנורבגים. אריק האראלדסון (המכונה אריק גרזן הדם) היה המלך הויקינגי העצמאי של יורוויק. שלטונו האכזרי הביא לכך שתושבי יורקשייר הסכימו ברצון לשלטון אנגלי בממלכתם בשנים הבאות.

זמן קצר לאחר שלטונו הפכה יורקשייר לחלק מממלכת וסקס, ויורקשייר שבה להיות חלק מאזור נורת'מבריה, אף שלאזור נותרה אוטונומיה מסוימת, ולאצילי האזור נותרו סמכויות חקיקה. בנוסף, מנהגים נורדיים מסוימים, ושיטת המשפטית הויקינגית נותרה בתוקף באזור יורקשייר‏[9].

הכיבוש הנורמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד שהחל ביורק היה לזרז אשר שינה את ההיסטוריה של אנגליה כולה. שבועיים קודם לקרב הייסטינגס בשנת 1066, הרולד השני, מלך אנגליה נאלץ לכבוש את יורקשייר. אחיו, טוסטיג גודווינסון ומלך נורבגיה הארולד הארדראדה כרתו ברית וניסו להשתלט על צפונה של אנגליה, ואף ניצחו בקרב פולפורד. בעקבות ניצחונם יצא הארולד השני לקרב כנגדם, הביס אותם בקרב גשר סטמפורד וכבש את יורקשייר מחדש, אולם באותה עת נחת ויליאם הכובש בדרומה של אנגליה. הארולד עזב את יורקשייר ויצא לקראתו, אף שצבאו לא הספיק להתאושש מדיכוי המרד, וצבאו של הארולד הובס בקרב הייסטינגס. תבוסה זו החלה את הכיבוש הנורמני של אנגליה.

תושבי יורקשייר מרדו כנגד הנורמנים בספטמבר 1069 בסיועו של סווין השני, מלך דנמרק, וניסו לשחרר את העיר יורק, אולם הנורמנים שרפו את העיר ומנעו בכך את כיבושה‏[10]. ויליאם הכובש פתח במדיניות אדמה חרוכה, והורה על שריפת כל היבולים והרג את כל הבקר בין יורק לדרהאם. תושבי הכפרים של נורת'מברלנד הוצאו להורג, כפריהם נשרפו וכל יבולם הושמד. בחורף של אותה שנה כפריים רבים גוועו ברעב ובקור. על פי אורדריק ויטאליס כ-100,000 תושבי צפון אנגליה נפטרו מהרעב‏[11].

בשנים שלאחר מכן נבנו מנזרים רבים ביורקשייר. כמו כן, אצילי יורקשייר ובעלי האדמות שאפו להגביר את הכנסותיהם על ידי בניית הערים ברנסלי, דונקסטר, קינגסטון שעל הנהר האל, לידס, סקארבורו ושפילד. מבין הערים שקדמו לכיבוש הנורמני, שלוש ערים שיקמו עצמם מההריסות: יורק, ברידלינגטון ופוקלינגטון.

בעקבות שיקומה של יורקשייר גדלה אוכלוסייתה, עד הרעב הגדול שפקד את בריטניה בין השנים 1315 - 1317.

במהלך המגפה השחורה אשר פגעה ביורקשייר בשנת 1349 נפטרו כשליש מתושביה של יורקשייר.

מלחמת השושנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – בית יורק, מלחמת השושנים

בעקבות הדחתו של ריצ'רד השני, מלך אנגליה בשנת 1399 פרצה המחלוקת בין בית יורק לבית לנקסטר. מחלוקת זו הפכה למלחמת אזרחים שנודעה בכינוי מלחמת השושנים. חלק מהקרבות (בהם קרב וייקפילד וקרב טווטון) התרחשו ביורקשייר. קרב טווטון נחשב לעקוב שבקרבות שהתרחשו באנגליה אי פעם.

