יחסי אסלאם-יהדות
| ערכי אסלאם | |
|---|---|
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים · כל הערכים | |
|
פלגים עיקריים
אישים מרכזיים
חגים
הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין מבנים
מסגד • מינרט • מחראב • כעבה • אדריכלות איסלאמית פלגים שיעים
תנועות
סופיות • והאביה • סלפיה פלגים אחרים
אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלאווים* * השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת |
|
יחסי האסלאם עם היהדות התחילו במאה ה־7 לספירה עם הפצת האסלאם בחצי האי הערבי. שתי הדתות חולקות ערכים דומים, עקרונות דומים וקווים מנחים דומים[1]. האסלאם גם קיבל חלק מההיסטוריה היהודית כהיסטוריה שלו עצמו. מוסלמים מתייחסים לבני ישראל כתפיסה דתית חשובה באסלאם. משה, הנביא החשוב ביותר של היהדות, גם נחשב נביא ושליח באסלאם[הקוראן 1]. משה מוזכר בקוראן יותר פעמים מכל דמות אחרת, וחייו מסופרים פעמים רבות יותר מכל נביא אחר[2]. בקוראן יש כ־43 אזכורים של בני ישראל בקוראן (מלבד נביאים אינדיבידואליים) ועוד אזכורים רבים בחדית'. סמכויות רבניות מאוחרות ומלומדים יהודים כמו הרמב"ם דיברו על הקשר בין המשפט העברי לשריעה (המשפט המוסלמי). נטען כי הרמב״ם עצמו הושפע מהמחשבה המשפטית האסלאמית.[3]
כיוון שהאסלאם והיהדות חולקים מקור משותף במזרח התיכון דרך אברהם, שתיהן נחשבות דתות אברהמיות. יש היבטים משותפים רבים לאסלאם וליהדות; האסלאם הושפע רבות מהיהדות ובנקודת המבט הדתית הבסיסית שלו, במבנהו, בתורת המשפט שלו ובמנהגיו[1]. בשל נקודות דמיון אלו, וגם דרך השפעת התרבות המוסלמית והפילוסופיה המוסלמית על הקהילה היהודית בעולם המוסלמי, מתקיימת חפיפה מתמשכת במובן הפיזי, התאולוגי והפוליטי בין שתי הדתות ב־1400 השנים האחרונות.
תוכן עניינים |
יהודים בקוראן[עריכה]
המאמינים והיהודים והנוצרים והצָאבִּאִים – כל המאמין באלוהים וביום הדין ועושה כראוי – גמולם שמור להם אצל ריבונם, ולא יפחדו ולא יצטערו.
- הקוראן, בשורת הפרה, פסוק 62
ואולם לא כולם ישוו זה לזה: בין בעלי הספר ישנה אומה של תמימי דרך הקוראים את אותו אלוהים במשך הלילה ומשתחווים. הם מאמינים באלוהים וביום האחרון ומצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה וזריזים במעשים טובים. כל אלה בישרים הם. כל טוב אשר יעשו, לא יוכחש כי עשוהו, ואלוהים יודע מי הם היראים.
- הקוראן, בשורת בית עמרם, פסוק 113–115
בין בעלי הספר ישנם המאמינים באלוהים ובאשר הורד אליכם ממרומים, ובאשר הורד אליהם, בעודם ענווים לפני אלוהים. הם אינם מוכרים את אותות אלוהים באפס מחיר. כל אלה, שמור להם שכרם אצל ריבונים, ואלוהים מהיר חשבון.
