יחזקאל חנקין

יחזקאל חנקין

לידה	1881 תרמ"ה הומל, האימפריה הרוסית
פטירה	22 בדצמבר 1916 (בגיל 35 בערך) כ"ח בכסלו תרע"ז יבנאל, ישראל
מקום קבורה	כפר גלעדי
תאריך עלייה	1904
כינוי	הצייד
השתייכות	ארגון 'השומר'

קבוצת אנשי השומר (1915 או 1916)
מימין לשמאל:מאיר ספקטור, יחזקאל חנקין, שאול קרבל, זאב לוינסון, איזנשטיין

יחזקאל חנקין (תרמ"א, 1881 – כ"ח בכסלו תרע"ז, 23 בדצמבר 1916) היה צייד עברי, מראשי ההגנה העצמית והשמירה של היהודים ברוסיה וממייסדי ארגון 'השומר'.

קורות חייו

ההגנה היהודית בהומל

יחזקאל חנקין נולד בשנת תרמ"א (1881) בכפר זיאטקוביצ'י (ליד קורמה) שבפלך מוהילב שברוסיה הלבנה (אז חלק מן האימפריה הרוסית). קיבל בנערותו חינוך מסורתי, והיה פעיל בארגוני נוער ציוני. עבד כצבע בסדנה. הכיר בהומל את אשתו לעתיד חיה שרה בלומין, אשר בהשפעתו עזבה את מפלגת הבונד, והשניים ייסדו יחד עם כמה עשרות חברים את סניף מפלגת 'פועלי ציון' בהומל.

לאחר הפרעות בקישינב ב-1903, הוחלט לארגן הגנה עצמית בהומל, ויחזקאל חנקין התמנה לעמוד בראש ההגנה. הוא ארגן תחתיו קבוצה של כ-400 צעירים יהודים. על ידי התחפשות לאיכר והתערות ביישובים הסמוכים נודע לחנקין המועד שנקבע לפרעות בהומל, ועל שום כך ההגנה בעיר הייתה מוכנה. הקרבות שפרצו נמשכו שלושה ימים. המשטרה הרוסית התערבה, לצִדם של הפורעים, וכשפתחה באש על המגינים היהודים נהרג אחד מהם, וחנקין נפצע. לאחר הפרעות נרדפו ראשי ההגנה היהודית על ידי השלטונות. חנקין ואשתו ברחו לקייב ומשם לאודסה. באודסה הם זכו לעזרה מראשי הקהילה היהודית, ובין השאר מאיר דיזנגוף ארגן עבורם פספורטים. יחד עם עוד שניים מחברי ההגנה היהודית בהומל המשיכו לאיסטנבול דרך היבשה, ומשם בספינה ליפו.

פועל בארץ ישראל

חנקין הגיע לארץ ישראל ב-17 בדצמבר 1903 יחד עם קבוצת עולים מפעילי ההגנה בהומל. הגעתם נחשבת כמבשרת תחילת העלייה השנייה. חברי הקבוצה, שנודעו בכינוי 'ההומלים', השתכנו במושבה רחובות, עבדו במשק של אגודת נטעים וגרו יחד כקומונה.

לאחר התפרקות החבורה עבר עם אשתו למושבה פתח תקווה, שם עבד חנקין כפועל, והזוג התיידד ולמד עברית מפי א. ד. גורדון. לאחר מכן עברו למושבה שפיה, שם עבד חנקין בבית הספר ליתומי קישינב, ופגש בישראל שוחט ואלכסנדר זייד. חנקין הוסיף לעבוד גם בחפירת בארות, בבניין בית החרושת לסבון 'עתיד' בפתח תקווה, ובשמירה במושבה.

בפתח תקווה נשא לאשה את שרה חיה, אשר עלתה עמו מהומל, במה שנודעה כחתונה הראשונה של אנשי 'העלייה השנייה' בישראל.

בשנת 1906 סייע לד"ר ליאו כהן ליסד את סניף תנועת מכבי ביפו, לימים מכבי תל אביב.

כאשר חנקין וזייד נפלו למשכב, הם נשלחו לירושלים על ידי מיכאל הלפרין (ובהשתדלותה של חיה שרה) על מנת להתרפא בבית החולים של המיסיון האנגלי. בירושלים ייסדו השניים מועדון פועלים בפסח תרס"ז (1907). בנוסף הם התיידדו עם פרופ' בוריס שץ, מייסד 'בצלאל', אשר שידל אותם להישאר בירושלים וללמוד סיתות מפי יהודים עולי תימן.