ריצ'רד השלישי, אחרון המלכים לבית יורק הובס על ידי הנרי השישי, מבית לנקסטר, בקרב שדה בוסוורת'. לאחר הקרב נשא הנרי לאישה את אליזבת מיורק, ביתו של אדוארד הרביעי מבית יורק, ובכך סיים את המלחמה. בנוסף אוחדו סמלי שני הבתים ויצרו יחד את שושנת טיודור - כסמל שנועד לאחד את אנגליה.

מלחמת האזרחים והמהפכה התעשייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר תום מלחמת השושנים החלה יורקשייר להפוך למרכז אזור הטקסטיל של אנגליה. טחנות מים שעשו שימוש בנחלים הרבים של יורקשייר איפשרו מיכון של תעשיית הטקסטיל, בעיקר באזור מערב רידינג.

בשנת 1536 החל הנרי השמיני בפירוק המנזרים. פירוק זה הביא לתחילת המרידה העממית שנודעה לימים בשם העלייה לרגל של החסד. בתקופה זו, בעוד שרוב חלקי אנגליה הפכו לפרוטסטנטיים, נותרו חלקים מיורקשייר קתוליים. רבים מהנוצרים הקתוליים הוצאו להורג בתקופת שלטונה של אליזבת הראשונה. לימים, אחת מהמוצאות להורג, מרגרט קליתרו הוכרזה על ידי הכנסייה הקתולית כקדושה נוצריה.

במהלך מלחמת האזרחים האנגלית שהחלה בשנת 1642 התחלקו תושבי יורקשייר בנאמנותם. חלק תמכו בפרלמנט וחלק במלך. העיר קינגסטון שעל הנהר האל ידועה בכך שסגרה שעריה בפני המלך ומנעה ממנו להיכנס לעיר‏[12].

ערים אחרות היו בסיסים לתומכי המלוכה. הערים לידס ווייקפילד נכבשו על ידי המלוכנים, אולם זמן קצר לאחר מכן נכבשו על ידי תומכי הפרלמנט. המלוכנים ניצחו בקרב ביצת אדוואלטון ובכך זכו בשליטה ברוב שטחי יורקשייר, למעט אזור האל, אולם תומכי הפרלמנט תקפו את המלוכנים מבסיסם באזור האל, וכבשו את יורקשייר עיר אחר עיר, עד שניצחו בקרב ביצת מארסטון שהביא לשליטת הפרלמנט בכל צפונה של אנגליה‏[13].

במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 התפתחה תעשיית הצמר באזור לידס, האל ושפילד וכריית פחם הפכה לענף תעשייתי עיקרי במערב רידינג. המהפכה התעשייתית הביאה לבנית כבישי אגרה בראשית המאה ה-18 ובמקביל התפתחו עיירות המרפא סקארבורו והארוגייט.

יורקשייר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 התפתחה התעשייה באזור ויורקשייר הפכה למרכז של תעשיית הפחם, הטקסטיל והפלדה (בייחוד באזור שפילד).

הפריחה הכלכלית הביא לבניית שכונות עוני רבות בהם התגוררו פועלי המפעלים בתנאים קשים ביותר. תנאים קשים אלו הביאו להתפרצות מחלת הכולרה בשנים 1832 - 1848. בשלהי המאה ה-19 החלו להיבנות מערכות מים וביוב מודרניות אשר מנעו מגיפות נוספות.

בשנת 1889 בוצעה חלוקה אדמיניסטרטיבית של יורקשייר לשלוש מועצות מקומיות, כאשר עריה של יורקשייר הפכו לערי מחוז.

בשנות ה-70 שונתה החלוקה האדמיניסטרטיבית של יורקשייר (בעקבות חוק השלטון המקומי 1972), ובשנת 1996 בוצעה חלוקה מחודשת של מחוזות האזור.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה גאולוגית של יורקשייר
הנהרות העיקריים של יורקשייר

הגבול ההיסטורי הצפוני של יורקשייר הוא הנהר טיז הזורם אל הים הצפוני. הים הצפוני מהווה את גבולה המזרחי של יורקשייר, בעוד שנהר ההאמבר ונהרות דון ושיף מהווים את הגבול הדרומי. גבולה המערבי של יורקשייר הוא המורדות המערביים של גבעות פיניין.

