יחסי ישראל-לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יחסי ישראל-לבנון
Flag of Israel.svg Flag of Lebanon.svg
Israel Lebanon Locator.PNG
ישראל לבנון
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072 10,400
אוכלוסייה
7,821,850 5,882,562
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה
תמ"ג (במיליוני דולרים)
274,500 64,310
תמ"ג לנפש (בדולרים)
35,094 10,932
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

היחסים בין ישראל ללבנון מעולם לא התקיימו במישור הכלכלי או הדיפלומטי, אף שלבנון הייתה המדינה הראשונה בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכם שביתת נשק עם ישראל בשנת 1949. לבנון לא השתתפה במלחמת ששת הימים ב-1967 או במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 באופן משמעותי, ועד שנות ה-70 המוקדמות היה גבול לבנון-ישראל הרגוע ביותר מבין שאר גבולותיה של ישראל עם מדינות הליגה הערבית. קו הגבול בין ישראל ללבנון מכונה "הקו הכחול"[1]

ככלל, מרבית היחסים של ישראל עם לבנון נוהלו עם האוכלוסייה הנוצרית בלבנון וכמעט שלא התקיימו יחסים כלשהם עם האוכלוסייה המוסלמית במדינה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם שביתת הנשק בין לבנון לבין ישראל היה פשוט יחסית. שלא כמו בהסכמי שביתת הנשק האחרים, לא היה שום סעיף ששרטט את הקו הכחול כמו הגבול הבינלאומי עם לבנון, וההסכם המשיך להתייחס אליו כאל גבול קבוע בינלאומי. כתוצאה מכך, כוחות ישראליים נסוגו מ-13 כפרים לבנוניים שכבשו במהלך פעילות התקפית באוקטובר 1948. שלא כמו בארצות ערב אחרות, האוכלוסייה היהודית גדלה בלבנון לאחר קום מדינת ישראל.

מלחמת האזרחים הלבנונית ומלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת לבנון, טבח סברה ושתילה, מדינת לבנון החופשית, בשיר ג'ומאייל, הסכם ישראל-לבנון 1983

כמה מיליציות ימניות היו בעלות בריתה של ישראל במלחמת האזרחים הלבנונית.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה שיתפה ישראל פעולה באופן נרחב עם הפלנגות הנוצריות ואנשי צבא לבנון החופשית שישראל סייעה להם להפוך לצד"ל. ישראל העניקה סיוע נרחב למדינאים הנוצרים ולראשי המיליציות הנוצריות (החזית הלבנונית ואחרים) וקיימה קשרים פעילים עמם.

המלחמה שפרצה עקב המתקפות שביצעו ארגונים פלסטיניים לעבר שטחי ישראל, עקב מלחמת האזרחים הלבנונית, גרמה לנוצרים הלבנונים לחבור לישראל במאבקם נגד השלטון המוסלמי. במהלך תקופה זו ישראל ספגה ביקורת נוקבת על חשדות בדבר השתתפותה במעשי טבח סברה ושתילה, שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות בין ה-16 בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ושכונת אלפאכהאני שבמערב ביירות. כוחות הפלנגות נכנסו למחנה כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות ולכן רבים טענו שכוחות צה"ל אף הם השתתפו בטבח.

באותן שנים נודעה היטב ניסיונה של ישראל להביא למינויו של בשיר ג'ומאייל כנשיא לבנון, שאף נבחר ב-23 באוגוסט 1982 אם כי נרצח טרם היכנסו לתפקיד ב-14 בספטמבר 1982.

ג'ומאייל שימש כמנהיג פוליטי וצבאי של "הכוחות הלבנוניים" (איגוד המיליציות הנוצריות) והוא פעל להפוך אותם לכוח הצבא הנוצרי היחיד בלבנון באמצעות פירוק שאר המיליציות הנוצריות והפלנגות הנוצריות שבראשותו ביצעו התקפות נרחבות על מיליציות אחרות ובין האירועים המכוננים ביותר של הפלנגות היה "יום הסכינים הארוכות" - מתקפת הפלנגות ב-7 ביולי 1980 כשאנשי הפלנגות הנוצריות תקפו את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אף שפיקודם הנפרד בוטל וכך הפכו הכוחות הלבנוניים לנאמנים לפלנגות והורכבו מאנשיהם והמיליציה המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.

