יחסי אפריקה-ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי ישראל-אפריקה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: עריכה לשונית, שפה לא אנציקלופדית, היעדר הבחנה בין עיקר לטפל, לפרקים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
שר מממשלת סיירה לאונה בביקור רשמי בבורסת היהלומים, אוגוסט 1959

המונח יחסי אפריקה-ישראל מתייחס ליחסים של מדינת ישראל עם מדינות אפריקה שמדרום לסהרה לאחר שזכו בעצמאותן מהמעצמות הקולוניאליות האירופאיות לאחר מלחמת העולם השנייה (ליחסים עם דרום אפריקה ראו יחסי ישראל-דרום אפריקה). יחסי ישראל עם רוב מדינות אפריקה החלו בקשרים טובים בעת שמדינות אפריקה קיבלו עצמאות, אך נותקו באחת לאחר מלחמת יום הכיפורים בלחץ מדינות ערב. חידוש היחסים החל בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 והגיע לשיא באמצע שנות התשעים כאשר כמעט כל מדינות אפריקה קשרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראייד

הזיקה ההומניטרית של ישראל לאפריקה מקורה בשורשי התנועה הציונית. בנימין זאב הרצל, אבי הציונות, הזכיר את העמים האפריקאים והסבל שחוו בתקופת העבדות בספרו "אלטנוילנד" ואף הביע תקווה לסייע במאבקם לשוויון והגדרה לאומית. ברוח מסורת זו גולדה מאיר, שהתוותה את מדיניות הסיוע המורחבת למדינות אפריקה, הביעה פעמים רבות את גאוותה על שיתוף הפעולה של ישראל עם מדינות אפריקה. המציאות הפוליטית של ישראל מיום הקמתה התוותה גם מניעים מעשיים למעורבותה של ישראל ועד היום ניתן לראות שפעילותה של ישראל באפריקה מגוונת בהתאם.

האינטרסים הפוליטיים והכלכליים קיבלו צורות שונות במהלך העשורים, אך אפילו בתקופות של ניתוק יחסים דיפלומטיים, ישראל שימרה את נוכחותה ביבשת. מדינת ישראל היום באפריקה פועלת במספר ערוצים וחלק גדול מפעילותה מתואם ויזום על ידי המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב), שמרכזת פעילויות סיוע גדולות בכל רחבי היבשת בתחום הרפואה, החקלאות והתשתיות בשיתוף עם ארגון הגג של ארגוני סיוע ישראלים ויהודים - ישראייד וגם עם גורמים עסקיים. בנוסף, לישראל קשרי מסחר ענפים בתחום הביטחוני ומוצרים ושירותים שונים בתחום התשתיות והחקלאות. כלל הייצוא ליבשת עמד על 2.5 מיליארד דולר בשנת 2008.

באופן כללי, תחילת היחסים עם מדינות אפריקה הייתה מושפעת יותר מסולידריות ומניעים הומניים ובהמשך, בשנות החמישים והשישים, הרצון להתקרבות למדינות העולם השלישי בכלל, ואפריקה בפרט, הושפע יותר ממניעים פוליטיים פרקטיים ואסטרטגיים‏[1]ֿ. ישראל, כחלק מאסטרטגיה מדינית יצרה קשרים עם מדינות באמצעות אספקת מערכות נשק שהיו חיוניות להן. למשל, מדינות כגון אוגנדה, קונגו, קניה ואתיופיה[2] בנוסף, עד אשר מדיניות הפיקוח על מכירת הנשק לא נאכפה ברמה נאותה סחרו גורמים ישראליים בנשק עם משטרים דכאניים.

יחסיה הדיפלומטיים של ישראל עם רוב מדינות אפריקה החלו בקשרים טובים בעת שמדינות אפריקה קיבלו עצמאותן, אך החלה הדרדרות ביחסים לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים בעקבות לחץ מדינות ערב. במהלך שנות ה-70, למרות היעדר היחסים הדיפלומטיים הייתה פעילות ישראלית באזור קרן אפריקה וגם בדרום אפריקה. היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות אפריקה חודשו בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 והגיעו לשיאם באמצע שנות התשעים כאשר כמעט כל מדינות אפריקה יצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל. היום ישראל ממשיכה לפעול ולשתף פעולה עם מדינות אפריקאיות רבות במגוון תחומי המומחיות של אנשיה.