צייד עברי

בירושלים פגש חנקין בזואולוג ישראל אהרוני. בזיכרונותיו כותב אהרוני שהפגישה הגיעה זמן קצר לאחר שאהרוני קיבל מכתב מדוקטור אוטסון, המבקש ממנו לנסוע לים אנטיוכיה ולהשיג שם ביצי נחשון (עוף ים). אהרוני מספר שמיד אחרי קריאת המכתב וספרות על אודות אופייה המסוכן של הציפור, הוא יצא אל הרחוב:

"עבר לפני צעיר גוץ, רחב כתפים ובריא פנים. תלבשתו ומראו ענו בו, כי 'חלוץ' הוא. מעולם לא ראיתיו, מעודי לא שמעתי דבר על אודותיו... ותכף ומיד ספרתי לאדם הזה, שהיה לי זר לחלוטין את כל ענייני. הוא לא תמה על הפגישה המוזרה וה'בלתי אירופית' הזאת, אלא הקשיב לדברי רב-קשב, ואחר כך אמר לי, שהוא רוצה לראות את תמונת העוף הנפלא הזה.
חזרתי אתו לביתי והראיתיו את תמונת הנחשון. גם את כל הכתוב עליו קראתי לפניו. לזה אמר חנקין במילים ספורות: אביא לך את ביצי הנחשון.".

— ישראל אהרוני, "זכרונות זואולוג עברי", עמ' 56

אהרוני נתן לחנקין עשרה נפוליאוני זהב לצורך הוצאות הדרך. לאחר מכן ניגש חנקין להיפרד מאשתו חיה שרה, שהייתה מאושפזת בבית החולים של רוטשילד, ויצא לדרך. בהגיעו לאנטיוכיה נעצר חנקין בחשד שהוא מרגל ארמני (בגלל מראהו ושפתו הרוסית), ורק בזכות התערבותו של הקונסול הגרמני בירושלים, שמידט, אשר שלח טלגרף ובו ערב לחנקין, הוא שוחרר. בים אנטיוכיה ליקט חנקין מאות ביצים ועורות נחשים, והביא אותם חזרה לאהרוני בירושלים. בעקבות כך כתב אהרוני בזיכרונותיו: "נצמדנו איש אל רעהו בחבלי רעיון קדוש: לחקר את חית הארץ והארצות הקרובות לה." מיד עם חזרתו של חנקין מים אנטיוכיה יצא למסע שני לעבר מדבר סוריה, לשם נשלח על ידי אהרוני לאסוף ביצים של ציפור לא ידועה. בין הביצים שהביא חנקין אשר תאמו את התיאור המבוקש, היו ביצים של 'מגלן מצויץ', ציפור נדירה אשר קודם לכן לא היה ידוע שהיא מקננת באזורים אלו.

בשנים הבאות המשיך חנקין להתלוות לאהרוני בסיורים ברחבי המזרח התיכון, אשר כללו את מדבריות סוריה והחג'אז, וברחבי ארץ ישראל. חנקין גם השתתף במסעות המחקר בראשותו של פרופסור מקס בלנקנהורן לחקר בקעת ים המלח.

הקמת 'בר גיורא' וארגון 'השומר'

אלכסנדר זייד כותב שתוך כדי עבודת הסיתות בירושלים:

"עם חנקין הרבינו לדבר על יצירת חבר אנשים, כת לשם מטרה לאומית יצירת כוח עברי, להגן על ענינו בארץ. מיכאל הלפרין הדליק בנשמתי את החלום הזה עוד בוילנא. פה בארץ היה יחזקאל האיש היחיד אשר הבין לי"

— אלכסנדר זייד, "מזכרונות העבר הקרוב", דבר 24/4/1929, עמ' 15.

השניים החלו בגיוס אנשים מתאימים לביצוע החזון, ופנו במכתב לישראל שוחט בנידון. ב-29 בספטמבר 1907 נערכה בדירתו של יצחק בן-צבי ביפו אספת הייסוד של הארגון בר גיורא בראשותו של ישראל שוחט שבה השתתפו זייד וחנקין. לאחר האספה חזר חנקין למסעות הציד. ב-12 באפריל 1909 השתתף חנקין באספת היסוד של ארגון 'השומר', וב-1910 החל לעבוד בשמירה בחוות כנרת בתור שומר רכוב, הראשון מקרב אנשי השומר. לצורך עבודת השמירה קנה ועד השומר סוסה עבור חנקין, והוא קרא לה 'צפורה'.

