יחסי אסלאם-יהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

יחסי האסלאם והיהדות התחילו במאה ה־7 לספירה עם הפצת האסלאם בחצי האי הערבי. שתי הדתות חלוקות בסוגיות רבות, ובראשן בשאלה האם מוחמד הוא אחרון הנביאים, אך לצד זאת שתי הדתות חולקות כמה ערכים דומים, עקרונות דומים וקווים מנחים דומים[1]. האסלאם גם קיבל חלק מההיסטוריה היהודית, בגרסה מוסלמית שלה, כהיסטוריה שלו עצמו. משה, הנביא החשוב ביותר של היהדות, גם נחשב נביא ושליח באסלאם[הקוראן 1]. משה מוזכר בקוראן יותר פעמים מכל דמות אחרת, וחייו מסופרים פעמים רבות יותר מכל נביא אחר[2]. יש כ־43 אזכורים של בני ישראל בקוראן (מלבד נביאים אינדיבידואליים) ועוד אזכורים רבים בחדית'. סמכויות רבניות מאוחרות ומלומדים יהודים כמו הרמב"ם הושפעו מהמחשבה המשפטית האסלאמית[3].

כיוון שהאסלאם והיהדות חולקים מקור משותף במזרח התיכון דרך אברהם, שתיהן נחשבות דתות אברהמיות. יש היבטים משותפים רבים לאסלאם וליהדות; האסלאם הושפע רבות מהיהדות ובנקודת המבט הדתית הבסיסית שלו, במבנהו, בתורת המשפט שלו ובמנהגיו[1]. בשל נקודות דמיון אלו, וגם דרך השפעת התרבות המוסלמית והפילוסופיה המוסלמית על הקהילה היהודית בעולם המוסלמי, מתקיימת חפיפה מתמשכת במובן הפיזי, התאולוגי והפוליטי בין שתי הדתות ב־1400 השנים האחרונות.

יהודים בקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוראן מכיל הן אמרות חיוביות כלפי כלל המאמינים המונותיאיסטים והן אמרות קשות כלפי לא-מוסלמים. כך למשל:

המאמינים והיהודים והנוצרים והצָאבִּאִים – כל המאמין באלוהים וביום הדין ועושה כראוי – גמולם שמור להם אצל ריבונם, ולא יפחדו ולא יצטערו.

הקוראן, בשורת הפרה, פסוק 62

לעומת זאת כבר מספר פסוקים לאחר מכן:

בני ישראל הכופרים קוללו בפי דוד וישוע בן מרים, על כי המרו ועברו את גבול המותר. הם לא אסרו זה על זה את המעשה המגונה אשר עשו. מה נורא הדבר אשר עוללו.

הקוראן, בשורת הפרה, פסוק 78

על אף שהקוראן כולל התייחסויות שליליות גם כלפי הנוצרים, בדרך כלל הם מועדפים על פני היהודים‏[4]. כך למשל:

מצוא תמצא כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים (עובדי האלילים), איבתם למאמינים גדולה מכל, ומצוא תמצא כי האומרים, נוצרים אנו, אהבתם למאמינים גדולה מכל. כי יש כמרים ונזירים ביניהם ואין שחץ בלבם.

הקוראן, בשורת הפרה, פסוק 82

יש פסוקים שמבחינים בין יהודים מגונים ליהודים ישרי דרך:

כיוון שהפרו את בריתם, קיללנו אותם והקשינו את לבם. הם מטים את המלים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו מקצת הדברים שהזכירו להם, ולעולם לא תחדל להיווכח כי בוגדים הם, חוץ ממתי מעט.

הקוראן, בשורת שולחן ערוך, פסוק 13

ואולם לא כולם ישוו זה לזה: בין בעלי הספר ישנה אומה של תמימי דרך הקוראים את אותו אלוהים במשך הלילה ומשתחווים. הם מאמינים באלוהים וביום האחרון ומצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה וזריזים במעשים טובים. כל אלה בישרים הם. כל טוב אשר יעשו, לא יוכחש כי עשוהו, ואלוהים יודע מי הם היראים.

הקוראן, בשורת בית עמרם, פסוק 113–115

בין בעלי הספר ישנם המאמינים באלוהים ובאשר הורד אליכם ממרומים, ובאשר הורד אליהם, בעודם ענווים לפני אלוהים. הם אינם מוכרים את אותות אלוהים באפס מחיר. כל אלה, שמור להם שכרם אצל ריבונים, ואלוהים מהיר חשבון.