הקשרים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כישלון דיפלומטי מתמשך במדינות אסיה, ישראל הפנתה את מבטה ליבשת אפריקה. תחילת היחסים בין ישראל למדינות אפריקה בקשרים של ההסתדרות עם גופים באפריקה, באמצע שנות החמישים של המאה ה-20, לפני קבלת העצמאות של המדינות שבהן פעלו. משרד החוץ הישראלי היה מעוניין להחליש את ההשפעה הצפון-אפריקאית והערבית במדינות אפריקה החדשות שמדרום לסהרה‏[3].
נציגות ישראלית רשמית ראשונה הוקמה באקרה, בירת גאנה, בשנת 1956, כשנה לפני שגאנה זכתה בעצמאות. דוד בן-גוריון שלח מסר לראש הממשלה הראשון של גאנה ברוח הציונות, מסר שביסס מכנה משותף בין האפריקאים ליהודים, שחוו סבל רב, לדבריו, מידי האדם הלבן.‏[4] בשנים שלאחר מכן ישראל השקיעה משאבים רבים בקשירת הקשרים עם מדינות אפריקה שקיבלו את עצמאותן, בהתאם לקו שהתוותה שרת החוץ, גולדה מאיר. הרצון הישראלי בקשרים עם מדינות אפריקה נבע משיקולים שונים:‏[5] -רצון בתמיכה מדינית של מדינות אפריקה במוסדות בינלאומיים. -רצון בתמיכה ביטחונית אסטרטגית במעטפת הגאוגרפית שמסביב למדינות ערב העוינות את ישראל. הדבר היה רלוונטי במיוחד לגבי אתיופיה. -רצון בקשרים כלכליים עם מדינות קרובות יחסית לצורך ייבוא חומרי גלם וייצוא סחורות. -הזדהות עם מדינות שהשתחררו בדומה לישראל משלטון קולוניאלי.

ככלל, המניעים של המדינות האפריקאיות החדשות היו הרצון למודרניזציה בתחומי חקלאות, תעשייה וצבא. הבחירה בישראל כבעלת ברית בתחומים אלה נבעה ממספר סיבות. ראשית, למרות משאביה המוגבלים מבחינה תקציבית, ישראל לא הייתה חלק מהמדינות הקולניאליות ולא היוותה איום על הלאומיות האפריקנית הצומחת. שנית, האופי המעורב של הכלכלה הישראלית ונטיותיה הסוציאליסטיות תאם את התפיסות והתוכניות לפיתוח של רבות ממשלות אפריקה. שלישית, לישראל היה ניסיון בבעיות דומות לאלה שאיתן התמודדו מדינות אפריקה, בגלל תנאי השטח, אופי האקלים ומחסור במים. מעבר לכך, המדינות הונעו על ידי הרצון להימנע מהשתלטות המעצמות הגדולות ולפחות עד שנות השבעים, גם על ידי הרצון לא להתערב בסכסוכים שלא נוגעים לאפריקה באופן ישיר.‏[6]

לצורך חיזוק הקשרים, ישראל ניתבה לפעילות עם מדינות אפריקה את מיטב כח האדם שלה במשרד החוץ. נציגויות ישראליות הוקמו ב-35 מדינות, עם שגרירים ב-26 מתוכן. עם 20 מהמדינות ישראל הייתה חתומה על הסכמי מסחר והגישה למדינות החדשות סיוע בתחומים מגוונים, שכללו חקלאות, רפואה, ביטחון ופיתוח, באמצעות מעל 1800 מומחים ישראלים שנשלחו לאפריקה. את פעילות הסיוע ריכזה המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב) במשרד החוץ, שהחלה לפעול בשנת 1959. כמו כן, אלפי אפריקאים הגיעו לישראל להשתלמויות קצרות במגוון תחומים. מתחילת פעילותה של מש"ב, השתתפו בהכשרות בישראל ובאפריקה עשרות אלפי אפריקאים (אתר מש”ב). בין השנים 1958 ו-1971 כשבעת אלפים אפריקאים קיבלו הכשרה במכון האפרו-אסייתי ללימודי עבודה שנוסד על ידי ההסתדרות בשנת 1960 בתל אביב ובמרכז ההכשרה הבינלאומי הר כרמל לשירות קהילתי שנוסד בשנת 1962 בחיפה ובבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.‏[7]

סיוע ביטחוני באימון יחידות עילית ומכירת נשק ניתן בעיקר לאתיופיה ואוגנדה, אך גם לחוף השנהב, גאנה וזאיר. חברות ישראליות כ"סולל בונה”, "מקורות” ,"צים" ביצעו פרויקטים שונים באפריקה. בין הפרויקטים של סולל בונה היה בניית הטרמינל של נמל התעופה אנטבה באוגנדה, לימים המקום בו רוכזו בני הערובה הישראלים בעת מבצע יונתן. הסיוע השיג את מטרתו ומדינות אפריקה נתנו לישראל תמיכה במוסדות האו"ם.‏[8] באותה תקופה היה יוצא לאור כתב עתL'information d'Israel שהיה מופץ במדינות דוברי צרפתית. ב-1966 יצא ראש הממשלה לוי אשכול לביקור בשש מדינות באפריקה.‏[9] התפתחו גם קשרי מסחר בהיקף קטן יחסית, שהגיע לכ-57 מיליון דולר בשנת 1972. ישראל ייצאה לאפריקה מוצרי מזון, ביגוד, תרופות, ציוד חקלאי, ציוד אלקטרוני ומוצרי משרד וייבאה חומרי גלם מאפריקה. מהרפובליקה המרכז אפריקאית ומזאיר ייבאו יהלומים גולמיים, אורניום מגאבון ומזאיר ובקר מאתיופיה וקניה.‏[10]