אחרי שאש"ף נזרק מביירות בקיץ 1982, טס באשיר ג'ומייל לעיר החוף נהריה כדי להיוועד עם מנחם בגין ואריאל שרון. בגין ושרון הציעו כי ישראל ולבנון יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, אך ג'ומייל הציע מעין הסכם אי-תוקפנות רשמי. כששרון הזכיר לג'ומייל כי ישראל שולטת במרבית שטחי לבנון באותה עת, וכי יהיה זה נבון לעקוב אחרי ההוראות של ישראל ג'ומייל הושיט את ידיו והשיב "שים אזיקים על ידיי.... אני לא צמית שלך". ג'ומייל עזב את הארץ מבלי לבצע כל הסכם רשמי וכעבור שבועיים נרצח על ידי לאומן סורי.

כחודשים ספורים לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון. יש שראו בו שליט בובה מטעם ישראל וטענו נגד מינוי אדם שעלה לשלטון על כידוני צה"ל ושמקור הון משפחתו מגיע בעיקר מהברחות ועסקי גידול סמים בבקעת הלבנון, לנשיא מדינה. זמן קצר לאחר היבחרו לנשיא הוכרז בישראל על הסכם שלום צפוי עם לבנון בהנהגתו, אך מצדו של בשיר היו הדברים מורכבים יותר. רצונו לזכות בלגיטימציה כלל-לבנונית וכלל-ערבית חייב אותו להצניע את יחסיו עם ישראל. בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי ישראל-איראן לפני נפילת משטר השאה. כך או כך, עוד לפני שהספיק להיכנס בשיר לתפקידו כנשיא, הוא נרצח בעת נאומו במטה הפלנגות בשכונת אשרפייה במזרח ביירות. המטען הונח על ידי חביב טנוס שרתוני, חבר המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, בדירת אחותו בקומה מעל החדר שבו התקיים הנאום. מותו עורר בישראל דאגה רבה. למחרת, עם אור הבוקר, נכנסו כוחות רגלים של צה"ל באישור ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון לתפוס נקודות מפתח במערב ביירות. תוך יומיים הושלמה הפריצה, וכוחות צה"ל שלטו ברחובות הראשיים במערב ביירות ואף הקיפו את המחנות סברה ושתילה מבלי להיכנס לתוכם. יומיים לאחר הירצחו של בשיר ג'ומאייל ביצעו אנשי הפלנגות את טבח סברה ושתילה כנקמה ולאחר מותו ירש אותו בתפקידו כנשיא לבנון אחיו אמין ג'ומאייל.

לאחר ההתנקשות בחייו של ג'ומייל, חתמו ישראל ולבנון על הסכם ה-17 במאי 1983, אשר היה מעין הסכם שלום. לבנון חתמה על ההסכם תחת לחץ אמריקני וישראלי, אבל זה היה בניגוד לסוריה. ההסכם הותנה בנסיגה סורית, שלא התרחשה לפני אפריל 2005. רוב תוכן האמנה הכיל פרוטוקולים תזכירים סודיים. בית המחוקקים הלבנוני אישרר את האמנה בהפרש של 80 קולות, אבל בעמדה המקומית החלש מאוד ולא יציבה, הנשיא אמין ג'ומייל ביטל את הסכם השלום ב-5 במארס 1984. בלחץ סורי מתפשר, אחרי שחיל הנחתים האמריקני נסוג עקב נסיגת ישראל.

ישראל קיימה יחסים ענפים עם הנוצרים בלבנון והעניקה למיליציות הנוצריות אספקת כלי נשק ושירותים שונים למדינת לבנון החופשית, המדינה שנוצרית שעל הקמתה הכריז סעד חדאד באופן חד-צדדי בתקופת מלחמת האזרחים הלבנונית. באותה תקופה ישראל סיפקה שירותים רבים למדינת לבנון החופשית שהקים סעד חדאד וכיום ישראל מקיימת קשרים ברמה נמוכה עם הנוצרים בלבנון.