הקוראן, בשורת בית עמרם, פסוק 99

יהודים בחדית'[עריכת קוד מקור | עריכה]

החדית' (אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו), שמהווה מרכיב עיקרי נוסף במחשבה האסלאמית, על פי רוב כולל אמרות קשות יותר כלפי יהודים ומתייחס אליהם בהקשרים שליליים. היהודים מוצגים באור שלילי בעיקר בהקשר של היחסים בין היהודים למוסלמים והנביא מוחמד, ופחות בכל הנוגע למנהגיהם ואמונותיהם. החדית' עוסק רבות במאבקו של מוחמד ביהודי העיר מדינה, ומתאר אותם לרוב כרשעים, תככנים וכמי שחוטאים כלפי נביאו של האל. אחת הידיעות הקשות ביותר בחדית', שמצוטטת בין השאר באמנת חמאס, מייחסת לנביא מוחמד את הדברים הבאים:

לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא (מאחורי), בוא והרגהו".

החדית', מופיע בצחיח אל-בח`ארי (4:56:791) וצחיח מוסלם (41:6985).

דמויות דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערת המכפלה, מקום הקבורה של אברהם אבינו

העברים והערבים מסווגים באופן כללי כעמים שמיים, מונח שנלקח מהדיווחים המקראיים על מקורות התרבויות שהיו ידועות לעברים הקדמונים. אלו הקרובים אליהם ביותר מבחינה תרבותית ומבחינה לשונית נחשבו כצאצאים של האב הקדמון שם, אחד מבניו של נח. אויבים של העברים הקדמונים לרוב סווגו כצאצים של האחיין המקולל כנען, נכדו של נח, בנו של חם. היסטוריונים מודרניים מאשרים את הקרבה של העברים הקדמונים ושל הערבים על בסיס מאפיינים שלרוב מועברים מאב לבן, כמו גנים ומנהגים, כשהקריטריון אותו חקרו הכי הרבה הוא השפה. נקודות דמיון בין השפות השמיות (משפחה הכוללת את השפה העברית והערבית) וההבדלים שבין השפות השמיות לשפות שמדברים אנשים אחרים מאשרים את המוצא המשותף של העברים ושל הערבים בין האומות השמיות האחרות.

בסביבות המאה ה־16 לפני הספירה התפתחה היהדות כדת המונותאיסטית העיקרית הראשונה. לפי המסורת היהודית, ההיסטוריה היהודית מתחילה בברית בין אלוהים לבין אברהם, שנחשב עברי. (העברי הראשון הוא עבר, מאבות אבותם של אברהם). המקרא מאזכר לעתים אנשים ״ערביים״ (או וריאנט של המילה), מהמילה ערבה. חלק מהערבים הגרים בחצי האי הערבי נחשבים לצאצאיו של ישמעאל, הבן הראשון של אברהם. בעוד שרוב ההיסטוריונים, אנשי המערב ואף חלק מהמוסלמים מאמינים שהאסלאם התפתח בעָרב במאה השביעית לספירה עם קריאות הקוראן הראשונות של מֻחמד; נקודת המבט של האסלאם דרך הקוראן היא שאדם היה המוסלמי הראשון (במובן של האמונה באלוהים ובהתמסרות לאלוהים ולפקודותיו). האסלאם מכיל מאפיינים משותפים רבים עם היהדות (ומכאן שגם עם הנצרות), כמו האמונה בנביאים מסוימים, כמו משה ואברהם[מקרא 1], המשותפים לשתי הדתות.

אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות והאסלאם ידועים כדתות אברהמיות. הדת האברהמית הראשונה הייתה היהדות כפי שנעבדה בחצי האי סיני לאחר יציאת מצרים וכפי שהומשכה כשהיהודים נכנסו לארץ כנען, כבשוהּ והתיישבו בה. הממלכה לבסוף התפצלה לממלכת ישראל ולממלכת יהודה לפני גלות בבל בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה. בנו הבכור של אברהם, ישמעאל, נחשב בתפיסה המוסלמית להיות אב כל הערבים. בנו השני של אברהם, יצחק, נקרא אב כל העברים. במסורת האסלאמית נתפס יצחק כסב כל בני ישראל וכבן המובטח של אברהם מאשתו העקרה שרה. בחדית', מחמד אומר שכארבעים אלף נביאים ושליחים הגיעו מזרעו של אברהם, רובם היו משל יצחק והאחרון בסדרה זו היה ישוע הנוצרי. במסורת היהודית אברהם נקרא ״אברהם אבינו״. אצל המוסלמים הוא נחשב אחד מנביאי האסלאם (ראו גם ״אברהם באסלאם״) ולאב קדמון של מחמד דרך ישמעאל. אברהם נקרא ידיד האלוהים באסלאם וכאמור הוא נחשב נביא באסלאם, יחד עם נח, ישוע, מחמד ואחרים.

מֻחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הפצת הדת הראשונית של מחמד במכה, הוא ראה בנוצרים וביהודים (להם הוא קרא ״עם הספר״) כבני ברית טבעיים, משום שהם חולקים אותם עקרונות יסוד וציפה לקבל תמיכתם ועזרתם. עשר שנים אחרי התגלותו הראשונית בהר חירה[5] הגיעה אליו משלחת של נציגים מ־12 החמולות החשובות ביותר של ית'רב (היא אל־מדינה) והציעו לו הגנה פיזית, והזמינו אותו לעיר להיות מתווך ראשי של הקהילה כולה, שנלחמה אחד עם השני כמאה שנים ונזדקקה למקור סמכות.[6][7][8] בין הדברים שעשה מחמד במטרה ליישב את המחלוקות ארוכות השנים בין שבטי ית'רב היה ניסוח מסמך הידוע כחוקת אל־מדינה. לקהילה שהוגדרה בחוקת אל־מדינה הייתה נקודת מבט דתית, אך גם עוצבה על ידי השיקולים הפרקטיים ושימרה באופן משמעותי את המסורות המשפטיות של השבטים הערבים הישנים‏[8]. מחמד גם אימץ כמה תכונות של עבודת האל היהודית ומנהגים כדוגמת יום כיפור. לפי אלפורד ולץ', המנהג היהודי של שלוש תפילות יומיות היה גורם לתפילת אמצע היום האסלאמית, אך המסורת שאימץ מחמד לתפילה לכיוון צפון (הידועה כקִבְלַה – בהתחלה הייתה לירושלים ואחר כך שונתה למכה) הייתה נהוגה גם בקבוצות אחרות בחצי האי.

אנשים רבים מי'תרב המירו את אמונתם של המהגרים ממכה, ובמיוחד של שבטים פוליתאיסטים ופגניים, אך מעטים היו היהודים שהמירו את דתם[9]. היהודים דחו את טענת הנבואה של מחמד‏[7], וטענו כי פסוקים מן הקוראן סותרים את התורה[10]. התנגדותם הייתה מסיבות פוליטיות ודתיות כאחד, משום שיהודים רבים בית'רב היו בעלי קשרים הדוקים עם עבדאללה אבן אוביי, שהיה לטובת היהודים והיה נהפך לנסיך ית'רב לולא הופעת מחמד[6][11].

מארק כהן הוסיף שמחמד הופיע ״מאות לאחר סיום הנבואה המקראית״ ו״הציג את מסרו בדרך הזרה ליהודים במבנההּ ובשפתה[12]. הרמב"ם, מלומד יהודי, פנה למחמד כנביא שקר. יותר מזה, הרמב״ם טען כי עצם העובדה שמחמד טען שהוא נביא היא מה שפוסלת אותו, כיוון שהיא סותרת את נבואתו של משה, את התורה ואת התורה שבעל־פה. טענתו גם הייתה שהעובדה שמחמד היה אנלפבית פוסלת אותו מלהיות נביא[13].

היהודים קיבלו שוויון מלא למוסלמים בחוקת אל־מדינה בתמורה לנאמנות פוליטית[7][14]. הם הורשו לעסוק בתרבותם ובדתם. עם זאת, ככל שמחמד נתקל בהתנגדות רבה יותר מצד היהודים, כך אימצו המוסלמים נקודת מבט שלילית יותר כלפי היהודים. היהודים הואשמו שהפרו את חוקת אל־מדינה על ידי סיוע לאויבי הקהילה, דבר שהוביל לקרבות כדוגמת קרב בדר וקרב אֻחֻד[הקוראן 2]. קרבות אלו הסתיימו בניצחון מוסלמי ובגלות בנו קינקאע ובנו נט'יר, שניים משלושת השבטים המרכזיים בית'רב.

נביאים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הדתות, בניגוד לנצרות, מלמדות כי עבר, איוב ויוסף היו נביאים[15][16][17][18][19][20]. עם זאת, לפי דעה אחת בתלמוד הבבלי סיפור איוב ״לא היה ולא נברא אלא משל היה״. כמו כן האסלאם מכיר בשלל נביאים נוספים שאינם מופיעים ביהדות, כולל ישו ואישים שנחשבו כנביאים על פי מסורות בחצי האי ערב.