בסוף שנות ה-50 גם הונהגה מדיניות של "ברית פריפריה”, תפיסה אסטרטגית שראתה חשיבות ביצירת "טבעת בני ברית" חיצונית למדינת ישראל באמצעות מדינות אסיה כגון טורקיה ואיראן ומדינות אפריקה כגון אתיופיה וסודאן. לקראת אמצע שנות ה-60 ישראל הפנתה את תשומת לבה להחלשת ההשפעה המצרית, הערבית והסובייטית במזרח אפריקה במדינות כגון אוגנדה, טנזניה, קניה ואתיופיה.‏[11]

הידרדרות היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-60 החלו יחסי ישראל-אפריקה להתדרדר. מנהיגים של מדינות אפריקה החלו להענות להבטחות מדינות ערב לסיוע תמורת ניתוק הקשרים עם ישראל. תרם לכך גם הכעס הגובר והולך של מדינות אפריקה על המערב, שישראל נתפסה כנציגתה.
נקודה נוספת היא מה שנתפס בעיני חברות הארגון לאחדות אפריקה כתמיכה ישראלית בפרישה של ביאפרה מניגריה.‏[12] מצד שני, ישראל שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים והשגת יחסי קירבה עם ארצות הברית בטחה בחשיבותה באפריקה. למרות הקשיים שהחלו להתעורר ביחסי אפריקה וישראל לאחר מלחמת ששת הימים, מספר מדינות אפריקאיות סייעו לישראל לטרפד החלטה באו"ם שקראה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים ללא הסכמי שלום עם שכנותיה‏[13].

יחד עם זאת, חלק מהמדינות החלו לנתק קשרים עם ישראל והראשונה לנתק את הקשרים הייתה גינאה, שהכריזה על ניתוק היחסים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים בגלל כיבוש חצי האי סיני. בשנת 1972 ניתקה אוגנדה, בראשות אידי אמין, את הקשרים עם ישראל, ולאחריה ניתקו גם צ'אד, קונגו ובורונדי.‏[14] חשוב לציין שמדינות אלה זוהו עם השפעות ערביות ומוסלמיות באמצעות פעילות בארגון האחדות האפריקאי.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, בגלל לחץ כבד מצד מדינות ערב, המליץ ארגון אחדות אפריקה לחבריו לנתק את הקשרים עם מדינת ישראל. אחת הסיבות שהועלתה להצדיק את ההחלטה הייתה שישראל כבשה שטח מאפריקה מעבר לתעלת סואץ[15] (שטח ממנה נסוגה לאחר הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בינואר 1974). השגריר אלון ליאל, איש משרד החוץ הישראלי, הסביר כי אפריקה השחורה ראתה בהיאחזות בסיני על ידי ישראל כיבוש קולוניאליסטי של מדינה זרה על שטח אפריקה. בישראל רווחת גם הסברה כי מדינות הנפט הבטיחו סיוע נרחב לכל מדינה אפריקאית שתנתק את קשריה עם ישראל, אף שסיוע כזה לא ניתן. המדינות היחידות שלא ניתקו את הקשרים עם ישראל היו לסוטו, סווזילנד ומלאווי. אף על פי כן, מכיוון שגאנה היוותה "דוגמה" מוצלחת לפיתוח ישראלי עבור מדינות אפריקאיות חדשות שקיבלו עצמאותן במהלך שנות ה-60, ישראל לא חדלה מלספק לה סיוע גם לאחר ניתוק היחסים בין המדינות.‏[16] בנוסף, הקשרים הכלכליים עם מדינות אפריקה גדלו במידה ניכרת וחברות ישראליות רבות פעלו באפריקה, במיוחד בניגריה, קניה וזאיר. גם מערכת הביטחון חיזקה את הקשרים עם אפריקה, מבלי לדקדק בציציות המשטרים השונים ובסוף שנות ה-70 יותר משליש הייצוא הביטחוני של ישראל יועד לאפריקה. תפקידו של משרד החוץ בקשרים עם מדינות אפריקה הצטמצם מאוד, והקשרים של ישראל עם שליטי אפריקה וקבוצות אופוזיציה קויימה על ידי שליחי המוסד, נציגי מערכת הביטחון ואנשי עסקים פרטיים.‏[17] בתקופה זו הפנתה ישראל את מבטה לכיוון משטר האפרטהייד של דרום אפריקה ומדינות מזרח וקרן אפריקה כגון אתיופיה, אוגנדה, קניה וטנזניה. היחסים התמקדו במכירת נשק ובהכשרה צבאית למשטרים באזור.‏[18] בנוסף, במסגרת המלחמה הקרה, נוכחות ישראלית מנעה את כניסתן של מדינות הגוש הקומוניסטי והפרויקטים הצבאיים של ישראל עבור ממשלת קונגו נחשבו לנכס אסטרטגי בעיני מדינות המערב, בעיקר ארצות הברית ובריטניה, וכך זכתה בתמיכתם הפוליטית והכלכלית‏[19]

חידוש היחסים הדיפלומטיים החל משנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל טוגו בכניסה לקריית הממשלה בירושלים, בעת ביקור ראש המדינה בישראל.