ההצלחה של ראשית מלחמת המפרץ הראשונה יצרה הזדמנויות חדשות עבור השכנת שלום במזרח התיכון. בחודש אוקטובר 1991, בחסות ארצות הברית וברית המועצות דאז, בשיחות השלום במזרח התיכון שהתקיימו במדריד, ספרד, שבה ישראל ודרשה במפגיע מרוב שכנותיה הערביות משא ומתן דו-צדדי ישיר למען צדק מתמשך וכולל שלום המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 (וגם החלטה 425 בעניין לבנון) וכן רעיון "שטחים תמורת שלום". לבנון, ירדן, סוריה, וכן נציגים של הפלסטינים המשיכו במשא ומתן עד לשלב הביניים של הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים בספטמבר 1993 וכן ישראל וירדן שחתמו על הסכם שלום באוקטובר 1994. במארס 1996, החזיקו סוריה וישראל סיבוב נוסף של שיחות מדריד, כשלבנון לא ביקשה להתכנס מחדש.

בתחילת אפריל 1996, נפתח מבצע ענבי זעם בתגובה לפעולות חזבאללה כנגד בסיסים צבאיים ישראליים בדרום לבנון. המבצע נמשך 16 יום וגרם למאות אלפי אזרחים בדרום לבנון לברוח מבתיהם. ב-18 באפריל, פגזים ישראליים פגעו בריכוז פליטים וכח או"ם בכפר קאנא, והרגו 102 בני אדם.

לאורך שנות ה-90 הייתה חוסר שביעות רצון הולכת וגדלה בישראל בשל כיבוש שטחי דרום לבנון והקמת רצועת הביטחון. חוסר שביעות הרצון גבר לאחר אסון המסוקים (1997) ועקב זאת, אהוד ברק בקמפיין לראשות הממשלה הבטיח נסיגה מלבנון, ולבסוף, ב-23 במאי 2000, צה"ל אכן נסוג מדרום לבנון, וסיים 22 שנות כיבוש. צד"ל התמוטט וכ-6,000 מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם נמלטו מלבנון, אם כי יותר מ-2,200 חזרו עד דצמבר 2001. עם נסיגת כוחות צה"ל, רבים בלבנון החלו לקרוא לבדיקת הנוכחות המתמשכת של הכוחות הסוריים, שאומדן כוחם הוערך בסוף שנת 2001 ב-25,000.

לאחר תקופת נסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 ביוני 2000, אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את דו"ח המזכ"ל שבדק את קצב הנסיגה הישראלית. בחודש אוגוסט 2000, ממשלת לבנון פרסה יותר מ-1,000 שוטרים וחיילים באזור רצועת הביטחון לשעבר, אבל גם חזבאללה שמר על עמדות תצפית וסיורים שנערכו לאורך הקו הכחול. בעוד לבנון וסוריה הסכימו לכבד את הקו הכחול, נרשמו התנגדויות וטענות מתמשכות כי ישראל לא נסוגה באופן מלא מאדמת לבנון. כאשר המתח האזורי הסלים עם האינתיפאדה בספטמבר 2000, דווח כי חזבאללה חטף ב-7 באוקטובר שלושה חיילים ישראלים בשבי באזור המכונה חוות שבעא. זה שטח מיושב שברובו תחת שליטה ישראלית לאורך הגבול בין לבנון לסוריה כפי שנטען על ידי לבנון, למרות זאת האו"ם ורוב הקהילה הבינלאומית, כולל ישראל, הסכימו כי חוות שבעא היא חלק מסוריה. החזבאללה ביקש להשתמש בשבויים הישראלים כמנוף לשחרור אסירים לבנונים.

מאז תחילת מהפכת הארזים, בישראל היו תקוות גבוהות באשר להסכם השלום עם לבנון. בשנת 2005 התראיין סעד חרירי ואמר: "אנחנו רוצים לעשות שלום עם ישראל. אנחנו לא רוצים מלחמות. אנו מקווים כי תהליך השלום יוליך קדימה אותנו, את הסורים ואת כל מדינות ערב", אבל הוא הוסיף כי לבנון לא תחתום על הסכם שלום נפרד כמו שירדן ומצרים עשו. מנהיגים לבנונים אחרים ציירו אפילו קו נוקשה יותר.

