יחסי ישראל-צרפת
 |
 |
 |
|
|
██ ישראל |
██ צרפת |
היחסים בין ישראל לבין צרפת התאפיינו בדינמיות רבה לאורך השנים. במשך תקופות מסוימות התקיימו יחסים מיוחדים וקרובים מאוד בין שתי המדינות ואילו בתקופות אחרות התדרדרו היחסים עד לכדי קרירות ועוינות. מאז שנת 2005 ישנה התחממות מחודשת ביחסים בין צרפת לבין מדינת ישראל.
תוכן עניינים |
מאפיינים כלליים [עריכה]
ישראל  |
צרפת  |
|
|---|---|---|
| שטח (בקילומטר רבוע) | 22,072 | 643,801 |
| אוכלוסייה | 7,707,042 | 65,951,611 |
| משטר | דמוקרטיה פרלמנטרית | דמוקרטיה פרלמנטרית למחצה ונשיאותית למחצה |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | 247,900 | 2,253,000 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | 32,165 | 34,161 |
היסטוריה [עריכה]
היווצרותו של קשר ראשוני: המאבק להקמת מדינת ישראל [עריכה]
הקשר המשמעותי הראשון בין הנהגת היישוב היהודי לבין צרפת התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1944-1940, כשצרפת הייתה כבושה בידי גרמניה. דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית, הביע את הערכתו לשארל דה גול, מנהיג תנועת "צרפת החופשית", והביע בפניו את תקוותו שצרפת תפעל לקידום השאיפות המדיניות של העם היהודי בארץ ישראל. במקביל, נציגים של "צרפת החופשית" ביקרו ביישוב היהודי ונחשפו למפעל הציוני.
בעקבות מלחמת העולם השנייה, התרחשו בצרפת שינויים פוליטיים משמעותיים שהובילו למצב בו הכוחות הפוליטיים, כולל מנהיגי המחתרת, מסכימים עם דרישת היישוב היהודי למדינה עצמאית ולסיומו של המנדט הבריטי. כבוגרי מחתרות, מנהיגי צרפת החדשים לא השלימו עם סירובה התקיף של בריטניה להעלות לארץ ישראל את ניצולי השואה ולכן צרפת תמכה בעלייה הבלתי לגאלית לישראל [1].
בסוף שנת 1947, התנהלותה של צרפת סביב ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם הייתה מהוססת. עמדתה הראשונית של צרפת הייתה כי אין לכפות החלטה על הצדדים בסכסוך. בהמשך ביקשה צרפת דחייה של ההצבעה ביום אחד על מנת לגבש הסכם פשרה שיתחשב ברגשות העולם הערבי. רק משלא הצליחה להציע פתרון חלופי, הצביעה צרפת בעד תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. משה שרת תיאר את אשר הרגיש: "נעשתה צרפת אחראית לסכנת התפוררותו של הרוב הבלתי יציב ושקיעת שמשה של המדינה היהודית בעולמו של האו"ם בטרם תזרח"[2].
ממשלת צרפת נמנעה מלהכיר בישראל במהלך מלחמת העצמאות, בנימוק שהתנאים הנדרשים להכרה במדינה עדיין לא מולאו [3] [4]. ב-12 בינואר 1949 הכירה צרפת במדינת ישראל דה פקטו, בין היתר, בנימוק שגורל המלחמה כבר הוכרע לטובת ישראל, שארצות הברית וברית המועצות הכירו בישראל כבר ביום הקמתה ושיש להתחשב ברוח דעת הקהל הבינלאומית. ב-11 במאי 1949, כמעט שנה לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הכירה צרפת במדינת ישראל דה יורה ותמכה בהצטרפותה כחברה באו"ם [5].