בעשור זה, מצד אחד, נחלשו הקשרים של אפריקה עם מדינות ערב ומצד שני, ישראל נסוגה מחצי האי סיני במסגרת הסכמי השלום עם מצרים ולכן החלו המדינות באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 לחדש את הקשרים דיפלומטיים עם ישראל. בתחילה היו אלו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון.
זאיר, תחת משטרו של מובוטו, הייתה מעוניינת בהכשרה ותחמושת ישראלית וישראל החלה להכשיר ולצייד את צבא זאיר.‏[20] לקראת סוף שנות השמונים חודשו היחסים הדיפלומטיים גם עם אתיופיה וקניה. תהליך כינון הקשרים התקדם באיטיות בגלל העדר נחרצות ישראלית לכינון הקשרים מחד, חלקית בגלל חוסר הרצון של הממסד הביטחוני בקשרים רשמיים אשר עלולים להפריע לקשרים הביטחוניים החשאיים, ומאידך בגלל הקשרים של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם בראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל מדינות אפריקה. למרות חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל ומדינות אפריקה, תופסות מדינות אפריקה רק תשומת לב קטנה יחסית במדיניות החוץ של ישראל.‏[21]
סוף המלחמה הקרה בסוף שנות ה-80 תרם גם הוא לשינוי המאזן הפוליטי ביבשת אפריקה וכינון יחסים עם ישראל נתפס כאבן דרך חשובה להתקרבות לארצות-הברית.

אחד הגורמים החזקים ביותר לקשר בין אפריקה לישראל היא הנצרות הרווחת באפריקה והקשר בעיני נוצרים אפריקאים רבים בין מדינת ישראל ובין עם ישראל של התנ"ך ואתרי הקודש הנוצריים בישראל.‏[22] בשנת 2009 הגיעו לישראל 70,138 תיירים מאפריקה, רובם מניגריה (40,632) ודרום אפריקה (16,936).‏[23] גורם נוסף המקשר את ישראל ואפריקה היא העלייה של יהודי אתיופיה וקליטתם בישראל. גורם דתי מרכזי נוסף שמתקיים ביבשת אפריקה הוא האסלאם.

אסלאם ויחסי אפריקה ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות החמישים, עם תחילת פעילותה של ישראל בישבת וגם במהלך שנות ה-60 לא הושמעה התנגדות לנוכחות ישראלית מגורמים מוסלמיים. באמצע שנות ה-60, כאשר היו לישראל נציגויות ביותר מ-30 מדינות, שמתוכן מדינות כגון סנגל, מאלי, גינאה, גמביה, ניז'ר וניגריה שבהן אוכלוסייה מוסלמית גדולה ובחלקן מגיעה לכ-90 אחוזים מסך האוכלוסייה.

לעומת זאת, סומליה ומאוריטניה, בהן 100 אחוזים אוכלוסייה מוסלמית, נמנעו מיחסים דיפלומטיים עם ישראל. הצלחת ישראל באפריקה הדאיגה את מדינות ערב ואת מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, שראתה עצמה מנהיגת העולם הערבי והמוסלמי. נאסר האמין שחיזוק האלמנט האיסלאמי במדינות אפריקה יוכל להדיר את ישראל מפעילותה שם. במסגרת תפיסה זו, מצרים שלחה מטיפים ואנשי דת ליבשת ואף העניקה מלגות ללימודים באוניברסיטה האיסלאמית אל-אזהר. מתוך רצון לערער על מעמדו של נאסר כמנהיג העולם הערבי, נכנס לתמונה מועמר קדאפי, נשיאה של לוב, והחל גם הוא לפעול לקידום האסלאם באפריקה שמדרום לסהרה תוך ניהול קמפיינים ותעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית.
קדאפי הצליח לפגוע את הפגיעה הגדולה ביותר ביחסי ישראל עם מדינות אפריקה. בביקורו של נשיא אוגנדה אידי אמין, ביקש ממנו קדאפי לנתק את קשריו עם ישראל ולגרש את נציגיה של ישראל תמורת סיוע צבאי וכלכלי. ב-1972 אידי אמין ביצע את המעשה ודרש מכל הישראלים לעזוב את אוגנדה. באותה שנה אמין גם יצא באמירות אנטישמיות קשות ואף שלח מברק לאו"ם שבו הוא מברך על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. העתקים של המברק נשלחו גם ליאסר ערפאת וגם לגולדה מאיר. יחד עם זאת, רבים ממנהיגי אפריקה המוסלמים גינו את המברק. באותה שנה הוציא אמין מחוץ לחוק את הקהילה היהודית באוגנדה והרס את בתי הכנס במדינה. היחסים עם אוגנדה חודשו בשנות ה-90 וחוזקו קשרי המסחר והכלכלה עם המדינה. באותה שנה גם המלך פייסל, שביקר בצ'אד, אוגנדה, סנגל ומאוריטניה קרא להם לנתק קשרים עם ישראל, וזאת גם בשם האסלאם. המדינות נענו לקריאתו וניתקו יחסיהם.ארבע שנים קודם לכן, לכנס הפאן-איסלאמי שהתקיים ב-1969 ברבאט שבמרוקו לא הגיעו נציגים מניגריה, קמרון וגמביה וחלקם אף הסבירו זאת באי נכונותם לקשירת האלמנט המוסלמי הדתי למשטר וממשל במדינותיהם. גם טנזניה ובנין הגיבו באופן דומה.‏[24] מנהיגים ונציגי ממשל מוסלמים ממדינות אפריקה אף הוזמנו לישראל לבקר במסגד אל-אקצה. אחד הנציגים שביקרו בישראל היה שר החינוך, העבודה והרווחה של גמביה, אל-חאג'י גרבה ג'הומפה. ב-1973 כאשר ארגון האחדות האפריקאית שבו היו חברים גם נציגי הליגה הערבית קרא לנתק את קשריהם עם ישראל, רבות מהמדינות עשו זאת מתוך הזדהות עם מצרים בעקבות הסכסוך שלה עם ישראל ולא בגלל משבר כלשהו ביחסיהן עם ישראל.‏[25] במהלך שנות ה-90, כאשר ישראל חידשה את יחסיה עם רוב מדינות אפריקה החלה התעוררות מאסיבית של כוחות איסלמיים במדינות בהן שיעור המוסלמים בקרב האוכלוסייה היה גבוה. היו ניסיונות לפגוע במנהיגים הנוצרים ובאנשי עסקים ונציגים ישראלים שהיו מקורבים לחוגים פוליטיים וכלכליים בעלי השפעה, במדינות כגון קניה, דרום אפריקה וניגריה. בקניה החלו מהומות של כוחות איסלאמיות עם השפעות הזרם הוואהבי שדרשו אוטונומיה מוסלמית באזור שכלל את מומבסה. במהלך המהומות, שנמשכו בין 1992 עד 1995, משרדי צים כוסו בצלבי קרס וגרפיטים אנטישמיים. גם במקרה זה, רבים מאנשי הציבור המוסלמים התנגדו להתקפות האנטישמיות. עם זאת, ב-2002 אירע פיגוע בבית מלון במומבסה שבו נהרגו הישראלים שהשתכנו בו וגם קנייתים. היה גם ניסיון לפיגוע באמצעות טילים במטוס אזרחי ישראלי בנמל התעופה של מומבסה.

