יחסי ישראל-מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחסי ישראל-מצרים
Flag of Israel.svg Flag of Egypt.svg
Israel Egypt Locator.PNG
ישראל מצרים
שטחקילומטר רבוע)
22,072 1,001,450
אוכלוסייה
7,821,850 86,895,099
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה
תמ"ג (במיליוני דולרים)
274,500 551,400
תמ"ג לנפש (בדולרים)
35,094 6,346

היחסים של מדינת ישראל והרפובליקה הערבית של מצרים ידעו ברבות השנים תהפוכות רבות - החל מיחסי עוינות ומלחמה דרך הסכם שלום וכלה בקיומם של יחסים דיפלומטיים מלאים אך קרירים, בין המדינות.

המלחמות והיחסים בשנים 1977-1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמות ישראל

ב־14 במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, פלש הצבא המצרי לדרומה של ישראל, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. יחידות מצריות התקדמו דרך אזור רצועת עזה וניצנה, הצליחו לכבוש את באר שבע, הגיעו עד גשר עד הלום בפאתי אשדוד וניתקו את הקשר בין אזור הנגב משאר הארץ. כמו כן, הכוחות המצרים הצליחו להגיע עד אזור הר חברון ולאזור הדרומי של ירושלים. בהמשך המלחמה הצליחו כוחות צה"ל להדוף את המתקפה המצרית וכבשו את שטחי הנגב עד סיני ואל עריש. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס. ההסכם קבע את הגבול[1] בין מצרים לישראל, על בסיס הגבולות שהתקיימו בין מדינת ישראל המנדטורית למצרים בעבר, למעט רצועת עזה שעברה לידי מצרים.

בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם בריטניה וצרפת במה שנודע כמבצע קדש או מלחמת סיני. בריטניה וצרפת שאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעתים קרובות. פיגועי הפדאיון התעצמו החל מעלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר כחלק ממהפכת הקצינים החופשיים אשר אירעה במצרים. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.

לאחר מבצע קדש, היו נסיונות גישוש בין הצדדים לכינון הסכם אי לוחמה, אולם אלו נכשלו בעיקר בשל הדרישה המצרית לנסיגה ישראלית חזרה לגבולות תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947.

ב־1966 עלה לכותרות אייבי נתן, אז בעל מסעדת קליפורניה בתל אביב, כשביקר במצרים כחלק מיוזמה פרטית שהוגדרה כתמהונית על ידי שלטונות מצרים.

במאי 1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, לאחר שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מיצרי טירן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במכה מקדימה נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.

עם תום המלחמה, ראתה מצרים בנוכחות הישראלית בסיני כמסוכנת ויזמה באזור תעלת סואץ תקריות גבול. תקריות אלו החמירו לאורך הזמן והתפתחו לכדי מלחמת ההתשה. נאצר, הודיע על ביטולה של הפסקת האש בין הצדדים והכריז כי ההתשה היא שתכריע בסופו של דבר את ישראל. מלחמת ההתשה נמשכה עד שנת 1970, אז הושגה הפסקת אש בעקבות קבלת תוכנית רוג'רס על ידי הצדדים. מותו של נאצר באותה שנה והחלפתו באנואר סאדאת, תרמו אף הם לתחושת הרגיעה בישראל שראתה בו מנהיג אפרורי.

לאחר תרגילים נרחבים והכנות ממושכות, באוקטובר 1973 תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת הרמדאן. בתחילת המלחמה הצליח הצבא המצרי לצלוח את תעלת סואץ ולכבוש שטחים לאורך הגדה המזרחית שלה, אולם בהמשך המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. על אף המצוקה המצרית והלחץ שהפעילה על המעצמות להשגת הפסקת אש לנוכח מצבה הצבאי בסוף המלחמה, במצרים הוצגה המלחמה כניצחון הירואי ש"מחה את חרפת 1967". רבים סבורים כי תפיסת המלחמה כניצחון מצרי אפשרה לסאדאת להתחיל במגעים עם ישראל וזאת לאחר שהחזיר את הכבוד האבוד למצרים. בשנת 1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.