יורקשייר גובלת במחוזות ההיסטוריים של דרהאם, לינקולנשייר, צ'שייר, נוטינגהאמשייר, דרבישייר, לנקשייר ווסטמורלנד.

מספר נהרות מנקזים את אזור יורקשייר. במערב ומרכז יורקשייר נשפכים הנחלים אל הנהר אואוז הנשפך אל ההאמבר וממנו אל הים הצפוני.

בצפונה של יורקשייר נשפכים הנהרות אל נהר הסווייל מנקז את אזור סוויילדייל ועובר דרך עמק נוובריי. נהר היור מנקז את אזור ונסליידיייל ונהר ניד מנקז את הפארק הלאומי יורקשייר דיילז, חוצה את נידרדייל ונשפך אל עמק יורק.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו קשר ישיר בין תצורות פני השטח של יורקשייר לבין העידן הגאולוגי בהן נוצרו תצורות נוף אלה. גבעות הפיניין נוצרו בתור הקרבון. העמק המרכזי של יורקשייר מקורו בתור הטריאס. ערבות צפון יורק מקורם בתור היורה וגבעות הגיר באזור יורקשייר וולדס בדרום מערב יורקשייר מקורו בתור הקרטיקון.

שמורות טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביורקשייר מצויים ערבות צפון יורק ויורקשייר דיילס המהווים פארקים לאומיים של אנגליה. כמו כן ביורקשייר מצוי חלק מהפארק הלאומי אזור פיק. אזורי נידרדייל וגבעות הווארדיאן מוגדרים אזורים לשימור בעלי יופי מיוחד. נקודת ספרן וראש פלאמבורו בחוף יורקשייר מוגדרים אזורי מורשת.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב ברידג'ווטר בלידס.

העיר לידס היא הגדולה בערי יורקשייר, ומהווה המרכז המסחרי והפיננסי של האזור. העיר מהווה אף אחד המרכזים הפיננסיים והכלכליים של הממלכה המאוחדת כולה. העיר התפתחה בתקופת המהפכה התעשייתית עת הפכה למרכז תעשיית הפחם והטקסטיל. שפילד התפתחה באותה עת למרכז של תעשיית הפלדה. ירידתן של תעשייות אלה בשנות ה-80 הביאה להאטה כלכלית אולם בשלהי המאה ה-20 החל פיתוח תעשיות ההיי טק באזור.

באזור צפונה של יורקשייר פארקים לאומיים רבים המהווים אתרי תיירות פופולריים.

העיר קינגסטון שעל הנהר האל מהווה הנמל המרכזי של אזור יורקשייר, ומרכז של ענף הדיג (ענף אשר קטן בראשית המאה ה-21 בשל צמצום הדיג בים הצפוני).

מרבית שטחי יורקשייר הם שטחי חקלאות, אולם עיירותיה משמשות בעיקר פרוורים של הערים התעשייתיות הגדולות.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציר העיקרי שחוצה את יורקשייר הוא כביש A1 המכונה "דרך הצפון הגדולה". דרך זו חוצה את יורקשייר ומשמשת כדרך הראשית בין לונדון ואדינבורו. כביש נוסף בעל חשיבות הוא כביש A19 המוביל אף הוא מצפון לדרום. כביש M62 חוצה את יורקשייר ממערב למזרח ומקשר בין האל לבין מנצ'סטר. כביש M1 מקשר בין לונדון ודרום אנגליה ליורקשייר.

רכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה התעופה הבינלאומי לידס ברדפורד, שדה התעופה הגדול ביותר ביורקשייר.

הקו המרכזי של החוף המזרחי הינו קו הרכבת העיקרי המקשר בין סקוטלנד לבין לונדון קו זה עובר במקביל לדרך A1. קו צפון חוצה הפיניין הוא קו מסילת הברזל המרכזי החוצה את יורקשייר ממזרח למערב. קוז מקשר בין האל לליברפול, דרך לידס.

תעלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם להקמת קווי מסילות הברזל מרבית התחבורה ביורקשייר נעשתה באמצעות נחלים ותחבורה ימית. סחורות הגיעו ליורקשייר באמצעות נמלי האל וויטבי, ותעלות נחפרו על מנת לאפשר מעבר סחורות. בין תעלות אלה נמנות תעלת לידס וליברפול - הארוכה בתעלות אנגליה.

כיום שירות מעבורות מקשר את נמל האל ביורקשייר עם הולנד ובלגיה.

תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה התעופה הבינלאומי לידס ברדפורד הוא שדה התעופה העיקרי של אזור יורקשייר. השימוש בשדה תעופה זה הלך וגדל בעקבות הרחבות שנערכו בו החל משנת 1996, הרחבות שנמשכות עד ימינו.

בדרומה של יורקשייר פועל שדה התעופה רובין הוד הממוקם בפינגליי ומשרת את דונקסטר ושפילד. בשנת 1997 נפתח שדה התעופה שפילד סיטי.

נמל תעופה נוסף באזור הוא שדה התעופה מזרח המידלנדס.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבות יורקשייר התפתחה לאורך שנים רבות, ולאור העמים השונים אשר שלטו באזור. החל מהקלטים ששלטו באזור בעת העתיקה, דרך הרומאים, הויקינגים והנורמנים, הייתה יורקשייר מרכז תרבותי בצפונה של אנגליה. תושבי יורקשייר גאים במורשת התרבותית של המחוז ובהיסטוריה הארוכה שלו. לתושבים עגה משלהם (המכונה בשם "טייק"), ואשר יש הטוענים כי מדובר בשפה בפני עצמה ולא בעגה של השפה האנגלית. באזור התפתחו מסורות ייחודייות כגון ריקוד החרב הארוכה.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התקופה הברטונית - נורמנית נבנו באזור יורקשייר טירות רבות. בין טירות אלה נמנות טירת בווס, טירת פיקרינג, טירת ריצ'מונד, טירת סקיפטון וטירת יורק[14]. במהלך ימי הביניים נוספו טירות רבות נוספות ובהן טירת הלמסלי, טירת מידלהאם וטירת סקרסבורו אשר נבנו כחלק ממערך ההגנה מפני הסקוטים[15]. שרידי טירות אלה, אשר מרביתן מנוהלות על ידי קרן מורשת אנגליה מהוות אתר תיירות.

באזור מספר ארמונות מפוארים, ובהם טירת אלרטון וטירת האוורד (אשר על אף שמם, אינן טירות), שתיהן היו בבעלות משפחת האוורד.

טירת האוורד ובית היירווד (ביתו של הרוזן מהיירווד) הם שנים מעשרה בתי האוצר של אנגליה (מבני האחוזה היפים והמפוארים באנגליה)‏[16].

ביורקשייר מבנים רבים שהוכרזו כמבנים מוגנים לשימור, ובהם מבני ציבור היסטוריים (כגון בניין עיריית לידס, בניין עיריית שפילד, מוזיאון יורקשייר, ובית הגילדות של יורק), אחוזות (כגון אחוזת ברודסוורת' וטירת ונטוורת'); כמו כן ביורקשייר מבנים רבים המשומרים על ידי הקרן הלאומית לאתרים בעלי חשיבות היסטורית או יופי טבעי (ובהם אחוזת נניגטון והפארק המלכותי סטאדלי).

ביורקשייר שרידים רבים של מנזרים שנהרסו בזמן פירוק המנזרים בתקופת שלטונו של הנרי השמיני ובהם: מנזר בולטון, מנזר פאונטיינס, מנזר גסיבורו, מנזר ריוואלק, מנזר סנט מרי ומנזר ויטבי. מבנה דתי נוסף בעל חשיבות הוא יורק מינסטר - קתדרלה הבנויה בסגנון גותי. קתדרלה זו היא הקתדרלה הגדולה ביותר בצפון אירופה. קתדרלת נוספות ביורקשייר הן: בוורלי מינסטר, קתדרלת ברדפורד וקתדרלת ריפון.