קשרים משמעותיים עם מדינות אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי גאנה-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גאנה-ישראל

מעט לאחר הקמת מדינת ישראל, היא החלה לקיים קשרי מסחר ענפים עם גאנה, לשעבר חוף הזהב, וב-1957 קרן דיזנגוף מערב אפריקה, בבעלות חלקית של מדינת ישראל הקימה את משרדיה באקרה.
ב-1957 שווי הייצוא של סחורה ישראלית לגאנה עמד על 135,000 דולר אמריקאי16. בין השנים 1956 – 1959 ישראל הפעילה פרויקטים רבים בהכשרה והקמה.
ב-1958 בבעלות החברה הממשלתית צים היו 40 אחוז בחברת הספנות המשותפת של גאנה וישראל. בנוסף, ישראל סייעה בהקמת אקדמיה למקצועות הסחר הימי בגאנה. באותה שנה הלוותה ממשלת ישראל לממשלת גאנה 20 מיליון דולר. ב-1959 גדל ערך הייצוא הישראלי לגאנה ועמד על כ-1.4 מיליון דולר. ב-1957 תה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ) פיתחה את תשתיות המים בגאנה, סולל בונה, בשיתוף ממשלת גאנה הקימה את חברת הבנייה הלאומית של גאנה (GNCC). בין 1959 ל-1960, גאנה הקימה את גדודי הבונים והחלוצים לפי דגמים של גדנ"ע ונח"ל ישראליות שבהם הדריכו מומחים מקיבוצים ומושבים מישראל. בתחילת 1962 שמונים מומחים ישראלים עבדו בגאנה. מנהיגי אפריקה שיבחו את עבודתם של הישראלים והדגישו במיוחד את העובדה שהם מספקים מסגרת סוציאליסטית באופיה, מה שמונע את הצורך לאפשר השפעות של ברית המועצות.
אקרה, בירת גאנה, הייתה מרכז פעילות הדיפלומטית של ישראל ושימשה, למעשה, פרויקט לדוגמה שנועד למשוך מדינות חדשות אחרות לשיתוף פעולה עם ישראל. לכן גם אחרי הצינון ביחסים בין המדינות לאחר ועידת קזבלנקה ב-1961, ישראל המשיכה את תוכניות הסיוע. ההפיכה בגאנה ב-1966 על ידי הגנרל אנקרה הביאה ליחס אוהד יותר כלפי ישראל ורצון לזכות בסיוע וההכשרה הצבאיים, תחום שישראל רכשה בו מוניטין. אבל באותה תקופה לישראל הייתה פעילות ענפה במזרח אפריקה והיא הייתה פחות מעוניינת במערב אפריקה. בנובמבר 2012 לאחר קריסת קניון בן ארבע קומות בגאנה, יצאה משלחת של צה"ל לחפש ניצולים בין ההריסות.

יחסי ישראל - אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אתיופיה-ישראל

כחלק מברית פריפריה, לישראל היו קשרים מיוחדים עם אתיופיה גם בתקופת משטרו של היילה סלאסי וגם בתקופת משטר ה"דרג" המרקסיסטי הדכאני. בשנת 1952 החלו קשרי מסחר עם אתיופיה והמדינה היוותה את אחת משותפות המסחר הגדולות והחשובות של ישראל. באותן שנים ישראל ייבאה בקר מאתיופיה, אך לפי מאמרו של בישקו, משרדי החברה באתיופיה שימשו תחנה למודיעין הישראלי במדינה.