סולידאריות, שיתוף פעולה וברית בלתי כתובה: משנות ה-50 עד 1958 [עריכה]
בחודש מאי 1950 פרסמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת את ההצהרה המשולשת שבה הן מתחייבות לערוב לקיומו של סטטוס-קוו במזרח התיכון ולקיומו של מאזן נשק ומאזן כוחות באזור. בתקופה זו חיפש ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לכרות ברית עם מעצמה שתערוב לביטחונה של ישראל. בן-גוריון קיווה שארצות הברית תסכים לפרוש את חסותה, אבל ארצות הברית סירבה בתוקף לערוב לביטחונה של ישראל וסירבה למכור לה נשק. פנייה לבריטניה לא עמדה על הפרק מבחינתה של ישראל בשל משקעי העבר ולכן צרפת הפכה להיות ברירת המחדל [6]. בשנת 1953 הודיעה ממשלת צרפת על נכונותה לשקול את הבקשה הישראלית למכור לה נשק תוצרת צרפת, אך בפועל לא הייתה התקדמות בהשגת הנשק. ראש משלחת משרד הביטחון בפריס, יוסף נחמיאס, התרוצץ במשך חודשים אצל גורמים שונים בשלטונות הצרפתיים, ללא הועיל[7].
בתחילת שנת 1954 הודח מתפקידו שליט סוריה, אדיב שישקלי, שנטה להפעיל מדיניות פרו-צרפתית ובנובמבר אותה שנה נפתח מרד נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. תגובת הנגד הצרפתית כלפי המורדים האלג'יריים הובילה את צרפת לעימות דיפלומטי עם העולם הערבי בכללותו [8]. בשנת 1955 סבר שר הפנים של צרפת, מוריס בורז'ס-מונורי, שמקור הצרות באלג'יריה הוא בגמאל עבד אל נאצר והחל ליזום קשר עם ישראל. לאחר פרסום דבר עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית בספטמבר 1955 התהדק הקשר[9].
למרות שמשרד החוץ הצרפתי התנגד לבקשת ישראל לנשק, הן בשל תמיכתו המסורתית בערבים והן מתוקף ההצהרה המשולשת שצרפת הייתה שותפה לה, משרד ההגנה הצרפתי החליט להיענות לבקשה החוזרת של ישראל לברית צבאית ובשלהי 1955 נחתמו עסקאות הנשק הראשונות. משרד החוץ הביע את התנגדותו הרבה להידוק הקשרים הצבאיים עם ישראל והזהיר את ראשי המדינה שברית עם ישראל תגרום לאובדן מעמדה של צרפת בעולם הערבי. אולם בפברואר 1956, שר החוץ הצרפתי, קריסטיאן פינו, הצטרף למחויבות והאמפטיה הגדלה של הממשל כלפי ישראל וסיים באופן רשמי את אמברגו הנשק משנת 1950.
צרפת סיפקה לישראל מטוסים וטנקים ובהימצא אמצעי הלחימה הצרפתים בידה, החלה ישראל ליזום מהלכים לקראת מלחמת מנע נגד מצרים לפני שזו תשיג עליונות צבאית [10]. ב-26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאצר את תעלת סואץ באורח חד צדדי. צרפת ובריטניה תכננו, בשיתוף פעולה עם ישראל, ליטול חזרה את השליטה בתעלה ולהדיח את נאצר מן השלטון. בסוף חודש אוקטובר התרחשה מלחמת סיני (שלב כיבוש תעלת סואץ כונה "מבצע מוסקטר"), שהסתיימה בנסיגה של צרפת, בריטניה וישראל מאזור סיני בעקבות לחץ שהפעילו ברית המועצות וארצות הברית. הכישלון בהשגת יעדי המלחמה החמיר את הקרירות והחשדנות שהפגינו הבריטים כלפי ישראל והוביל לפירוקה של הברית המשולשת שרק נוצרה. בניגוד לכך, יחסי ישראל וצרפת יצאו מחוזקים משיתוף הפעולה במלחמה.