הסכמי השלום והיחסים בשנים 1989-1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל למצרים

מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של אנואר סאדאת בישראל ונאומו בכנסת. ביקור זה התאפשר לאחר שסאדאת הכריז במועצת העם המצרי על כוונתו לבקר בישראל ונענה בחיוב על ידי ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין. יוזמה זו הרעידה את אמות הסיפים באזור, גרמה לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית ויצרה בישראל תחושה של כמעט אחרית הימים. לאחר הביקור נפתח משא ומתן בין המדינות שידע קשיים רבים. בספטמבר 1978 חתמו שני הצדדים על הסכם מסגרת לשלום - הסכמי קמפ דייוויד על פיו תיסוג ישראל מסיני באופן מוחלט תמורת שלום מלא עם מצרים. מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר המשך משא ומתן עיקש, חתמו שני הצדדים על הסכם השלום ביניהם במרץ 1979 על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון. במסגרת הסכם זה התחייבה ישראל לסגת מכל שטח סיני (המצרים לא דרשו את רצועת עזה ונפתח משא מתן על מתן אוטונומיה לפלסטינים) ולהרוס את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית, תוך 3 שנים. לאחר הנסיגה הישראלית הראשונית מסיני והעברת אל עריש לידי המצרים הוחל בתהליך הנורמליזציה בין המדינות: נפתחו שגרירויות הדדיות והחלה הפעלת טיסות בין המדינות.

במקביל ליצירת הקשרים הפורמליים בין המדינות, ניכרה התנגדות עזה מאוד בקרב האינטליגנציה המצרית להסכם השלום ומרבית הארגונים המקצועיים הוציאו מתוכם את החברים שקיימו קשרים עם ישראל. כמו כן בלטה התנגדותם החריפה של האחים המוסלמים במצרים להסכם.

באוקטובר 1981, ספג השלום מכה אנושה כאשר הנשיא סאדאת נרצח על ידי אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי שהתנגד להסכם השלום. למרות הרצח, מילאה ישראל במלואם את התחיבויותיה בהסכם וב־25 באפריל 1982 נהרסה העיר ימית לחלוטין ואחרון הישראלים עזב את סיני. נשיא מצרים החדש חוסני מובארכ, התקשר לבגין והביע את הערכתו על הביצוע המדוקדק של הסכם השלום. למרות הנסיגה המלאה, תוך זמן קצר החלו היחסים בין המדינות להדרדר עם פרוץ מבצע שלום הגליל ביוני 1982. מצרים מיהרה להחזיר את השגריר שלה בתל אביב לקהיר ופעלה נמרצות לבידודה של ישראל בעולם.

בנוסף, החלה מצרים לטעון כי הנסיגה הישראלית לא הושלמה וכי רצועת החוף של טאבה, בה הקימה ישראל מלון, היא שטח מצרי ועל ישראל להחזירה למצרים באופן מיידי. למרות משברים אלו, תיירים ישראלים רבים החלו לפקוד את מצרים.

ההתקררות בין המדינות המשיכה לאחר רציחתו בקהיר ב-1985 של אלברט אטרקצ'י, דיפלומט ששירת בשגרירות ישראל במצרים, רציחתה של אתי טלאור ופציעתם של שלושה עובדי שגרירות נוספים בפיגוע בקהיר ב-1986 והפיגוע בראס בורקה באוקטובר 1985 בו חייל מצרי רצח שבעה ישראלים שנפשו בסיני. עדים שהיו במקום סיפרו על התעלמות מצרית מבקשות העזרה של הישראלים ומזלזול בוטה ועוין. במקביל באותה שנה הסכימו שני הצדדים לגשת לבוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של טאבה. בעקבות כך החזירה מצרים את שגרירה לתל אביב.

מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם הבוררות בין המדינות, הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (כיום מלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת". עם זאת, גם החזרתה של טאבה לידיים מצריות לא הביאה למפנה חיובי ביחסי שתי המדינות. זמן קצר לאחר החזרת טאבה למצרים הותקף אוטובוס ישראלי סמוך לקהיר ואחד עשר ישראלים נרצחו. פיגוע זה היווה מכה אנושה לתיירות הישראלית ההולכת ומתמעטת למצרים והיווה נקודת מפנה ברצונם של ישראלים לבקר במדינה השכנה.

היחסים בשנים 2011-1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הסכם הבוררות בטאבה לא חל שינוי חיובי ביחסי שתי המדינות והם נמצאים באופן עקבי במגמת התקררות איטית. למרות הפצרות חוזרות ונשנות, נמנע הנשיא חוסני מובארכ מביקור בישראל למעט באופן חד פעמי להלוויתו של יצחק רבין בנובמבר 1995, תוך שהוא מדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי.

בתקופת השיחות המדיניות בין ישראל לפלסטינים ולסורים והחתימה על הסכם אוסלו, הדרדרו מאוד היחסים בין ישראל למצרים. מצרים ראתה במדיניות המזרח התיכון החדש של ישראל מסווה להשתלטות ישראלית.[דרוש מקור] כך שבאופן פרדוקסאלי ובניגוד לעמדה המוצהרת של מצרים בדבר רצונה בשלום כולל במזרח התיכון, היו שנות ה־90 שנים קשות ביחסי ישראל-מצרים. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה התדרדרו היחסים כאשר מצרים האשימה את ישראל בדיכוי של הפלסטינים והחזירה את שגרירה מתל אביב.

כאמור, בשנות ה־80 נהגו ישראלים רבים לטייל במצרים כתיירים אך מספרם פחת מאד במהלך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל, לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים. עד ראשית העשור הראשון של המאה ה-21 נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני, אולם למן פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעיקר בשל פיגועי טרור פלסטיני בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנים 2004 - 2006, התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, וכיום התיירות הישראלית למצרים בכלל ולסיני בפרט, דלה ביותר. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד - 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות תיירים מדי שנה - כאשר רובם מגיעים לשטחים בלבד.

השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים אך נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית כנגד ישראל, ובהגבלות פורמליות ובלתי פורמליות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים. מדיניות השלום הקר המצרית באה לידי ביטוי בהחרמה מוחלטת שמטילים שלל האיגודים המקצועיים במצרים על כל קשר עם ישראל וישראלים. כך לדוגמה, ביקורו הבודד של הסופר המצרי עלי סאלם בישראל, גרר את נידויו המוחלט על ידי איגוד הסופרים במצרים. מצרים מערימה קשיים רבים על יצירת קשרי מסחר בין המדינות, קשרי תרבות ואקדמיה, ועוד. ניתן בהחלט לטעון כי מצרים מעוניינת בשימור העוינות כלפי ישראל, גם אם לא בחזרה למצב של עימות כולל עימה.

עם עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל בפברואר 2001, והסרת ה"חשש" המצרי מפני יצירת שלום כולל במזרח התיכון ללא הנהגה מצרית, החלו היחסים בין המדינות דווקא להתחמם שוב. שיאם של היחסים בא לידי ביטוי בשחרורו של האסיר הישראלי שהואשם בריגול, עזאם עזאם, כמחווה לשרון, ומחמאות ישראליות למובראכ על טיפולו באירועי הטרור בטאבה ובסיני. שיאם של הקשרים בתקופת שרון היו בימי תוכנית ההתנתקות, אז הגיע התיאום בין המדינות לשיא. הנשיא מובארכ החליט למנות שוב שגריר בישראל ושלח לתפקיד זה את מקורבו, דיפלומט ותיק ומנוסה, מוחמד עאסם איברהים (2005 - 2008). צוות השגרירות גדל והסגל הדיפלומטי המצרי הפך לאחד הגדולים בישראל.