יחסים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטישמיות מוסלמית

החל מכיבושי האסלאם במאה ה-7 קהילות יהודיות רבות מצאו את עצמן תחת שלטון מוסלמי של שושלות שונות. יהדות ארצות האסלאם ידעה תקופות של ביטחון יחסי תחת שלטון האסלאם ולעומת זאת תקופות של רדיפות. מעמדה המשפטי התבסס על פי רוב (עד העת המודרנית) על חוזה עומר.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצי האי האיברי, תחת שלטון מוסלמי, יכולים היו היהודים להתקדם במתמטיקה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בכימיה ובפילולוגיה[21]. תקופה זו ידועה כתור הזהב של יהדות ספרד[22]. התקופה אופיינה בשגשוג תרבותי ורוחני, אך מנגד כללה לעתים גם רדיפות כנגד יהודי ארצות האסלאם. באחד ממקרי האלימות הקשים ביותר של התקופה, פרעות גרנדה של שנת 1066, מרבית קהילת יהודי גרנדה המשגשגת נטבחה.

באופן מסורתי, תחת חוזה עומר, ידועים היהודים החיים בארצות האסלאם (יחד עם הנוצרים) כד'ימים. ככאלה הם הורשו לעסוק בדתם ולנהל את העניינים הפנימיים שלהם תחת תנאים מסוימים[23]. היה עליהם לשלם ג'יזיה (מס גולגולת שהוטל על כל הלא־מוסלמים הבוגרים והחופשיים) לממשלה[23]. היה על הד'ימים אסור להחזיק נשק או להעיד ברוב התיקים בבית המשפט המוסלמי, כיוון שהיו הרבה חוקי שריעה שלא חלו על הד'ימים, כדוגמת אלו שפעלו לפי ההלכה[24]. טעות נפוצה היא לחשוב שמקור הדרישה ללבוש מְבדל הייתה נפוצה בכל ארצות האסלאם. מקורה הוא לא מהקוראן או מהחדית' אלא המצאה של השיעה בבגדד של ימי הביניים המוקדמים[25], שלאחר מכן נפוצה לאזורים נוספים של עולם האסלאם. לרוב היה ליהודים חופש בבחירת מקום מגוריהם ועיסוקם, וניסיונות להמרת דתם בכפייה באופן קולקטיבי היו מעטים[26]. הדוגמאות הבולטות ביותר לטבח ביהודים הכולל המרת דת כפויה או הריגה של יהודים בידי השליטים היו רדיפות אל־מוואחידון באל־אנדלוס במאה ה־12[27]. הדוגמות הבולטות למקרים בהם חופש בחירת מקום המגורים נלקח מהם, כולל תחימת היהודים לרבעים מגודרים (מלאחים) הן ממרוקו של תחילת המאה ה־15 ובמיוחד בתחילת המאה ה־19[28]. רוב המרות הדת נעשו משאיפתם של יחידים לצאת ממעמד המיעוט הנסבל ומסיבות אחרות, לא כתוצאה מכפיה ישירה. עם זאת, היו המרות דת המוניות כפויות במאה ה־12 תחת שלטון שושלת אל־מוואחידון בצפון אפריקה ובאל־אנדלוס, בפָרַס, ובמקרים אחרים מצומצמים יותר באזורים שונים של העולם המוסלמי[29].

התאסלמות יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם היא דת המעודדת המרת דת, ופעמים רבות מנסה לאסלם יהודים. בעת החדשה יש כמה מומרים לאסלאם מרקע יהודי נודעים כגון מוחמד אסד (נולד כלאופולד וייס), יוסף דרויש ומרים ג'מילה (נולדה כמרגרט מרקוס). למעלה מ־200 יהודים ישראלים המירו את דתם לאסלאם בין השנים 2000 ו־2008[30].