- הקוראן, בשורת בית עמרם, פסוק 99
דמויות דת[עריכה]
העברים והערבים מסווגים באופן כללי כעמים שמיים, מונח שנלקח מהדיווחים המקראיים על מקורות התרבויות שהיו ידועות לעברים הקדמונים. אלו הקרובים אליהם ביותר מבחינה תרבותית ומבחינה לשונית נחשבו כצאצאים של האב הקדמון שם, אחד מבניו של נח. אויבים של העברים הקדמונים לרוב סווגו כצאצים של האחיין המקולל כנען, נכדו של נח, בנו של חם. היסטוריונים מודרניים מאשרים את הקרבה של העברים הקדמונים ושל הערבים על בסיס מאפיינים שלרוב מועברים מאב לבן, כמו גנים ומנהגים, כשהקריטריון אותו חקרו הכי הרבה הוא השפה. נקודות דמיון בין השפות השמיות (משפחה הכוללת את השפה העברית והערבית) וההבדלים שבין השפות השמיות לשפות שמדברים אנשים אחרים מאשרים את המוצא המשותף של העברים ושל הערבים בין האומות השמיות האחרות.
בסביבות המאה ה־16 לפני הספירה התפתחה היהדות כדת המונותאיסטית העיקרית הראשונה. לפי המסורת היהודית, ההיסטוריה היהודית מתחילה בברית בין אלוהים לבין אברהם, שנחשב עברי. (העברי הראשון הוא עבר, מאבות אבותם של אברהם). המקרא מאזכר לעתים אנשים ״ערביים״ (או וריאנט של המילה), מהמילה ערבה. חלק מהערבים הגרים בחצי האי הערבי נחשבים לצאצאיו של ישמעאל, הבן הראשון של אברהם. בעוד שרוב ההיסטוריונים, אנשי המערב ואף חלק מהמוסלמים מאמינים שהאסלאם התפתח בעָרב במאה השביעית לספירה עם קריאות הקוראן הראשונות של מֻחמד; נקודת המבט של האסלאם דרך הקוראן היא שאדם היה המוסלמי הראשון (במובן של האמונה באלוהים ובהתמסרות לאלוהים ולפקודותיו). האסלאם מכיל מאפיינים משותפים רבים עם היהדות (ומכאן שגם עם הנצרות), כמו האמונה בנביאים מסוימים, כמו משה ואברהם[מקרא 1], המשותפים לשתי הדתות.
אברהם[עריכה]
היהדות והאסלאם ידועים כדתות אברהמיות. הדת האברהמית הראשונה הייתה היהדות כפי שנעבדה בחצי האי סיני לאחר יציאת מצרים וכפי שהומשכה כשהיהודים נכנסו לארץ כנען, כבשוהּ והתיישבו בה. הממלכה לבסוף התפצלה לממלכת ישראל ולממלכת יהודה לפני גלות בבל בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה. בנו הבכור של אברהם, ישמעאל, נחשב בתפיסה המוסלמית להיות אב כל הערבים. בנו השני של אברהם, יצחק, נקרא אב כל העברים. במסורת האסלאמית נתפס יצחק כסב כל בני ישראל וכבן המובטח של אברהם מאשתו העקרה שרה. בחדית', מחמד אומר שכארבעים אלף נביאים ושליחים הגיעו מזרעו של אברהם, רובם היו משל יצחק והאחרון בסדרה זו היה ישוע הנוצרי. במסורת היהודית אברהם נקרא ״אברהם אבינו״. אצל המוסלמים הוא נחשב אחד מנביאי האסלאם (ראה גם ״אברהם באסלאם״) ולאב קדמון של מחמד דרך ישמעאל. אברהם נקרא ידיד האלוהים באסלאם וכאמור הוא נחשב נביא באסלאם, יחד עם נח, ישוע, מחמד ואחרים.