בשנת 1957 הסכימו כל ממשלות צרפת לספק לישראל נשק מכל הסוגים באופן סדיר, מתוך שיקולים שהם לא רק פוליטיים, צבאיים וכלכליים, אלא מתוך רצון לקיים יחסים מיוחדים עם ישראל שנובעים מאהדה ומידידות של ההנהגה בצרפת כלפי ישראל [11]. במסגרת הברית הבלתי כתובה שנוצרה בין צרפת לבין ישראל, נחתם באוקטובר 1957 בפאריס הסכם רשמי על רכישת כור גרעיני מצרפת. תחת ההסכם, צרפת מכרה לישראל מידע טכנולוגי ושלחה פועלים שיסייעו בהקמת כור גרעיני בדימונה. בנייתו של הכור הגרעיני נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 1963 [12].
מ-1958 עד מלחמת ששת הימים [עריכה]
בעקבות עליית שארל דה גול לשלטון והקמת הרפובליקה החמישית, ניכרה ירידה ביחסים בין המדינות. בשנים 1962-1959 צרפת שמרה על מחויבותה הרשמית והצבאית כלפי ישראל, אבל דה גול הפסיק את דפוס היחסים האינטימי והבלתי אמצעי ששרר בין שתי המדינות והחליפו בטקסיות ובממלכתיות. במסגרת ההתנהלות הממלכתית הוזמן, בשנת 1960, ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, לביקור רשמי ראשון של מדינאי ישראלי בצרפת[13].
במרץ 1962 חתם נשיא צרפת, שארל דה גול, על הסכמי אוויאן אשר הורו על נסיגת הצבא הצרפתי והענקת עצמאות לאלג'יריה. בכך הוסר המכשול העיקרי שמנע מצרפת לפתח קשרים כלכליים ודיפלומטיים עם העולם הערבי. בשנים הבאות הציג נשיא צרפת את עקרון "היחסים המקבילים" שמשמעותו המשך יחסים טובים עם ישראל ללא התערבות מדינות ערב ובמקביל, פיתוח קשרים בעולם הערבי ללא התערבות של מדינת ישראל.
סיום השותפות, ביקורתיות ועוינות: ממלחמת ששת הימים עד שנת 1980 [עריכה]
בשנת 1967, הפסיק שארל דה גול את השותפות עם ישראל באורח חד צדדי. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים תמך דה גול בערבים והזהיר את ישראל שאם היא תיזום מתקפה צבאית מקדימה, צרפת לא תתייצב לצידה. ישראל התאכזבה מעמדתה החדשה של צרפת, אך היא לא שינתה את החלטתה לצאת למתקפת מנע. ישראל הייתה מוכנה לצאת למבצע גם במחיר אובדן התמיכה הצרפתית [14]. כדי להבהיר את רצינותו והתנגדותו לתוקפנות הישראלית, דה גול הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל. צרפת, שעד לשנת 1967 סיפקה את כל צרכיה הצבאיים של מדינת ישראל, סירבה למכור לה נשק ומטוסים נוספים[15]. בנסיבות שנוצרו, ישראל הפנתה את יהבה לכיוון ארצות הברית. נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, הודיע שארצו תתייצב לצד ישראל במאבקה מול אויביה[14].
האמברגו הצרפתי על ישראל היווה סיום דרמטי של הברית בין שתי המדינות. שארל דה גול, ומשרד החוץ הצרפתי ראו את התמיכה בעולם הערבי כאינטרס לאומי של צרפת ומתוקף כך אימצו מדיניות חוץ שהתנערה מהברית עם ישראל. המדיניות הצרפתית במזרח התיכון התאפיינה ביחסים דיפלומטיים וכלכליים הולכים ומתהדקים עם מדינות העולם הערבי במקביל ליחסים הולכים ומתרופפים עם מדינת ישראל.
