יחידת מיקוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יחידת מיקוח היא מונח משפטי מתחום דיני העבודה הנוגע לכריתתם של הסכמים קיבוציים ומגדיר את קבוצת העובדים אליה נוגעים סכסוך עבודה, משא ומתן והסכמים קיבוציים במקרה נתון.

מהי יחידת המיקוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הסכמים קיבוציים מגדיר את מעמדו של ארגון עובדים כארגון יציג של קבוצת עובדים מסוימת, המהווה תנאי לכשירותו לנהל משא ומתן ולחתום על הסכם קיבוצי שיחול על אותה קבוצת עובדים. על פי הקבוע בחוק, על הארגון להיות זה שמספר החברים בו מקרב קבוצת העובדים הרלוונטית, הנקראת יחידת מיקוח הוא הגדול ביותר ועולה על שליש ממספר העובדים.

המצב המשפטי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהחוק משאיר מרווח לפרשנות הגדרתה של יחידת המיקוח וביטוי זה אף אינו מוזכר בשמו בלשון החוק, הפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה קובעת כללים לקביעתה של יחידת המיקוח במגוון מקרים המצטברים, באופן כללי, לסדר הבא:

  • "כלל ההסכמה": מספר רב של פסיקות בבית הדין הארצי לעבודה מבססות את כלל ההסכמה בין המעסיק לקבוצת עובדים או ארגונם היציג ככלל עליון לקביעת יחידת המיקוח. ניתן להבין מחוק הסכמים קיבוציים כפשוטו כי במקרה בו הושגה הסכמה ונחתם הסכם בין הצדדים כאמור, הוא מקים יחידת מיקוח מכוח ההסכמה.
  • "מפעל אחד - יחידת מיקוח אחת": פסקי דין שנויים במחלוקת של בית הדין הארצי לעבודה, ובראשם פסק דין טייסי אל על[1] ופסק דין אקרשטיין[2] מגדירים את ברירת המחדל ליחידת המיקוח ככל ה"מפעל", כלומר - על הארגון לייצג את כלל העובדים במקום עבודה נתון. הביקורת על כלל זה שקבעה הפסיקה היא כי הדבר יקשה מאוד על התארגנות עובדים לראשונה במקומות עבודה לא מאורגנים.
  • "אינטרס מיוחד": הפסיקה קבעה מספר קריטריונים לאישור יחידת מיקוח שונה מכלל העובדים אצל אותו מעסיק, כאשר ביסודם של הקריטריונים עומד העיקרון של אינטרס כלכלי מיוחד של אותם העובדים, אשר בגינו הם זקוקים לייצוג נפרד וספציפי ביחסי העבודה. אינטרס מיוחד יכול לנבוע מסדרי עבודה ייחודיים, תנאי עבודה ומיקום פיזי שונה משאר עובדי המעסיק וכדומה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]