מלחמת לבנון 2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, אמר באוגוסט 2006 כי לבנון תהיה "המדינה הערבית האחרונה לעשות שלום עם ישראל" בשל המספר הגדול של אזרחים שנהרגו במלחמת לבנון 2006. השיח' חסן נסראללה, מנהיג חזבאללה, הכריז "מוות לישראל" והבטחות ל"שחרור" ירושלים. אין זה סביר כי לבנון תחתום על הסכם שלום עם ישראל לפני סוריה, כיוון שהשפעתה של סוריה על הפוליטיקה הלבנונית היא עדיין חזקה.

במהלך המלחמה צה"ל הפציץ בסיסים רבים של צבא לבנון, אך לא היו קרבות בין שני הצבאות. כך למשל, בשנת 2008, נחשף באמצעות ויקיליקס, שגריר ארצות הברית לשעבר בלבנון מישל סיסון, כי שר ההגנה הלבנוני שלח מסרים לישראל דרך ארצות הברית וקבע כי צבא לבנון יימנע ממעורבות בעימות עתידי בין ישראל לחזבאללה, וכי הצבא, כפי שצוטט בכבלים "יעביר מזון מעמדה ראשית, כסף, מים עם יחידות אלה, כך שיוכלו להישאר בבסיסיהם, כאשר ישראל תפגע בחזבאללה. בדיסקרטיות, הוא הוסיף כי הוא מייעץ לישראל להבטיח לא "לפוצץ גשרים ותשתיות באזורים נוצריים".

חשדות ריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז אפריל 2009 כוחות ביטחון הפנים של לבנון והבטכ"ל הלבנוני עצרו כמעט 100 אנשים שנחשדו בריגול לטובת ישראל. רבים צפויים לקבל עונש מוות שהממשלה הלבנונית הודיעה כי היא מתכוונת לבצע.

התנגשויות הגבול בין ישראל ללבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 באוגוסט 2010, עימות שהתרחש סמוך לכפר הלבנוני עבאיסה בין צה"ל לבין צבא לבנון לאחר שסיור ישראלי בגבול התעמת עם חיילים לבנונים. ישראל טענה כי החיילים נעו בתחומי ישראל, תוך שלבנון טענה כי החיילים חצו את הגבול כדי לעקור עצים. קרב יריות שהתפתח הביא למותם של שלושה חיילים לבנונים ומפקד ישראלי בכיר: שני חיילי צה"ל וחמישה חיילים לבנונים נפצעו גם הם. עיתונאי לבנוני נהרג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר רביד-רביץ, חלון לחצר האחורית: תולדות קשרי ישראל עם לבנון, עובדות ואשליות, יהוד מונוסון: אופיר ביכורים, 2012.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ה"קו הכחול" הוא קו הגבול הבינלאומי שקבע האו"ם בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. זהו למעשה הקו אליו נסוגה ישראל (עם שינויים קלים) בתום מבצע "ליטאני" ב-1978, לפי החלטת מועצת הביטחון 425. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000 שהו כוחות צה"ל מעבר לקו גבול זה, אולם עם החלטת ממשלת ישראל על נסיגה חד-צדדית מדרום לבנון, שבו כוחות צה"ל והתייצבו מאחוריו, כאשר האו"ם מכיר בנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולותיה המוסכמים והלגיטימיים. מדובר בקו גבול זמני שלא הוכר בהסכם רשמי בין ישראל ללבנון ומבוסס על הגבול הבינלאומי שנקבע בין המדינות ב-1923. עם זאת הוא מוכר כגבול דה-פקטו בין שתי המדינות. במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חצה צה"ל את ה"קו הכחול" ופעל מעבר לו במשך כחודש ימים, אולם עם סיומה של המלחמה וקבלת החלטת מועצת הביטחון 1701 נסוג צה"ל בחזרה לקו הגבול הבינלאומי.