דעת הקהל בצרפת הייתה במשך שנים רבות אוהדת את מדינת ישראל ותומכת ביכולת שלה להיאבק על קיומה אל מול תוקפנותן העזה של מדינות ערב. בשנים 1969-1968, קיימו רבים מהציבור הצרפתי יחד עם יהודי צרפת הפגנות תמיכה פומביות בישראל. עם התבססותה של המדיניות הפרו ערבית, דעכה האהדה הציבורית כלפי ישראל, אך הקהילה היהודית בצרפת נותרה קבוצת לחץ שהייתה נכונה לצאת למאבקים ציבוריים למען ישראל [16].
המדיניות הצרפתית העוינת כלפי ישראל נמשכה גם לאחר פרישת דה גול, בימי ממשיכיו ז'ורז' פומפידו[17] וולרי ז'יסקר ד'אסטן. בדצמבר 1969 ישראל עקפה את האמברגו שצרפת הטילה עליה ובמבצע חשאי העבירה ספינות טילים שרכש חיל הים הישראלי, מנמל שרבורג שבצרפת לישראל[17]. צרפת סירבה לגנות את ההתקפה המצרית שהחלה את מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ובעקבות משבר הנפט הועמק הקשר בין צרפת לבין מדינות ערב[18]. למורת רוחה של ישראל, צרפת אישרה לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לפתוח משרד רשמי בשטחה, ערכה מפגשים פומביים בין שר החוץ הצרפתי לבין מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, הצביעה בעד כניסתו של נציג אש"ף כמשקיף לדיוני העצרת של האו"ם ופעלה לשכנע מדינות אירופאיות נוספות ללכת בעקבותיה[19]. עם זאת, שרי ממשלה צרפתים קיימו בשנות ה-70 ביקורים רשמיים בישראל.
התפתחות האיחוד האירופי בשנות ה-70 גרמה לישראל להפסיק לנהל מדיניות חוץ ישירה מול צרפת, אך ישראל המשיכה להביע דאגה מהשפעת עמדותיה הפרו-ערביות של צרפת על יתר מדינות יבשת אירופה [19].
ניסיונות נורמליזציה לצד אירועי משבר: השנים 2004-1981 [עריכה]
פרנסואה מיטראן, שנבחר לנשיא צרפת ב-10 במאי 1981 נחשב למוקיר התנ"ך וידיד היהודים וביקש לחזק את הקשר של ארצו עם ישראל. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. מיטראן העריך שכדי להשיג יכולת השפעה על תהליכים במזרח התיכון, עליו לחדש את הקשר הישיר עם ישראל. הוא האמין שאווירה חיובית תאפשר לו לצאת בהצהרה מדינית שתעשה חסד עם הצד הפלסטיני. בעוד שמשרד החוץ הישראלי הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מלהיות החלוצה בקידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, הציג מיטראן בפני חברי הכנסת והממשלה תביעה להכיר במדינה פלסטינית עצמאית[20]. ביקורו של מיטראן פרץ את הבידוד שישראל הייתה מצויה בו ותרם תרומה חשובה לנרמול מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל [21].
בתקופת מיטראן נוצרו חילוקי דעות קשים בין צרפת לישראל. חילוקי דעות נוצרו בעקבות מבצע אופרה שפגע בכור הגרעיני של עיראק שהיה תוצר של שיתוף פעולה עיראקי-צרפתי ועל רקע מלחמת לבנון, בה נלחמה ישראל על אדמות לבנון שהייתה בת חסות של צרפת, נגד אש"ף שהיה בעל קשרים עם צרפת. במהלך המלחמה, צרפת הגישה למועצת האו"ם יוזמת שלום שישראל שללה (שנדחתה בווטו אמריקני) ופתחה את השגרירות שלה בביירות למנהיגים הפלסטינים הנמלטים. מנגד, ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שלל בפומבי את הלגיטימציה של המעורבות הצרפתית בלבנון. למרות זאת, לא נוצר קרע בין המדינות. ערוצי התקשורת בין צרפת לבין ישראל נשארו פתוחים ומיטראן התחייב שצרפת לא תכיר באש"ף כל עוד הוא לא יכיר במדינת ישראל ולא יזנח את דרך הטרור[20].