בסוף שנות החמישים החלה מדינת ישראל להעניק סיוע לאתיופיה באמצעות פרויקטים בתחום החקלאות, הרפואה, הכשרת עובדי שירות ופיתוח. גם הופעלו תוכניות חילופי סטודנטים ומרצים בין המדינות. ב-1966 הייתה באתיופיה משלחת צבאית שיראלית שמנתה 100 איש. זו משלחת השנייה בגודלה אחרי משלחתה של ארצות הברית במדינה. באותן שנים אתיופיה קיבלה את מירב הסיוע הישראלי בהשוואה למדינות אפריקה אחרות.

ישראל הכשירה את הכוחות המיוחדים של צבא אתיופיה למאבק בתנועה הלאומית האריתראית. לישראל הייתה גם גישה לנמל מסוואה האריתראי בים סוף. ניסיונות הדייג באזור החלו ביוזמת כמה משרדי ממשלה בשנת 1958. היה למערכת הביטחון הישראלית אינטרס לנוכחות באזור המוקף ארצות ערב. במקביל, באותה תקופה ענף הדיג היה נתון במשבר בגלל צמצום שדות הדיג באגן הים התיכון ותקריות עם ספינות משמר מצריות.
בסוף שנת 1960 יצאו ספינות ישראליות למסע סביב אפריקה, שארך שלושה חדשים והן החלו לדוג בים סוף בראשית שנת 1961. הספינות הועברו לאילת בדרך היבשה ושטו למסאווה דרך ים סוף. בשנות שלטונו של היילה סלאסי באתיופיה, התמיכה של ישראל במשטרו סייעה למנוע שלושה ניסיונות הפיכה נגדו. ב-1973 אתיופיה, בהשפעת ארגון האחדות האפריקאי, ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, וב-1974 הופל משטרו של היילה סלאסי בהפיכה צבאית.

במדינה שלט שלטון ה"דרג" המרקיסיטי-מיליטנטי שנתמך על ידי ברית המועצות. במלחמה נגד אריתראה שהתחילה כשנה לאחר מכן, פנתה אתיופיה שוב לעזרת ישראל. ב-1977 נסגרה עסקה סודית בין אתיופיה לישראל, שבמסגרתה העבירה ישראל סיוע צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה. כמאתיים מיהודי אתיופיה הצליחו להגיע לישראל במטוסי תובלה ישראלים, אבל העסקה נפסקה לפני השלמתה בגלל החשיפה של המבצע בתקשורת על ידי משה דיין ב-171978. בנוסף, עד 1977 גם ארצות הברית סייעה לאתיופיה בהכשרה וציוד צבאי. מ-1976 נכנסו לתמונה לוב ודרום תימן, מדינות האסלאם שתמכו במאבקה של אריתראה קודם לכן והחלו להעניק סיוע לאתיופיה וגם גברה השפעתה של ברית המועצות באתיופיה. וכך, בעקבות הלחץ של ברית המועצות, מנגיסטו, מנהיג המדינה ניתק את הקשרים עם ישראל. מ-1978 ואילך נעלמה הנוכחות הצבאית של ישראל מאתיופיה.

בתחילת שנות ה-80 שוב הופשרו היחסים בין המדינות ולפי חלק מהדיווחים, ישראל אף סיפקה לאתיופיה ב-1983 ציוד צבאי סובייטי בשווי 20 מיליון דולר, ציוד שהוחרם במאבק עם אש"ף. לפי חלק מהמקורות, ב-1985 יועצים צבאיים ישראלים חזרו לאתיופיה. באותו זמן גם התבצע מבצע משה. יש הסבורים שהעברת הציוד קשורה לעליית יהדות אתיופיה. עיתוי המבצע היה מכריע גם כן, משום שבתקופה זו השתולל רעב באתיופיה ו-350 אלף פליטים ברחו לסודאן. יחד עם זאת, כאשר דבר המבצע נודע בתקשורת, ממשלת אתיופיה טענה שתושביה נחטפים ודרשה להחזירם. הרכבת האווירית יצאה משטח סודאן מדינה שלישראל לא היו יחסים עמה. סודן ספגה ביקורת והופעלו עליה לחצים מצד העולם הערבי והמבצע הופסק. האיסוף של שאר יהודי אתיופיה נעשה מאוחר יותר בשנת 1985 תחת כיסוי מטוסי סיוע אמריקאים לסודן.
המבצע נודע כמבצע שבא. נטען שארצות הברית הבטיחה סיוע אמריקאי מוגבר למנהיג סודן, כאשר החוב של סודאן באתו זמן עמד על 9 מיליארד דולר, והוא הבטיח לאפשר לישראל לבצע את האיסוף משטח סודן. ב-1989 חודשו קשרים בין אתיופיה לישראל.
בעקבות השינויים במאזן הכוחות של המלחמה הקרה והפסקת התמיכה המתוכננת של ברית המועצות, אתיופיה החלה להפנות את מבטה אל המערב ולא ישראל. ב-1991 התקיים מבצע שלמה שנעשה בתיאום גלוי עם ממשלת אתיופיה. אתיופיה ביקשה נשק תמורת שיתוף הפעולה וישראל הציעה לה מתקנים להתפלת מים. בסופו של דבר אתיופיה קיבלה סיוע של 35 מיליון דולר. במסגרת התחממות ביחסים בין שתי המדינות, אתיופיה נמנעה בהצבעה באו"ם שנועדה להכיר בציונות כסוג של גזענות. מספר חודשים לאחר מכן הגיעה משלחת אתיופית לישראל בנושא חקלאות ותעשייה.
ב-1991 הוצע לאריתראה סיוע בתחום החקלאות והפיתוח. אריתראה קיבלה את עצמאותה מאתיופיה בשנת 1993.