בשנת 1911 ניהל חנקין מגעים על קבלת השמירה במושבה רחובות, ונתמנה לשומר רכוב בה, ולמפקח על השמירה בה ובראשון לציון. ביתו בראשון לציון היה למקום כינוס עבור אנשי השומר. בשנים הבאות שמר במושבות מרחביה, מלחמיה ויבנאל, ועבר ביניהן על פי פקודת הארגון, בהתאם לצרכיו. במקביל מעת לעת היה יוצא למסעות ציד יחד עם אהרוני.

תקופת מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה חנקין מוצב בראשון לציון, וסירב להצעת אנשי המושבה לפדות אותו בכסף משירות בצבא. תחת זאת נסע חנקין לירושלים, על מנת להתנדב לשרת בז'נדרמריה הטורקית. אף על פי שניסיונות לארגן מיליציות יהודיות במסגרת הצבא העות'מאני, נתקלו בסירוב של הרשויות, חנקין הותיר רושם טוב על הקומנדנט הירושלמי, והתמנה כז'נדרם שומר על המושבה ראשון לציון, עם משכורת ממשלתית. בהמשך המלחמה עבר למרחביה ויבנאל.

בי"ב באדר תרע"ה (1915) נערכה מתקפה גדולה של בני שבט עבדיה על המושבה מלחמיה (לימים מנחמיה). לאחר קרב ארוך, ומשהתחמושת של השומרים המגינים על המושבה עמדה להסתיים, ירה חנקין במנהיג המתנפלים והרגוֹ – ובכך הביא לסיומה של המתקפה.

במושבה יבנאל הקים חנקין משק עם לול. יערי-פולסקין מספר שכאשר המושל הצבאי של נצרת הילל את סוסתו היפה של חנקין, החליט ועד מרחביה לקנות מוועד 'השומר' את הסוסה ולתת אותה במתנה למושל. כאות תודה שלח המושל הצבאי 50 לירות זהב לחנקין, על מנת לאפשר לו לקנות סוסה אחרת. חנקין תכנן לעשות שימוש בכסף זה לאחר המלחמה על מנת לבסס את המשק של משפחתו ולצאת לסיורים ברחבי העולם.

ב-23 בדצמבר 1916 נפטר יחזקאל חנקין ממחלת הקדחת הצהובה, בן 35. הוא נקבר בבית העלמין ביבנאל, ולאחר מכן הועברה גופתו למנוחת עולמים בחלקת השומרים שבבית העלמין של כפר גלעדי.

דמותו ואישיותו

חנקין היה נמוך קומה אך חסון ושרירי. יערי-פולסקין מציין ש"הוא הוקיר 'נפש בריאה בגוף בריא' וחיבב את בעלי השרירים ובעלי הגוף'. הוא נודע כאיש שקט שלא מרבה במילים:

"ראיתיו מיד כראות אדם יוצא מן הכלל, גבור-חיל קר ושקט, שאינו חת מפני שום מכשול... גם במשך הזמן לא ספר לי כמעט דבר על עצמו, ומכל שכן שלא התהדר ולא התפאר, אם כי היה לו הרבה לספר על מעשהו הכביר כמארגן ההגנה העצמית לישראל בהומל... לעמת זה לא היה קמצן כלל במלים והרבה לספר בשבח רעיתו בחיים, על חיה שרה אשתו, שהעריצה ממש."

— ישראל אהרוני, "זכרונות זואולוג עברי", עמ' 58

חנקין למד את השפה, הפתגמים והמנהגים הערביים. יערי-פולסקין מציין כי:

"בסכסוכי 'השומר' עם ערביים, השתדל יחזקאל להתפשר בדרך נאה ובשלום... אזהרותיו לפועלים ולשומרים החדשים, שהתייחסו בביטול לערביים, היו תמיד: 'אנו באנו הנה לא כאורחים, כזרים נוטים ללון, שאין להם צורך לדעת את שכניהם ואת דעותיהם ומחשבותיהם, כי אם שבנו לארצנו ועלינו להוקיר את היחס והרגשות של השכנים הסובבים אותנו."

בעת שנודע לחנקין ששומר בראשון לציון הכה ערבי זקן אשר עבר דרך הרחוב הראשי של המושבה, סטר חנקין לשומר והדיח אותו ממשמרתו.

