יחיאל הופר

יחיאל הופר
	יחיאל הופר עם אשתו חנה
לידה	1906; ורשה, האימפריה הרוסית
פטירה	25 באוקטובר 1972 (בגיל 66 בערך); י"ז חשון תשל"ג; יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית העלמין קריית שאול
מקום לימודים	אוניברסיטת ורשה
שפות היצירה	יידיש

יחיאל הוֹפֶר (בכתיב יידי: האָפער; 1906 – 25 באוקטובר 1972) היה סופר, מסאי ומשורר יידי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופר נולד בעיר ורשה שבפולין הקונגרסאית. גדל והתחנך בבית יהודי מסורתי, ולמד לימודי קודש מסודרים. הוא השלים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת ורשה ובמקצועו היה רופא, אך בפועל לא עסק ברפואה. הוא עבד במרפאה לבריאות הנפש בוורשה, ולימים גם ניהל אותה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נמלט לברית המועצות, והוגלה למחנה עבודה בצפון הרחוק. הוא שהה בברית המועצות עד סוף המלחמה, ושב בסיומה לפולין במסגרת הרפטריאציה. ב-1948 היגר לצרפת, והשתקע בפריז.

בשנת 1951 עלה לישראל והשתקע ביפו. בארץ המשיך בפעילותו הספרותית, ואף זכה שכמה מספריו יתורגמו לעברית בידי מתרגמים מן השורה הראשונה. הוא החל לכתוב את יצירותיו הראשונות בפולנית, ולאחר מכן פנה לכתיבה ביידיש. הוא פרסם שירים, סיפורים, מסות ספרותיות ופיליטונים בכתבי עת יהודיים בפולין, צרפת וישראל.

בשנת תשל"א (1971) זכה בפרס איציק מאנגר ליוצרי יידיש.^[1]

יחיאל הופר, שהיה חולה במשך שנים, נפטר ביפו בסוף שנת 1972, בגיל 66. נקבר בבית העלמין קריית שאול.^[2] אלמנתו חנה נפטרה ב-2003. לזוג לא היו ילדים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידער פֿון דער נאַכט, פריז: א. ב. צעראטא, תש"י. (שירים)
אַ הויף אויף פּאָקאָרנע: שטיַיגער ראָמאַן; צייכנונגען: אריה מערזער, תל אביב: י"ל פּרץ ביבליאָטעק ('מיַינע וואַרשעווער הייף'), 1959.^[3] (רומן) ("חצר בפוקורנה")
רב זלמן; צייכנונגען: א. קאָלניק, תל אביב: פאראלג י"ל פּרץ ביבליאָטעק, 1960.^[4] (סיפור)
אַ הויף אויף מוראַנאָוו: שטיַיגער ראָמאַן, 2 כרכים, תל אביב : פֿאַרלאַג י"ל פּרץ ('מיַינע וואַרשעווער הייף'), 1962.^[5] (רומן) ("חצר במוּרָאנוב")
אַמאָל, תל אביב: י"ל פרץ, 1963.^[6] (סיפורים) ("פעם")
מיט יענעם און מיט זיך: ליטעראַרישע עסייען, 2 כרכים, תל אביב: פֿאַרלאַג י. ל. פּרץ, תשכ"ד–תשל"ו.^[7] (מסות ספרותיות)
ר’ תנחום, תל אביב: פאראלג י"ל פּרץ, 1966.^[3] (סיפור זיכרונות)
אין וויַיסער פֿאַרפֿאַלנקיַיט: פֿון אַ סאָוויעטישן לאַגער פֿאַר צוואַנגעס אַרבעט אויפֿן וויַיטן צפֿון: ראָמאַן, תל אביב: מנורה, תשכ"ט.^[8] (רומן)

ספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה היו יהודים בווארשא; תורגם מיידיש, 2 כרכים, תל אביב: ה. לייוויק פֿאַרלאַג, תשכ"ו 1966–תשמ"ה 1985.
חצר בפּוֹקוֹרְנה; תרגם מיידיש והקדים מבוא: דב סדן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ח.^[3]
ר’ תנחום; תורגם מיידיש בידי אליהו פורת (עד עמוד 128) וחיים פלג; הובא לדפוס בידי אד"ש), תל אביב: עם עובד ('ספריה לעם'), תשכ"ט 1968.^[3] (ספור מהוי החסידות)
בנשיה הלבנה: במחנה עבודת כפייה ברוסיה הצפונית הרחוקה: רומן; עברית: שלמה שנהוד, תל אביב: יבנה, תשל"ב.^[8]
שירי בית החולים ושירי לילה / לידער פון שפיטאל און לידער פון דער נאכט; שירי בית החולים תורגמו מיידיש בידי חנוך קלעי, שירי לילה תורגמו בידי ישורון קשת, תל אביב: המנורה, תשל"ו. (שירים בעברית ויידיש עמוד מול עמוד)
חצר במוראנוב; תרגם מיידיש חנוך קלעי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ז.^[5]
איציק מאנגר: מסות / איציק מאנגער: עסייען; תרגם מיידיש חנוך קלעי, תל אביב: הוצאת י"ל פרץ, 1979.^[9] (בעברית ויידיש, לרוב עמוד מול עמוד)

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאָס יִינגל משה: דאָס טאָגבוך פֿון משה פלינקער; איבערזעצט פֿון העברעאיש: יחיאל האָפֿער; אַריַינפֿיר-ווערטער פון דב סדן און שאול אש, ירושלים: יד ושם, תשכ"ה.