מֻחמד[עריכה]
במהלך הפצת הדת הראשונית של מחמד במכה, הוא ראה בנוצרים וביהודים (להם הוא קרא ״עם הספר״) כבני ברית טבעיים, משום שהם חולקים אותם עקרונות יסוד וציפה לקבל תמיכתם ועזרתם. עשר שנים אחרי התגלותו הראשונית בהר חירה[4] הגיעה אליו משלחת של נציגים מ־12 החמולות החשובות ביותר של ית'רב (היא אל־מדינה) והציעו לו הגנה פיזית, והזמינו אותו לעיר להיות מתווך ראשי של הקהילה כולה, שנלחמה אחד עם השני כמאה שנים ונזדקקה למקור סמכות.[5][6][7]
בין הדברים שעשה מחמד במטרה ליישב את המחלוקות ארוכות השנים בין שבטי ית'רב היה ניסוח מסמך הידוע כחוקת אל־מדינה. לקהילה שהוגדרה בחוקת אל־מדינה הייתה נקודת מבט דתית, אך גם עוצבה על ידי השיקולים הפרקטיים ושימרה באופן משמעותי את המסורות המשפטיות של השבטים הערבים הישנים[8]. מחמד גם אימץ כמה תכונות של עבודת האל היהודית ומנהגים כדוגמת יום כיפור. לפי אלפורד ולץ', המנהג היהודי של שלוש תפילות יומיות היה גורם לתפילת אמצע היום האסלאמית, אך המסורת שאימץ מחמד לתפילה לכיוון צפון (הידועה כקִבְלַה – בהתחלה הייתה לירושלים ואחר כך שונתה למכה) הייתה נהוגה גם בקבוצות אחרות בחצי האי.
אנשים רבים מי'תרב המירו את אמונתם של המהגרים ממכה, ובמיוחד של שבטים פוליתאיסטים ופגניים, אך מעטים היו היהודים שהמירו את דתם[9]. היהודים דחו את טענת הנבואה של מחמד[6], וטענו כי פסוקים מן הקוראן סותרים את התורה[5]. התנגדותם הייתה מסיבות פוליטיות ודתיות כאחד, משום שיהודים רבים בית'רב היו בעלי קשרים הדוקים עם עבדאללה אבן אוביי, שהיה לטובת היהודים והיה נהפך לנסיך ית'רב לולא הופעת מחמד[5][10].
מארק כהן הוסיף שמחמד הופיע ״מאות לאחר סיום הנבואה המקראית״ ו״הציג את מסרו בדרך הזרה ליהודים במבנההּ ובשפתה[11]. הרמב"ם, מלומד יהודי, פנה למחמד כנביא שקר. יותר מזה, הרמב״ם טען כי עצם העובדה שמחמד טען שהוא נביא היא מה שפוסלת אותו, כיוון שהיא סותרת את נבואתו של משה, את התורה ואת התורה שבעל־פה. טענתו גם הייתה שהעובדה שמחמד היה אנלפבית פוסלת אותו מלהיות נביא.[12]
היהודים קיבלו שוויון מלא למוסלמים בחוקת אל־מדינה בתמורה לנאמנות פוליטית[6][13]. הם הורשו לעסוק בתרבותם ובדתם. עם זאת, ככל שמחמד נתקל בהתנגדות רבה יותר מצד היהודים, כך אימצו המוסלמים נקודת מבט שלילית יותר כלפי היהודים. היהודים הפרו את חוקת אל־מדינה על ידי סיוע לאויבי הקהילה, דבר שהוביל לקרבות כדוגמת קרב בדר וקרב אֻחֻד[הקוראן 2]. קרבות אלו הסתיימו בניצחון מוסלמי ובגלות בנו קינקאע ובנו נט'יר, שניים משלושת השבטים המרכזיים בית'רב.
נביאים אחרים[עריכה]
שתי הדתות, בניגוד לנצרות, מלמדות כי עבר, איוב ויוסף היו נביאים[14][15][16][17][18][19]. עם זאת, לפי דעה אחת בתלמוד הבבלי סיפור איוב ״לא היה ולא נברא אלא משל היה״.
יחסים היסטוריים[עריכה]
יהודים חיו לעתים קרובות במדינות אסלאמיות. כיוון שגבולות לאומיים רבים השתנו במשך 14 המאות של הההיסטוריה האסלאמית, ייתכן כי קהילה בודדת, כמו הקהילה היהודית בקהיר, הייתה חלק מאומות שונות בתקופות שונות. [דרושה הבהרה]
ימי הביניים[עריכה]
בחצי האי האיברי, תחת שלטון מוסלמי, יכולים היו היהודים להתקדם במתמטיקה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בכימיה ובפילולוגיה[20]. תקופה זו ידועה כתור הזהב של יהדות ספרד[21].