ז'אק שיראק שכיהן כנשיא צרפת בשנים 1995-2007 הוביל קו של יחסים צוננים כלפי ישראל ותמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ישראל דחתה את נסיונותיה של צרפת לתווך בסכסוך הישראלי ערבי, לאור מה שישראל ראתה כחוסר הנייטרליות של צרפת[22]. עם זאת, בשנת 2000, ראש הממשלה הצרפתי, ליונל ז'וספן, ביקר בישראל ותיאר את ארגון חזבאללה כארגון טרור.
משנת 2004 [עריכה]
באוקטובר 2004 ביקר בישראל שר החוץ של צרפת, מישל ברנייה, וראש ממשלת ישראל אריאל שרון הביע את התקווה שקידום היחסים בין המדינות לא יותנה בהתקדמות התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים[23]. לאחר מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 והכרזתו של רה"מ אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות של ישראל מעזה, החלה התחממות ביחסים בין ישראל לבין צרפת.
ביולי 2005, שבועות ספורים לפני ביצוע ההתנתקות, שרון הוזמן לביקור רשמי בפריז והתקבל בכבוד גדול. השיפור בהידברות בין ישראל לבין צרפת בא לידי ביטוי בקיץ 2006 בעת גיבוש החלטת האו"ם על הפסקת אש במלחמת לבנון השנייה. ההחלטה הייתה תוצר של שיתוף פעולה אמריקני-צרפתי שאותה קיבלה ישראל. כמו כן, צרפת תבעה מהממשלה הפלסטינית בראשות חמאס להכיר בישראל ולזנוח את הטרור[24].
שתי המדינות החליטו לצמצם את הפער העמוק שנוצר בין קשרים כלכליים וביטחוניים טובים לבין דעת קהל עוינת של הישראלים כלפי צרפת ושל הצרפתים כלפי ישראל. מתוקף החלטה זו הוקמה ועדה צרפתית-ישראלית שניסחה תוכנית להגברת שיתוף פעולה והובילה להיווסדה של קרן צרפת ישראל[24]. לקרן צרפת ישראל נקבעו שתי מטרות עיקריות: האחת, שינוי מדיניות התקשורת שתביא לשיפור בדימוי בדעת הקהל בצרפת על ישראל ולהיפך. השנייה, להפוך את הקרן למכשיר ולכוח מניע בהידוקם והעמקתם של הקשרים בין צרפת וישראל בכל מגזרי החברה האזרחית.
במאי 2007 נבחר ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת. סרקוזי נתפס כאוהד ישראל והצהרותיו כי לא יתפשר על ביטחונה של מדינת ישראל סימלה מהות חדשה ביחסי ישראל-צרפת. סרקוזי לא שינה את הקו הצרפתי לפיו פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בהקמת שתי מדינות בגבולות 1967, אך הוא הפגין התחשבות בצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל והוא אינו מפעיל עליה לחצים בינלאומיים כבדים כפי שעשה קודמו בתפקיד, ז'אק שיראק[25]. התבטאויותיו של סרקוזי מעידים על נאמנותו למדינת ישראל ולביטחונה, אך צרפת עדיין מעוניינת לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון. בהתאם לכך, סרקוזי פועל לשימור יחסים תקינים עם ישראל ועם העולם הערבי במקביל[25].
ב-6 בספטמבר 2011 נחתם הסכם בין ישראל לצרפת על שיתוף פעולה בתחום הסיוע למדינות מתפתחות באפריקה ובהאיטי[26].