מבחינה היסטורית, בהתאם למסורת החוק האסלאמי, היהודים הורשו לשמור על דתם במדינות האסלאם כבני מעמד הד'ימי. עם זאת, שליטים מסוימים כן החילו המרות דת כפויות מסיבות פוליטיות ומסיבות דתיות בהתייחסם לנוער וליתומים. בתימן הונהגה גזירת היתומים שאילצה את הקהילה היהודית למסור כל יתום יהודי לרשויות שיהפכו אותו למוסלמי. בתקופת רדיפות אל-מוואחידון כמעט כל יהודי ספרד וצפון אפריקה המערבית נהרגו, נאלצו להמיר את דתם, או נמלטו לארצות אחרות. מספר קבוצות שנאלצו להמיר דתם מהיהדות לאסלאם נשארו מוסלמיות, אך שמרו על קשר ועניין עם המסורת היהודית. קבוצות אלו כוללות את האנוסים, את קבוצת דגתון מטימבוקטו, שהתאסלמו בשנת 1942 כשאסקיא מוחמד קיבל את השלטון בטימבוקטו וציווה על כל היהודים להמיר את דתם לאסלאם או לעזוב[31], וגם חלק מקהילת יהדות בוכרה שעליהם לחצו להתאסלאם ומספר פעמים אף כפו עליהם להתאסלם[32].

באימפריה הפרסית, בתקופת שלטון השושלת הספווית במאה ה־16 ובמאה ה־17, יהודים הוכרחו להצהיר בפומבי שהם התאסלמו, וניתן להם השם "ג'דיד אל־אסלאם" (מוסלמים חדשים). בשנת 1661 יצא פסק הלכה אסלאמי המבטל את ההמרות הכפויות, והיהודים חזרו לעסוק ביהדות באופן גלוי. באופן דומה, על מנת להביא פוגרום לקצו בשנת 1839, יהודי משהד הוכרחו להמיר בהמוניהם את דתם לאסלאם. הם שמרו את מצוות היהדות בסתר למשך יותר ממאה לפני שחזרו לשמור אותן בגלוי[33].

בטורקיה, משיח השקר שבתאי צבי הוכרח להמיר את דתו לאסלאם בשנת 1668[34]. רוב מאמיניו נטשו אותו, אך כמה אלפים המירו דתם לאסלאם גם כן, בעוד שהמשיכו לראות עצמם כיהודים. הם קיבלו את הכינוי Dönmeh (מילה טורקית שמשמעותה ממיר דת). חלק מה-Dönmeh עוד נשארים ככאלו, בעיקר בטורקיה.

גיור מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים אינה דת המעודדת המרה, ולרוב אף מרפה ידי גרים בתפיסה שלכל האנשים יש ברית עם האל, ומעודדת את הלא־יהודים במקום זאת לשמור את שבעת חוקי נוח. המרות ליהדות, אם כך, הן לרוב דבר נדיר, במיוחד בעולם האסלאמי. מוסלמי מפורסם שהמיר דתו ליהדות היה עובדיה, המפורסם בשל קשרו עם הרמב"ם[35].

רזא גב'רי, דייל איראני שחטף את טיסה 707 של קיש איר, מטהראן לאי הנופש קיש בספטמבר 1995 ונחת בישראל, התגייר לאחר שישב ארבע שנים וחצי בכלא ישראלי. הוא התיישב בין יהודי איראן באילת[36]. מקרה אחר הוא של אברהם סיני, פעיל חזבאללה שטס לישראל לאחר מלחמת לבנון, התגייר ונהיה אדם דתי שומר־מצוות[37].

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן היא הבית למספר הגדול ביותר של יהודים בין המדינות האסלאם, ואחריה עומדות אוזבקיסטן וטורקיה. הקהילה היהודית באיראן מוכרת על ידי הממשלה כמיעוט דתי רשמי, וכמו הזורואסטרים, הם קיבלו מושב בפרלמנט האיראני. נכון לשנת 2012 מצויים באיראן כ-8,500 יהודים.