באופן מסורתי ידועים היהודים החיים בארצות האסלאם (יחד עם הנוצרים) כד'ימים. ככאלה הם הורשו לעסוק בדתם ולנהל את העניינים הפנימיים שלהם תחת תנאים מסוימים[22]. היה עליהם לשלם ג'יזיה (מס גולגולת שהוטל על כל הלא־מוסלמים הבוגרים והחופשיים) לממשלה, אך היו פטורים מתשלום הזכאה (מס שהוטל על מוסלמים בוגרים וחופשיים)[22]. היה על הד'ימים אסור להחזיק נשק או להעיד ברוב התיקים בבית המשפט המוסלמי, כיוון שהיו הרבה חוקי שריעה שלא חלו על הד'ימים, כדוגמת אלו שפעלו לפי ההלכה[23]. טעות נפוצה היא לחשוב שמקור הדרישה ללבוש מְבדל הייתה נפוצה בכל ארצות האסלאם. מקורה הוא אפילו לא מהקוראן או מהחדית' אלא המצאה של השיעה בבגדד של ימי הביניים המוקדמים[24]. היהודים כמעט שלא נאלצו למות מות קדושים ולא הוגלו בשל דתם, לא הוכרחו להמיר דתם והיה להם חופש גדול בבחירת מקום מגוריהם ועיסוקם[25]. הדוגמות הבולטות ביותר לטבח ביהודים הכולל המרת דת כפויה או הריגה של יהודים בידי השליטים היה של שושלת אל־מוואחידון באל־אנדלוס במאה ה־12[26]. הדוגמות הבולטות למקרים בהם חופש בחירת מקום המגורים נלקח מהם, כולל תחימת היהודים לרבעים מגודרים (מלאחים) הן ממרוקו של תחילת המאה ה־15 ובמיוחד בתחילת המאה ה־19[27]. רוב המרות הדת נעשו מרצון וקרו מסיבות שונות. עם זאת, היו כמה המרות דת כפויות במאה ה־12 תחת שלטון שושלת אל־מוואחידון בצפון אפריקה ובאל־אנדלוס, וגם בפָרַס[28].
התאסלמות יהודים[עריכה]
האסלאם היא דת המעודדת המרת דת, ופעמים רבות מנסה לאסלם יהודים. בעת החדשה יש כמה מומרים לאסלאם מרקע יהודי נודעים כגון מוחמד אסד (נולד כלאופולד וייס), יוסף דרויש ומרים ג'מילה (נולדה כמרגרט מרקוס). למעלה מ־200 יהודים ישראלים המירו את דתם לאסלאם בין השנים 2000 ו־2008[29].
מבחינה היסטורית, בהתאם למסורת החוק האסלאמי, נהנו היהודים לרוב מחופש דת במדינות האסלאם כעם הספר. עם זאת, שליטים מסוימים כן החילו המרות דת כפויות מסיבות פוליטיות ומסיבות דתיות בהתייחסם לנוער וליתומים. מספר קבוצות שהמירו דתם מהיהדות לאסלאם נשארו מוסלמיות, אך שמרו על קשר ועניין עם המסורת היהודית. קבוצות אלו כוללות את האנוסים, את קבוצת דגתון מטימבוקטו, שהתאסלמו בשנת 1942 כשאסקיא מוחמד קיבל את השלטון בטימבוקטו וציווה על כל היהודים להמיר את דתם לאסלאם או לעזוב[30], וגם חלק מקהילת יהדות בוכרה שעליהם לחצו להתאסלאם ומספר פעמים אף כפו עליהם להתאסלם[31].
באימפריה הפרסית, בתקופת שלטון השושלת הספווית במאה ה־16 ובמאה ה־17, יהודים הוכרחו להצהיר בפומבי שהם התאסלמו, וניתן להם השם ״ג'דיד אל־אסלאם״ (מוסלמים חדשים). בשנת 1661 יצא פסק הלכה אסלאמי המבטל את ההמרות הכפויות, והיהודים חזרו לעסוק ביהדות באופן גלוי. באופן דומה, על מנת להביא פוגרום לקצו בשנת 1839, יהודי משהד הוכרחו להמיר ״en masse״ את דתם לאסלאם. הם עבדו את היהדות בסתר למשך יותר ממאה לפני שחזרו לעבוד את דתם[32].