מעשי גבורה רבים נקשרו בדמותו של חנקין. באחד ממסעות הציד יחד עם אהרוני הותקפו השניים על ידי חבורה של שודדים, ואולם כאשר חנקין יצא לקראתם כאשר נחש כרוך סביב צווארו וציווה עליהם להוריד את נשקם, הם עשו כדברו – ואף ישבו יחד עם חנקין ואהרוני לסעודת פיוס. אהרוני מספר שבחג'אז, כתגובה להתגרות מצד שייח' בדואי, הציע חנקין לערוך תחרות רכיבה על סוסים שבה הוא ירכב על 'הסוסה האצילה השובבה ביותר' מול אחד הרוכבים המצוינים של השבט. בסיום המרוץ מספר אהרוני:

"לא קל היה, אפוא, ליחזקאל, שהיה אדם גוץ, לעלות בבת אחת אל האכף. אך כשישב על גב האצילה, זקוף ומלא הוד, ראו כי מלא ביטחון הוא בהצלחתו. כעבור עשרים רגע בערך חזרו שני הרוכבים אל האוהלים – ופני חנקין השקטים נהרו מגיל פנימי; אך את פיו לא פצה. 'נו?' שאלתי את הבדוי המלוה. 'מה דעתך על ולד אל מית זה?' 'חי הנביא' ענני, 'לרכב כמוהו יכול רק בדוי; אך בדוי לבן עור כזה לא ראיתי עדין'. לזה ענה יחזקאל ויאמר: 'אם אינני בדוי עתה – אין כל ספק שבדוי אהיה בקרוב'."

— ישראל אהרוני, "זכרונות זואולוג עברי" עמ' 109

חנקין היה אוהב ספר, והספר החביב עליו היה "מלחמות היהודים" מאת יוספוס פלאביוס. אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו אותו, היה חקר האגדות בדבר קיומו של שבט בדואים עבריים בשם 'יאהוד-איל-חיבר'. על נושא זה דן רבות עם יצחק בן-צבי, והוא קיווה שמסעות הציד בחג'אז יאפשרו לו למצוא את עקבותיו של שבט זה, ולהביאם לארץ כבסיס להקמתו של צבא עברי.

משפחה

חנקין פגש עוד בהיותו בהומל את חיה שרה לבית בלומין, אשר הייתה תופרת ופעילה במפלגת הפועלים היהודית 'הבונד'. בני הזוג עלו יחדיו לארץ ישראל, והתחתנו בפתח תקווה. יערי-פולסקין מספר על חיה-שרה:

"ואומנם סבלה חיה שרה הצעירה מאי-ידיעתה אם עודו חי או בדווים הרגוהו או שועלים וצבועים אכלו את בשרו. ואם דובר ביציאתו העתידה של יחזקאל לנדודיו, כיסה צל-תוגה את פניה ואת שפתיה נשכה עד זוב דם... כך עבר הזמן על חיה שרה, שבועות תמימים, חדשים רצופים ולפעמים שנה, עד שפתאום ביום בהיר אחד, הופיע יחזקאל".

— י. יערי-פולסקין, חולמים ולוחמים, עמ' 373.

חיה-שרה התפרנסה מתפירה ועבודת מטבח במושבות. יערי-פולסקין מציין שרבים היו מגיעים אליה לשאול בעצתה והיא שמשה כ'אמם של השומרים בשמחתם וצערם היומיומיים'. חנקין לימד את אשתו להשתמש בנשק, ובאחת ההתנפלויות על מנחמיה ארגנה חיה-שרה את הנשים להגנה.

לשניים נולדו שלושה ילדים: יהודית הבכורה, יצחק ויוסף. יצחק חנקין היה לשומר בעמק יזרעאל ובגליל, היה אחד ממייסדי הפלמ"ח, ופיקד על שבט בדואים גליליים במהלך מלחמת העצמאות. יוסף היה לאיש יערות הקרן הקיימת.

חיה שרה נפטרה ב-1970 ונקברה אף היא בחלקת השומר בבית הקברות של כפר גלעדי.

מקורות נוספים

• י. יערי-פולסקין, חולמים ולוחמים.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, הוצאת המחלקה לענייני נוער של ההסתדרות הציונית, תש"ז, חלק שני, פרק פג: יחזקאל חנקין – שומר־צייד, מזכרונות ישראל אהרני, עמ' 850–856.

בביוגרפיות רבות של אנשי התקופה מוזכר חנקין, ואלו כוללות את:

• ישראל אהרוני, זכרונות זואולוג עברי;
• בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות, (עם עובד, 1978).
• ירמיהו הלפרן, אבי מיכאל הלפרן.
• רחל ינאית בן-צבי, אנו עולים.

בנוסף, שלמה שבא כתב עליו רומן היסטורי- 'הצייד'. (הספר "הצייד", באתר "סימניה")

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחזקאל חנקין בוויקישיתוף

• קורות החיים של יחזקאל חנקין, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• דוד תדהר (עורך), "יחזקאל חנקין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3627
• שלמה שבא, הצייד ואשתו, דבר, 17 באפריל 1964
• הספר "הצייד", באתר "סימניה"