בפרוץ מלחמת לבנון השנייה השמיעה מצרים ביקורת נגד התנהלות חזבאללה ונקטה מדיניות של תמיכה שקטה בישראל. היקף הפגיעה במטרות ובאוכלוסייה האזרחית גרם למתיחות מסוימת ביחסי שתי המדינות, אף כי מובארכ הבהיר, שלא יתערב במלחמה. כמה אירועים העיבו על מערכת היחסים: בדצמבר 2006 חדר דרך סיני מחבל פלסטיני אשר ביצע פיגוע בעיר אילת במהלכו רצח שלושה ישראלים. בחורף 2007, צצו במצרים האשמות חריפות נגד ישראל וישראלים בדמות טענות על חשיפת רשת ריגול ישראלית; ריאיון שהעניק בישראל השר בנימין בן אליעזר על פעולות סיירת "שקד" במלחמת ששת הימים הביא לגל האשמות קשות במצרים, שכללו עדויות לגבי הרג שבויים מצריים על ידי צה"ל ב-1967; דעת הקהל במצרים סערה בעקבות שמועה על החדרת משאית נושאת חומר רדיואקטיבי לקהיר על ידי השגרירות הישראלית. בעקבות 'פרשיות' אלו דרשו חברי פרלמנט מצריים, רובם ככולם מהאופוזיציה, לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש את השגריר הישראלי מהמדינה.

בקיץ 2007, עם חיזוק מקומה של מצרים כמתווכת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובעיקר סביב סוגיית החייל החטוף גלעד שליט, התחממו שוב היחסים בין המדינות ומובראכ אירח את אולמרט בשארם א-שייח'. לעומת זאת לקראת סוף אותה שנה ותחילת 2008 נרשמה שוב מתיחות בין המדינות, שנבעה ממה שישראל רואה כמתן יד חופשית מצרית להברחות אמצעי הלחימה מסיני לרצועת עזה. לאחר ששרת החוץ ציפי לבני הישראלית התריעה על הנושא והביעה את מורת רוחה הפומבית מהמדיניות המצרית במסגרת דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תבעו גורמים מצריים מלבני 'לא להתערב בעניינים בהם אינה מבינה', וחלקם אף ביקשו לאסור על שרת החוץ הישראלית לשוב ולבקר במצרים.

בזמן מבצע עופרת יצוקה נתנה מצרים גיבוי שקט לפעולות צה"ל כנגד ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה, והטילה עליו את האחריות לפרוץ האירועים. למרות דרישת הפלסטינים, היא סירבה לפתוח את מעברי הגבול, כל עוד הרשות הפלסטינית לא תקבל את האחריות עליהם. עם זאת, היא גינתה את ישראל לאחר תחילת המהלך הקרקעי. יחסה העוין של מצרים לתנועת החמאס, נובע בין היתר מחששה מהתערבות והתפשטות איראנית-איסלמיסטית כמו גם התחזקות האחים המוסלמים באזור. מצרים המשיכה עם אותו קו, המתנגד לחמאס גם במהלך שנת 2009. מצרים החלה בבניית קיר פלדה בעומק של כמה עשרות מטרים לאורך ציר פילדלפי, במטרה לעצור את המשך חפירת המנהרות לאורך הציר דרכו מוברחים אמצעי לחימה לעזה וממנה. חמאס, שהבין כי קיר זה עלול לפגוע קשות ביכולותיו הצבאיות ובניהול קשריו עם איראן וחזבאללה, פתח במערכה תקשורתית נגד מצרים.‏[2]

עד המהומות וההפיכה במצרים, היה הגבול שבין המדינות שקט רוב הזמן, אם כי התרבו בו ההברחות רבות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה, כמו גם פעילות פלילית ענפה לאורך הגבול עם סיני (הכוללת מעבר של סמים, נשים המובאות (לרוב בכפיה) לתעשיית המין והגירה בלתי חוקית) בעיקר מדרום סודן ואריתריאה.