בטורקיה, משיח השקר שבתאי צבי הוכרח להמיר את דתו לאסלאם בשנת 1668[33]. רוב מאמיניו נטשו אותו, אך כמה אלפים המירו דתם לאסלאם גם כן, בעוד שהמשיכו לראות עצמם כיהודים. הם קיבלו את הכינוי Dönmeh (מילה טורקית שמשמעותה ממיר דת). חלק מה־Dönmeh עוד נשארים ככאלו, בעיקר בטורקיה.
גיור מוסלמים[עריכה]
היהודים אינה דת המעודדת המרה, ולרוב אף מרפה ידי גרים בתפיסה שלכל האנשים יש ברית עם האל, ומעודדת את הלא־יהודים במקום זאת לשמור את שבעת חוקי נוח. המרות ליהדות, אם כך, הן לרוב דבר נדיר, במיוחד בעולם האסלאמי. מוסלמי מפורסם שהמיר דתו ליהדות היה עובדיה, המפורסם בשל קשרו עם הרמב"ם.[34]
רזא גב'רי, דייל איראני שחטף את טיסה 707 של קיש איר, מטהראן לאי הנופש קיש בספטמבר 1995 ונחת בישראל, התגייר לאחר שישב ארבע שנים וחצי בכלא ישראלי. הוא התיישב בין יהודי איראן באילת[35]. מקרה אחר הוא של אברהם סיני, פעיל חזבאללה שטס לישאל לאחר מלחמת לבנון, התגייר ונהיה אדם דתי שומר־מצוות[36].
כיום[עריכה]
איראן היא הבית למספר הגדול ביותר של יהודים בין המדינות האסלאם, ואחריה עומדות אוזבקיסטן וטורקיה. הקהילה היהודית באיראן מוכרת על ידי הממשלה כמיעוט דתי רשמי, וכמו הזורואסטרים, הם קיבלו מושב בפרלמנט האיראני. בשנת 2000 העריכו כי נשארו שלושים עד שלושים וחמישה אלף יהודים באיראן, אך הערכות אחרות מציבות את המספר לעשרים עד עשרים וחמישה אלף בלבד[37].
בעת המודרנית הסכסוך הישראלי־ערבי הוא אירוע מכונן במערכת היחסים המוסלמים־יהודית. מדינת ישראל הצהירה על עצמאותה ב־14 במאי 1948, יום אחד טרם תפוגת המנדט הבריטי בפלסטין[38]. זמן קצר אחר כך, חמש מדינות ערביות – מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק – תקפו את ישראל, בהתחילם את מלחמת העצמאות. לאחר כמעט שנה של לחימה הושגה הפסקת אש והושגו גבולות זמניים, הידועים כהקו הירוק. ירדן סיפחה את מה שנודע לאחר מכן כהגדה המערבית ומצרים לקחה את רצועת עזה. ישראל נכנסה כחברה באומות המאוחדות ב־11 במאי 1949[39]. במהלך פעולות האיבה, 711,000 ערבים, לפי הערכות האו״ם, ברחו או גורשו[40]. באותה שנה גם ברחו או גורשו יהודים רבים מארצות האסלאם.
הערות שוליים[עריכה]
ספרים[עריכה]
- ^ 1.0 1.1 (1983) Why The Jews?: The Reason for Antisemitism. New York: Simon & Schuster, 110-126.
- ^ (2005) Abraham's Children: Jews, Christians, and Muslims in conversation. T&T Clark Publishing, 55-66.
- ^ Stromusa, Sarah (2009). Maimonides in His World: Portrait of a Mediterranean Thinker. Princeton University Press, 65-66.