בנובמבר 2011, הכריז סרקוזי כי הוא "הנשיא הצרפתי הכי פרו ישראלי"[27]
קשרים כלכליים [עריכה]
לצד השגרירות, יש לצרפת נספחות כלכלית בישראל שמטרתה לחזק את קשרי המסחר והתעשייה בין שתי המדינות. בשנים האחרונות התגברו הסחר, ההשקעות והשיתוף פעולה במחקר ובפיתוח תעשייתי בין ישראל וצרפת. מספר רב של חברות צרפתיות וישראליות מקיימות שיתופי פעולה טכנולוגיים, שיווקיים ואף אסטרטגיים. ישנה הדדיות בין המדינות גם בענף הנדל"ן המסחרי והפרטי כשמשקיעים ישראליים בוחנים אופציות בפריז ומשקיעים יהודים מצרפת מגלים עניין במקומות שונים בישראל.
נתונים מהשנים האחרונות מציגים עלייה משמעותית בסחר בין שתי המדינות בדגש על הייצוא של ישראל לצרפת שכולל בעיקר מכונות ומכשירים מכניים, ציוד חשמלי, מתכות פשוטות, כימיקלים, מוצרי פלסטיק וגומי ומוצרי מזון. נכון לשנת 2008, צרפת היא שותפת הסחר ה-6 בגודלה של ישראל [2] .
השפעה תרבותית [עריכה]
בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, בעת היווצרותו והתבססותו של קשר מיוחד בין מדינת ישראל לבין צרפת, הייתה חדירה של השפעה צרפתית לתחומי האומנות והיצירה בישראל. שירים צרפתים רבים הושמעו בארץ ישראל וזמרים צרפתים הגיעו לישראל להופיע והתקבלו באהדה גדולה. זמרים צרפתים מפורסמים כדוגמת איב מונטאן, שארל אזנבור, ז'אק ברל, ז'ולייט גרקו גם שימשו השראה ליוצרי זמר ישראלים. הקולנוע הצרפתי היה פופולארי מאוד בישראל באותן השנים [28].
עם התחממות היחסים בין שתי המדינות בשנים האחרונות, נערך בישראל פסטיבל סרטים צרפתיים מדי שנה כשבמקביל, הקולנוע הישראלי והספרות העברית זוכים לנוכחות מכובדת ומוערכת בצרפת. בנוסף, מספרם של בתי הספר ללמוד השפה הצרפתית בישראל נמצא במקום השני אחרי השפה האנגלית ובאוניברסיטאות ברחבי המדינה מתקיימים חוגים שמלמדים את תרבות צרפת[28].
יחסי ישראל צרפת בתודעת הציבור בישראל [עריכה]
לפני מלחמת סיני, ובעיקר לאחריה, חשו תושבי ישראל אהדה רבה כלפי צרפת, שעמדה לצדה של ישראל במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה במדיניותה. ככל שנחשפו יותר פרטים על הברית בין שתי המדינות שנכרתה בוועידת סוור גברה האהדה. הציבור חש שהברית המשולשת צרפת-בריטניה-ישראל הייתה בעיקרה ברית בין צרפת לישראל, שבריטניה נגררה אליה רק בתוקף הנסיבות. כישלון מבצע מוסקטיר הצרפתי-בריטי האדיר בעיני העם בישראל את תחושת ההישג הישראלי במלחמה, שמדינת ישראל הקטנה נחלה בה ניצחון בעוד ששתי המעצמות כשלו בה, אך הכישלון לא פגע בעצמת אהדת העם לצרפת.
הציבור ראה במנהיגי צרפת, ובעיקר גי מולה ומוריס בורז'ס-מונורי, ידידי אמת של ישראל. שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר, דובר העברית היה מקובל ואהוב על כל הציבור. על כך כתבו, במעט נימת הומור, אמנון דנקנר ודוד טרטקובר:
-
- אחד האנשים הפופולריים ביותר בישראל בתקופת ירח הדבש ביחסי שתי המדינות, לפני ואחרי מבצע סיני. איש צנום בעל שער שיבה ופנים גבריות נאות. בנוסף לכול הוא גם השתלט במהירות על השפה ודיבר עברית כמעט יותר טוב משייקה בן פורת."[29].
רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה את רחשי הלב לצרפת בפזמונה הפופולרי פרי עטו של דן אלמגור:
-
- תחי צרפת וישראל -
- בינינו אין כבר שום הבדל,
- בינינו אין שום "דיפרנס"
- תחי ישראל - וויוו לה פראנס !
השבית מעט את השמחה הכללית חבר הכנסת דוד הכהן, שנשא דברים בפני אנשי הפדרציה הציונית בבריטניה בספטמבר 1957 ואמר:
- "ישראל מעריכה את האהדה שצרפת מגלה לה ואת העזרה שהיא מקבלת ממנה, אולם יש להישמר מאשליות. לצרפת הייתה לפני מלחמת העולם ברית עם צ'כוסלובקיה והיא רימתה אותה".
נבואתו של דוד הכהן התאמתה לימים, לאחר מלחמת ששת הימים, אולם בזמנה זכתה לגינוי כללי בציבור הרחב, בעיתונות ובמפלגות, והגיעה אף לדיון בממשלה ודוד הכהן אולץ לחזור לישראל.
בשנים 1995-2005 ראו הציבור, התקשורת והממשלה בישראל את צרפת כמדינה שמתיימרת להנהיג את העולם תוך התעלמות מעליונותה של ארצות הברית כמעצמה [30]. בשנות האינתיפאדה השנייה חל שפל גם בדימויה של צרפת בקרב הציבור הישראלי, דבר שהתבטא ברגש אנטי-צרפתי בציבור ובסאטירה נגד צרפת בתוכניות הבידור בטלוויזיה, בעיקר בתוכנית "יצפאן" של אלי יצפאן שזכתה לפופולריות גבוהה בשנים 2001-2006, וכן בבדיחות על תבוסתנותה של צרפת וחוסר יכולתה לנצח מלחמות בכוחות עצמה, גם כנגד צבאות נחותים ממנה. לשפל זה תרמו עמדתה הפרו-פלסטינית של ההנהגה הצרפתית וכן עלייה חדה בתקריות האנטישמיות כנגד יהודי צרפת בשנים אלה, דבר שאף גרם לראש הממשלה דאז אריאל שרון לקרוא ליהודי צרפת לעלות לישראל.
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- דוכאן, א. (2005). ריאליזם ומדיניות חוץ: מדיניות צרפת כלפי ישראל בשנים 1967-1956, תוך התייחסות להיבט הגרעיני. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
- הרשקו, צ. (2000). בין פאריס לירושלים, צרפת הציונות והקמת מדינת ישראל: 1945-1949.עם הקדמה של שמעון פרס. ההוצאה לאור של משרד הביטחון.
- הרשקו, צ.(2003). ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה ,1940-1949 . העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, צ'ריקובר.
- הרשקו, צ. (2006). מדיניות צרפת כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקופת האינתיפאדה השנייה, 2005-2000. מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים: אוניברסיטת בר-אילן רמת גן.
- הרשקו, צ. (2008). מדיניות סרקוזי כלפי המזרח התיכון. news 1.com.
- הרשקו, צ. (2009). צרפת והמשבר בלבנון: קיץ 2006 – קיץ 2008 . מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים: אוניברסיטת בר-אילן רמת גן.
- פינקוס, ב. (2005). מאמביוולנטיות לברית בלתי כתובה. ישראל, צרפת ויהודי צרפת 1957-1947. מכון בן-גוריון: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
- פלמור, א. (1998). ידידות במבחן. ירושלים: כרמל.
- שרביט, ד. (2008). "יחסי ישראל צרפת: מחדוות הברית למרירות שלאחר הגירושין", בתוך: ב. נויברגר וא. גרוניק (עורכים), מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948 מקראה חלק ב' (1051-1026), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
- בר-און יצחק. (2010) מטריה ביום סגריר... יחסים ביטחוניים בין לצרפת לישראל, 1948-1956. הוצאת אפי מלצר
קישורים חיצוניים [עריכה]
- סקירת יחסי הסחר ישראל צרפת. משרד התעשייה המסחר והתעסוקה.