ספרות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בימי הביניים הייתה יורקשייר ידועה באמנות ובספרות שהתפתחה בה. בתקופה שבה יורקשייר היוותה חלק מממלכת נורת'מבריה פעלו בה משוררים וסופרים ובהם אלקואין, קאדמון ווילפריד[17]. בעידן המודרני ידועות שלוש הסופרות בנות האזור - האחיות ברונטה. בעקבות פרסומן, אזור מגוריהם נקרא כיום מחוז ברונטה להנצחת זכרן‏[18]. ספריהן, שנכתבו באמצע המאה ה-19, מהווים כיום חלק בלתי נפרד מארון הספרים האנגלי‏[19]. ספריהן של האחיות ובהם "הדיירת מאחוזת ויילדפיל" מאת אן ברונטה, "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה ו"אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה מתארים את החיים, הדמויות ותצורות הנוף של יורקשייר כפי שהיו באמצע המאה ה-19.

סופר ידוע נוסף שהתגורר ביורקשייר הוא בראם סטוקר, מחבר היצירה "דרקולה" אשר התגורר בויטבי. סטוקר שילב פולקלור מקומי ואירועים אמיתיים שהתרחשו ביורקשייר (כגון עלייתה לחוף של האונייה הרוסית "דימטרי") בספרו‏[20].

במהלך המאה ה-20 פעלו ביורקשייר הסופרים ג'י. בי. פריסטלי, אלן בנט, ברברה טיילור ברדפורד וסופר הילדים ארתור רנסם.

ספריו של ג'יימס הריוט מתארים את חייו כווטרינר בת'ירסק שבצפון יורקשייר (בספריו נקראת העיירה בשם דארובי)‏[21].

בין המשוררים שפעלו ביורקשייר נמנים טד יוג'ס, וו. ה. אודן, ויליאם אמפסון ואנדרו מארוול.

שנים מהפסלים הידועים ביותר במאה ה-20, הנרי מור וברברה הפוורת' חיו ופעלו ביורקשייר. כמה מפסליהם מוצגים בפארק הפסלים של יורקשייר.

ביורקשייר פועלות מספר רב של גלריות אמנות, שהידועות בהן: גלריית האמנו פרנס, גלריית האמנות לידס, וגלריית האמנות יורק.

מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פודינג יורקשייר, המוגש באופן מסורתי לצד הצלי של יום ראשון.

המטבח המסורתי של אזור יורקשייר (לרוב נקרא מטבח זה בשם "מטבח צפון אנגליה"), ידוע במאכלים הכבדים והעשירים בשומן שבו. מטבח זה מקורו במטבח החקלאי העשיר, ונעשה בו שימוש רב בבשר בקר, שמנת וירקות. בין המאכלים המזוהים ביותר עם יורקשייר נמנה פודינג יורקשייר המוגש לצד רוסטביף וירקות מבושלים ומהווה את הצלי של יום ראשון, הנאכל באופן מסורתי ביום זה. אזור יורקשייר ידוע גם במאפים המתוקים שבו, כגון טורט יורקשייר, הכולל לרוב מי ורדים, עוגת פרקין וכן עוגת זנגביל העשויה שבבי שיבולת שועל וסירופ סוכר.

גבינה ידועה המיוצרת באזור היא גבינת ונסלידייל, המוגשת לרוב לצד מאכלים מתוקים, ומשקה ידוע המיוצר באזור הוא בירת זנגביל - בירה בטעם זנגביל, שיוצרה ביורקשייר החל מראשית המאה ה-18.

ממתק סוכריית השוש יוצר לראשונה באופן מסחרי על ידי ג'ורג' דנהיל מפונטפרקט בשנות ה-60 של המאה ה-18[22].