בעת המודרנית הסכסוך הישראלי־ערבי הוא אירוע מכונן במערכת היחסים המוסלמים־יהודית. מדינת ישראל הצהירה על עצמאותה ב־14 במאי 1948, יום אחד טרם תפוגת המנדט הבריטי בפלשתינה[38]. זמן קצר אחר כך, חמש מדינות ערביות – מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק – תקפו את ישראל, בהתחילם את מלחמת העצמאות. לאחר כמעט שנה של לחימה הושגה הפסקת אש והושגו גבולות זמניים, הידועים כהקו הירוק. ירדן סיפחה את מה שנודע לאחר מכן כהגדה המערבית ומצרים לקחה את רצועת עזה. ישראל נכנסה כחברה באומות המאוחדות ב־11 במאי 1949[39]. במהלך פעולות האיבה, 711,000 ערבים, לפי הערכות האו״ם, ברחו או גורשו[40]. באותה שנה ובעשור לאחר מכן גם ברחו או גורשו יהודים רבים מארצות האסלאם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Dennis Prager. Why The Jews?: The Reason for Antisemitism. New York: Simon & Schuster, 1983, 110-126. 
  2. ^ Abraham's Children: Jews, Christians, and Muslims in conversation. T&T Clark Publishing, 2005, 55-66. 
  3. ^ Sarah Stromusa. Maimonides in His World: Portrait of a Mediterranean Thinker. Princeton University Press, 2009, 65-66. 
  4. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, מרכז זלמן שזר, 1996, עמ' 58.
  5. ^ אורי רובין, האנציקלופדיה של הקוראן, בערך מוחמד
  6. ^ 6.0 6.1 The Cambridge History of Islam, (1997), p. 39
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Esposito, John. (1998), Islam: the Straight Path, extended edition. Oxford university press, p.17.
  8. ^ 8.0 8.1 Muhammad, Encyclopedia of Islam, Alford Welch
  9. ^ Watt (1956), p. 175, p. 177
  10. ^ The Cambridge History of Islam, pp. 43–44
  11. ^ Gerhard Endress, Islam, Columbia University Press, p.29
  12. ^ Mark R. Cohen, Under Crescent and Cross: The Jews in the Middle Ages, p. 23, Princeton University Press
  13. ^ ALLUSION TO MUHAMMAD IN MAIMONIDES' THEORY OF PROPHECY IN HIS GUIDE OF THE PERPLEXED By Yehuda Shamir, University of Cincinnati
  14. ^ Jacob Neusner, God's Rule: The Politics of World Religions, p. 153, Georgetown University Press, 2003, ISBN 0-87840-910-6
  15. ^ Bereishit – Chapter 10 – Genesis
  16. ^ JOSEPH - JewishEncyclopedia.com
  17. ^ Bava Batra 15b.
  18. ^ Prophet Hud
  19. ^ Prophet Yusuf
  20. ^ IslamTutor.com -> The Prophets Of Islam – A Referenced List
  21. ^ Cowling (2005), p. 265
  22. ^ Poliakov (1974), pg.91-6
  23. ^ 23.0 23.1 Lewis (1984), pp.10,20
  24. ^ Lewis (1987), p. 9, 27
  25. ^ Lewis (1999), p.131
  26. ^ Lewis (1999), p.131; (1984), pp.8,62
  27. ^ Lewis (1984), p. 52; Stillman (1979), p.77
  28. ^ Lewis (1984), p. 28
  29. ^ Lewis (1984), pp.17,18,94,95; Stillman (1979), p.27
  30. ^ Felter, Nurit (14 November 2008). "Sharp drop in Christians converting to Judaism". אוחזר ב־ 2 August 2012. 
  31. ^ Primack, Karen. "The Renewal of Jewish Identity in Timbuktu", kulanu.org
  32. ^ Abbas, Najam. "The Outsiders" (review of Chala (The Outcast) by Mansur Surosh Dushanb), kulanu.org
  33. ^ Ross, Dan. Acts of Faith, Schocken Books, New York, 1984, pp. 67–82. ISBN 0-8052-0759-7
  34. ^ Yardeni, Dan. (2010-04-25) Jewish History / Waiting for the Messiah - Haaretz Daily Newspaper | Israel News. Haaretz.co.il
  35. ^ Cambridge Journals Online - Abstract. Journals.cambridge.org (2005-05-12)
  36. ^ Iranian Muslim converts to Judaism
  37. ^ Avraham Sinai: From Undercover Hizbullah Shiite To Orthodox Jew,Avraham Shmuel Lewin, Jewish Press Israel Correspondent. Jewishpress.com (2006-09-27).
  38. ^ Part 3: Partition, War and Independence. The Mideast: A Century of Conflict. National Public Radio (2 October 2002).
  39. ^ "Two Hundred and Seventh Plenary Meeting". The United Nations. 11 May 1949. Retrieved 13 July 2007. 
  40. ^ "General Progress Report and Supplementary Report of the United Nations Conciliation Commission for Palestine, Covering the Period from 11 December 1949 to 23 October 1950". The United Nations Conciliation Commission. 23 October 1950. Retrieved 13 July 2007.  (U.N. General Assembly Official Records, Fifth Session, Supplement No. 18, Document A/1367/Rev. 1)

הקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקוראן 19:51 (תורגם על ידי אור־אל ביילינסון). “הזכר בספר את משה. הוא היה נאמן והיה לשליח ולנביא.”
  2. ^ [הקוראן 2:100]

מקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בראשית כ'