ב-1993 הגיע ראש ממשלת אתיופיה לישראל ושתי המדינות חתמו על הסכם סיוע רפואי וחקלאי. לסיכום, אתיופיה הייתה מוקד אסטרטגי חשוב לישראל, בהתחשב במיקומה בקרן אפריקה בסביבת משטרים אסלאמיים.

יחסי ישראל - טנזניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל החזיקה שגרירות בטנזניה אשר נסגרה לאור ניתוק היחסים הדיפלומטים עם מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. כיום אין שגרירות ישראלית בטנזניה. האינטרסים הישראלים בטנזניה מטופלים על ידי השגרירות בניירובי. לטנזניה קונסול כבוד בישראל. ישראלים המבקשים לבקר בטנזניה נדרשים להצטייד בויזה מתאימה. בראיון לרשת ב' בתאריך 22.11.11 אמר שר הביטחון הישראלי, אהוד ברק: ""גרמניה, צרפת ובריטניה זה לא טנזניה, מאוריטניה וטריפוליטניה"‏[26]. דברים אלו נאמרו כדי להגיש את החשיבות של מדינות אירופה על פני מדינות אחרות. בתגובה לדברים אלו פרסם קונסול הכבוד של טנזניה בישראל, וריאל צ'יריץ', הודעה כי הוא מצר על הדברים במיוחד לאחר הודעת ראש הממשלה בדבר הידוק היחסים עם מדינות אפריקה,‏[27] זאת ועוד במיוחד לאור העובדה כי טנזניה השוותה לטריפוליטניה - מדינה שכלל לא קיימת.

יחסי ישראל - מלאווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין ישראל למלאווי קרובים. מלאווי היא אחת משלוש המדינות האפריקאיות שלא ניתקו את קשריהם הדיפלומטים עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. ישראל סייעה למלאווי בתחומי החקלאות וכאות תודה מלאווי ביטלה את הדרישה להצטיידות באשרת כניסה למלאווי עבור אזרחים ישראלים.

קשרים עם מדינות אפריקה האחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדינת ישראל יחסים משגשגים עם מדינות אפריקה האחרות. למשל: יחסי ישראל-ניגריה,יחסי ישראל-דרום אפריקה ויחסי ישראל-מצרים

פעילות באפריקה היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות של ישראל בתחום ההומניטרי עדיין מתמקדת בתחומים שבהם צברה ניסיון ומוניטין. מש"ב מרכזת בשיתוף משרדים ממשלתיים ישראלים וגופים בינלאומיים פרויקטים רבים בתחום החקלאות, חינוך, רפואה וטכנולוגיה. לפי דו"ח הפעילות של מש"ב לשנת 2010, עיקר פעילויות ההכשרה הוא בתחום החקלאות, הן מבחינת היקף המומחים שפועלים בתחום והן מבחינת היקף ההדרכות במסגרת שיתוף הפעולה עם מדינות אפריקה שמתקיימות בישראל ובמדינות אפריקה עצמן.18 CINADCO הוא המרכז לשיתוף פעולה בפיתוח בתחום החקלאות שמושבו בבית דגן והוא הזרוע המבצעת של מש"ב בתחום.