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייט רסבי בהופעה, 2005

ליורקשייר מסורת מוזיקלית עשירה. במסגרת הפולקלור המקומי ידוע ריקוד החרב הארוכה הייחודי לאזור. להקות מקומיות שרות שירי עם מקומיים הייחודיים לאזור, ומועדוני פולקלור מקומיים פופולריים ביותר. באזור נערכים מידי שנה כ-30 פסטיבלי מוזיקה מקומית.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, דיוויד בואי (שאביו נולד בטדקאסטר שבצפון יורקשייר) שכר שלושה מוזיקאים מקינגסטון שעל הנהר האל: מיק רונסון, טרוור בולדר ומיקי וודמאנסיי ויחד הם הקליטו את האלבום "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" אשר שילב מוזיקת רוק ופופ לצד מוזיקה מקומית מאזור יורקשייר.

טלוויזיה וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע סדרות טלוויזיה בריטיות פופולריות צולמו באזור יורקשייר, ועלילתם מתרחשת באזור זה: קומדיית המצבים "Last of the Summer Wine", סדרות הדרמה "Heartbeat" ו- "The Flaxton Boys" ואופרת הסבון "Emmerdale".‏ "Emmerdale" ,"The Flaxton Boys ו- "Heartbeat" הופקו על ידי טלוויזיית יורקשיר. סרטים רבים צולמו באזור יורקשייר ובהם: "נערות לוח השנה" ו"ללכת עד הסוף" אשר היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליורקשייר מסורת ארוכה של ספורט תחרותי. ענפי הספורט הפופולריים ביותר הם כדורגל, רגבי, קריקט ומרוצי סוסים. מועדון הקריקט של מחוז יורקשייר זכה 30 פעמים באליפות הממלכה המאוחדת (יותר מכל מועדון אחר). מרוץ הסוסים הוותיק ביותר באנגליה, נערך מידי שנה, מאז שנת 1519 בקיפליקוטס.

מועדון הכדורגל הראשון בעולם נוסד ביורקשייר: מועדון הכדורגל שפילד נוסד בשנת 1857[23]. מועדוני כדורגל מצליחים נוספים הפועלים ביורקשייר הם: לידס יונייטד, שפילד ונסדיי, הדרספילד טאון ושפילד יונייטד.

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם וילברפורס, ממובילי התנועה לביטול העבדות, החל את הקריירה הפוליטית שלו ב-1780 ונעשה חבר פרלמנט מטעם מחוז יורקשייר (1784 - 1812).

מאז שנת 1290 יוצג מחוז יורקשייר על ידי שני חברים בבית הנבחרים של הפרלמנט הבריטי. בנוסף, מספר ערים ביורקשייר זכו למעמד של מחוז עצמאי ושלחו נציגים לפרלמנט. העיר יורק שלחה נציגים לפרלמנט דה מונפורט כבר בשנת 1265.

בעקבות חוק הרפורמה 1832 חולקה יורקשייר לשלושה מחוזות בחירה: מזרח רידינג, צפון רידינג ומערב רידינג. חלוקה נוספת של המחוזות בוצעה בשנת 1885, ובעקבותיו חולקה יורקשייר ל-26 מחוזות בחירה (כל מחוז שולח נציג אחד), וארגון מחדש נוסף נערך בשנת 1974.

יורקשייר ובית המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוכס יורק

בעקבות כיבוש ממלכת יורוויק בשנת 954 הפסיק לשלוט ביורקשייר בית מלוכה עצמאי. תואר האצולה רוזן יורק הוענק לראשונה על ידי מלך אנגליה אדגר רודף השלום בשנת 960. התואר הועבר מספר פעמים, והאחרון לשאת בתואר זה היה ויליאם לה גרוס, רוזן אלבמארל. הרוזנות בוטלה על ידי המלך הנרי השני.

בשנת 1385 העניק המלך אדוארד השלישי לראשונה את התואר דוכס יורק. התואר הוענק לבנו אדמונד מלאנגלי. אדמונד היה בכך למייסד בית יורק, ולימים הפך סמל יורק לסמל בית המלוכה.

ריצ'רד השלישי מבית יורק שהה רוב חייו בטירת מידלהאם שביורקשייר.

במשך השנים נוצר הנוהג לפיו התואר "דוכס יורק" ניתן לבנו השני של המונרך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]