- ^ אורי רובין, האנציקלופדיה של הקוראן, בערך מוחמד
- ^ 5.0 5.1 5.2 The Cambridge History of Islam, (1997), p. 39
- ^ 6.0 6.1 6.2 Esposito, John. (1998), Islam: the Straight Path, extended edition. Oxford university press, p.17.
- ^ 'Muhammad, Encyclopedia of Islam', Alford Welch
- ^ Muhammad, Encyclopedia of Islam, Alford Welch
- ^ Watt (1956), p. 175, p. 177
- ^ Gerhard Endress, Islam, Columbia University Press, p.29
- ^ Mark R. Cohen, Under Crescent and Cross: The Jews in the Middle Ages, p. 23, Princeton University Press
- ^ ALLUSION TO MUHAMMAD IN MAIMONIDES' THEORY OF PROPHECY IN HIS GUIDE OF THE PERPLEXED By Yehuda Shamir, University of Cincinnati
- ^ Jacob Neusner, God's Rule: The Politics of World Religions, p. 153, Georgetown University Press, 2003, ISBN 0-87840-910-6
- ^ Bereishit – Chapter 10 – Genesis
- ^ [1]
- ^ Bava Batra 15b.]
- ^ Prophet Hud
- ^ Prophet Yusuf
- ^ IslamTutor.com -> The Prophets Of Islam – A Referenced List
- ^ Cowling (2005), p. 265
- ^ Poliakov (1974), pg.91-6
- ^ 22.0 22.1 Lewis (1984), pp.10,20
- ^ Lewis (1987), p. 9, 27
- ^ Lewis (1999), p.131
- ^ Lewis (1999), p.131; (1984), pp.8,62
- ^ Lewis (1984), p. 52; Stillman (1979), p.77
- ^ Lewis (1984), p. 28
- ^ Lewis (1984), pp.17,18,94,95; Stillman (1979), p.27
- ^ Felter, Nurit (14 November 2008). "Sharp drop in Christians converting to Judaism". אוחזר ב־ 2 August 2012.
- ^ Primack, Karen. "The Renewal of Jewish Identity in Timbuktu", kulanu.org
- ^ Abbas, Najam. "The Outsiders" (review of Chala (The Outcast) by Mansur Surosh Dushanb), kulanu.org
- ^ Ross, Dan. Acts of Faith, Schocken Books, New York, 1984, pp. 67–82. ISBN 0-8052-0759-7
- ^ Yardeni, Dan. (2010-04-25) Jewish History / Waiting for the Messiah - Haaretz Daily Newspaper | Israel News. Haaretz.co.il
- ^ Cambridge Journals Online - Abstract. Journals.cambridge.org (2005-05-12)
- ^ Iranian Muslim converts to Judaism
- ^ Avraham Sinai: From Undercover Hizbullah Shiite To Orthodox Jew,Avraham Shmuel Lewin, Jewish Press Israel Correspondent. Jewishpress.com (2006-09-27).
- ^ Report, Reuters, 16 February 2000, מצוטט מספריית הבהאים המקוונת. אנציקלופדיה יודאיקה מעריכה 25,000 יהודים בשנת 1996.
- ^ Part 3: Partition, War and Independence. The Mideast: A Century of Conflict. National Public Radio (2 October 2002).
- ^ "Two Hundred and Seventh Plenary Meeting" (11 May 1949). The United Nations. אוחזר ב־13 July 2007.
- ^ "General Progress Report and Supplementary Report of the United Nations Conciliation Commission for Palestine, Covering the Period from 11 December 1949 to 23 October 1950" (23 October 1950). The United Nations Conciliation Commission. אוחזר ב־13 July 2007. (U.N. General Assembly Official Records, Fifth Session, Supplement No. 18, Document A/1367/Rev. 1)
הקוראן[עריכה]
- ^ הקוראן 19:51 (תורגם על ידי אור־אל ביילינסון). “הזכר בספר את משה. הוא היה נאמן והיה לשליח ולנביא.”
- ^ [הקוראן 2:100]
מקרא[עריכה]
- ^ בראשית כ'