לאחר ההפיכה במצרים (2011)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בינואר שנת 2011 החלו הפגנות המוניות נגד הנשיא חוסני מובארכ שהביאו לחילופי שלטון במצרים. ההפגנות גרמו לאי-סדר במצרים וכן הושמעו יתר שאת קולות נגד ישראל ונגד הסכם השלום שבין המדינות. קבוצות קיצוניות שהיו נגד הסכם השלום בין ישראל למצרים או שסברו שהמחיר הגז המצרי נמוך עד כדי ניצול, פוצצו מספר פעמים את צינור הגז טבעי ממצרים לישראל. החבלות החוזרות בצינור הביאו להפסקה של הזרמת הגז לישראל לסרוגין ולפגיעה במאזן האנרגיה של ישראל. הממשל החדש במצרים ביקש לרכוש את ליבה של דעת הקהל המצרית באמצעות הוכחה כי יחסו לישראל שלילי מאשר זה של משטרו של הנשיא לשעבר מובארכ, ולכן ב-28 במאי פתח את מעבר רפיח שבין רצועת עזה למצרים, לראשונה מאז שהוטל הסגר על רצועת עזה.

ב-13 ביוני 2011 נעצר אילן גרפל במצרים בחשד כי ריגל במצרים עבור ישראל. גורמים רשמיים בישראל דחו בתוקף את האשמות של הגורמים המצרים.

ב-20 באוגוסט 2011, העביר ד"ר עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח ביקורת חריפה על הסכמי השלום שבין ישראל למצרים. אבו אל-פותוח, איש האחים המוסלמים אשר התכוון להתמודד על נשיאות מצרים, אמר כי הסכמי קמפ דיוויד "למעשה אינם קיימים עוד בשטח" וכי הקשרים היחידים התנהלו בין המשטר המצרי לשעבר "שהיה סוכן של הציונים" לבין ממשלת ישראל. לדבריו, בניגוד לממשלות, "העם המצרי לא ראה בהסכמים אלו מההתחלה דבר מלבד פיסת נייר"‏[3].

בעקבות מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011), אי מניעת המתקפה על ידי מצרים ומותם של חיילים מצריים בחילופי האש שבעקבות המתקפה, החלו הפגנות המונים מול שגרירות ישראל בקהיר. במהלך ההפגנות ב-20 באוגוסט הסיר מפגין את דגל ישראל מעל בניין השגרירות והמועצה הצבאית העליונה של מצרים שקלה להשיב את השגריר המצרי מתל אביב. לבסוף התנצלה ישראל על מותם של החיילים המצריים, אך מצרים הודיעה כי לא תסתפק בהתנצלות זו. יחסו של המשטר החדש לישראל, הפיכתו של הגבול הישראלי-מצרי לגבול עימות, פעילות ארגוני טרור בחצי האי סיני והעוינות ברחוב המצרי לישראל, הביאו את יחסי שתי המדינות לשפל.

ב-9 בספטמבר 2011 התרחשה תקיפת בניין שגרירות ישראל במצרים, במהלכה תקף ההמון את הבניין והשתלט עליו, תוך שהוא בוזז את תכולת חלק ממשרדי השגרירות. המאבטחים הישראלים בשגרירות עמדו בסכנה וחולצו בידי הצבא המצרי לאחר לחצים אמריקניים על השלטון הצבאי המצרי. בעקבות כך הוחזרו לישראל השגריר, עובדי השגרירות ובני משפחותיהם.‏[4] סגן השגריר נותר כנציג הדיפלומטי היחיד של ישראל במצרים וכרגע מחפשת ישראל אתר חדש למבנה השגרירות, בפרברי קהיר, כדי שיהיה קל יותר להגן עליו‏[5].

באוקטובר 2011 סייעה מצרים לישראל ולחמאס להגיע להסכם בדבר שחרור גלעד שליט, וליישום ההסכם, והגיעה להסכם נפרד עם ישראל, שבמסגרתו שוחרר אילן גרפל והוחזר לישראל. בתמורה שחררה ישראל 25 אסירים פליליים מצריים.

שגרירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירי ישראל במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירי מצרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1982 עד 1986 ומ-2000 עד 2005 לא כיהן בישראל שגריר מצרי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]