מרכז להכשרה בינלאומית ע"ש אהרון עופרי, שנוסד ב-1989 במסגרת מש"ב ובשיתוף פעולה עם משרד החינוך ומאז הקמתו משמש לפיתוח משאבי אנוש בתחום החינוך. מוקדי ההכשרה הם חינוך למדע וטכנולוגיה, חינוך קהילתי וניהול חינוכי. דוגמאות לפרויקטים באפריקה עצמה בתחום הפיתוח והחקלאות הם מרכז הכשרה בתחום הכוורות בקטיולה שבחוף השנהב. הפריוקט הוא פרי שיתופי הפעולה של מש"ב, USAID, ממשלת חוף השנהב, ANADER ו-FDFP. באריתראה נבנה על ידי ישראל תא היפרברי (לחץ מוגבר) במסוואה כחלק מפיתוח תיירות הצלילה במדינה. בקניה הוקם ב-1990 פרויקט קיוובזי – מרכז הכשרה והדגמה לטכנולוגיות חקלאיות והשקייה. זהו פרויקט משותף של מש"ב, אוניברסיטת ניירובי, USAID ומשרד החקלאות הקנייתי.
בסנגל הוקם פרויקט פוסיל ואלי, בסנגל הוא פרויקט הדגמה של טכנולוגיות חקלאות והשקייה. המרכז משמש כמרכז הדגמה וכמרכז הכשרה. נחתמו בין ישראל לאפריקה גם הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי כגון זה שנחתם במרץ 2007 על ידי שר התעשייה והמסחר עם ליבריה, בנין, רואנדה ובורונדי. המדינות זקוקות לשדרוג של תשתיות בתקשורת, מים, חשמל וכבישים והפיתוח נתמך על ידי ארגוני מימון בינלאומיים וקרנות פעילים בכל המדינות הללו בחסות של האו"ם והבנק העולמי.
חברות ישראליות רבות כבר פועלות בתחום התשתיות והתקשורת ביבשת. בנוסף, משרד הביטחון פועל באמצעות אגף סיב"ט, אגף לשיתוף פעולה ביטחוני וייצוא במשרד הביטחון. הייצוא הביטחוני לאפריקה עמד ב-2007 על 700 מיליון דולר, מתוך סך הייצוא הביטחוני של ישראל שהסתכם באותה שנה ב-4.8 מיליארד דולר.20 אנשי עסקים פרטיים לעתים מתווכים בעסקאות תחמושת עם משטרים שנויים במחלוקת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 Benyamin Neuberger, Israel’s Relations with the Third World (1948–2008) October 2009, The S. Daniel Abraham Center for International and Regional Studies, Tel Aviv University, Research Paper No. 5
  2. ^ עוזי עילם 2007 הפיקוח על היצוא הביטחוני: תמונת מצב- http://www.inss.org.il/upload/(FILE)1193580880.pdf
  3. ^ The Rise and Decline of a Special Relationship: Israel and Ghana, 1957-1966 Author(s): Zach Levey Reviewed work(s): Source: African Studies Review, Vol. 46, No. 1 (Apr., 2003), pp. 155-177
  4. ^ [3]
  5. ^  Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a new era, page 2, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006
  6. ^ Israel and Black Africa: A Rapprochement? Author(s): Ethan A. Nadelmann Reviewed work(s): Source: The Journal of Modern African Studies, Vol. 19, No. 2 (Jun., 1981), pp. 183-219)
  7. ^ [6]
  8. ^ Chazan,page 3
  9. ^ [5]
  10. ^ [6]
  11. ^ The Rise and Decline of a Special Relationship: Israel and Ghana, 1957-1966 Author(s): Zach Levey Reviewed work(s): Source: African Studies Review, Vol. 46, No. 1 (Apr., 2003), pp. 155-177
  12. ^ Kwame Boafo Arthur and E. Gyimah-Boadi, Africa's evolving relations with Israel, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006, page 27
  13. ^ Benyamin Neuberger, Israel’s Relations with the Third World (1948–2008) October 2009, The S. Daniel Abraham Center for International and Regional Studies, Tel Aviv University, Research Paper No. 5
  14. ^ Chazan, page 4
  15. ^ Behind the Headlines: The history of Israel-Africa relations, 1 Setptember 2009, Israel Ministry of Foreign affairs
  16. ^ [9]
  17. ^ Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a new era, pages 4-5, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006
  18. ^ Bishku, Michael. Israel and Ethiopia: From a Special to a Pragmatic Relationship, Conflict Quaterly, Spring 1994
  19. ^ The Rise and Decline of a Special Relationship: Israel and Ghana, 1957-1966 Author(s): Zach Levey Reviewed work(s): Source: African Studies Review, Vol. 46, No. 1 (Apr., 2003), pp. 155-177
  20. ^ Lissoni, Arianna. AFRICA’S ‘LITTLE ISRAEL’: BOPHUTHATSWANA’S NOT-SO-SECRET TIES WITH ISRAEL, South African Review of Sociology VOL 42 ␣ NO 3 ␣ 2011 ISSN 2152-8586/Online 2072-1978
  21. ^ Naomi Chazan, Israel and Africa: Challanges for a New Era, in Israel and Africa, Assessing the past envisioniing the Future, May 2006
  22. ^ Kwame Boafo Arthur and E. Gyimah-Boadi, Africa's evolving relations with Israel, in Israel and Africa, Assessing the past envisioning the Future, May 2006, page 28
  23. ^ סקר תיירות נכנת, דו"ח שנתי 2009, יולי 2010, עמוד 7
  24. ^ Oded, Arye. ”African Islam and its attitudes towards Israel and Judaism”, Muslim attitudes to Jews and Israel: the ambivalences of rejection, antagonism, tolerance and cooperation, ed. Moshe Ma'oz, Sussex Academic Press, 2010
  25. ^ Oded, Arye. ”African Islam and its attitudes towards Israel and Judaism”, Muslim attitudes to Jews and Israel: the ambivalences of rejection, antagonism, tolerance and cooperation, ed. Moshe Ma'oz, Sussex Academic Press, 2010
  26. ^ ברק: גרמניה, צרפת ובריטניה זה לא טנזניה, מאוריטניה וטריפוליטניה. אוחזר ב־22 December 2011.
  27. ^ תגובת קונסול הכבוד של טנזניה. אוחזר ב־26 December 2011.