הערות שוליים [עריכה]
- ^ שרביט, 2008, ע' 1029
- ^ משה שרת, בשער האומות, 1958, פרק 7, ע' 152
- ^ הרשקו, 2000, ע' 137-125
- ^ פינקוס, 2005, ע' 169
- ^ פינקוס, 2005, עמ' 185, 191
- ^ שרביט, 2008, ע' 1032
- ^ יצחק בר-און, לידתה ונפילתה של ידידות: יחסי צרפת-ישראל 1956-1967, בתוך: מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 35, סתיו-חורף תשנ"ב, עמ' 72, המשתמך על מיכאל בר זוהר בבן-גוריון', כרך ג', עמ' 1175
- ^ שרביט, 2008, ע' 1033
- ^ יצחק בר-און, לידתה ונפילתה של ידידות: יחסי צרפת-ישראל 1956-1967, בתוך: מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 35, סתיו-חורף תשנ"ב, עמ' 73
- ^ שרביט, 2008, ע' 1034
- ^ פינקוס, 2005, ע' 666
- ^ פינקוס, 2005, ע' 706
- ^ פיליפ בן, היום הגדול של בן-גוריון בפאריס. מעריב, 15 ביוני 1960. עמ' 2.
- ^ 14.0 14.1 שרביט, 2008, ע' 1039
- ^ דוכאן, 2005, ע' 95
- ^ שרביט, 2008, עמ' 1041-1040
- ^ 17.0 17.1 שרביט, 2008, ע' 1042
- ^ שרביט, 2008, ע' 1043
- ^ 19.0 19.1 שרביט, 2008, ע' 1044
- ^ 20.0 20.1 שרביט, 2008, ע' 1045-1048
- ^ פלמור, 1998, ע' 93
- ^ הרשקו, 2006, ע' 1
- ^ פגישת ראש הממשלה עם שר החוץ הצרפתי, מישל ברנייה, 18 באוקטובר 2004, אתר משרד ראש הממשלה
- ^ 24.0 24.1 שרביט, 2008, ע' 1050
- ^ 25.0 25.1 שרביט, 2008, ע' 1051
- ^ [1]
- ^ ישראל היום 24.11.11, עמוד 5
- ^ 28.0 28.1 פרחי וניסנסון, 10.6.07
- ^ אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, איפה היינו ומה עשינו, הוצאת כתר, 1966, עמ' 152
- ^ שרביט, 2008, ע' 1049
| יחסי החוץ של ישראל |
||
|---|---|---|
| המזרח התיכון |
איחוד האמירויות הערביות • איראן • אלג'יריה • בחריין • טורקיה • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מצרים • סוריה • סעודיה • עיראק • קטאר • תוניסיה • תימן |
 |
| אסיה |
אינדונזיה • אפגניסטן • הודו • הפיליפינים • וייטנאם • יפן • מיאנמר • האיים המלדיביים • סין • סינגפור • סרי לנקה • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן |
|
| אירופה |
אוסטריה • אוקראינה • איטליה • אירלנד • ארמניה • בולגריה • בלגיה • ברית המועצות • גיאורגיה • גרמניה • דנמרק • הוותיקן • הולנד • הממלכה המאוחדת • יוון • ספרד • פולין • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • קרואטיה • רומניה • רוסיה • שבדיה • שוויץ |
|
| אפריקה |
אוגנדה • אתיופיה • גאנה • דרום אפריקה • דרום סודאן • חוף השנהב • טנזניה • מוזמביק • מלאווי • נמיביה |
|
| אמריקה |
אורוגוואי • ארגנטינה • ארצות הברית • ברזיל • ונצואלה • מקסיקו • פרו • צ'ילה • קולומביה • קנדה |
|
| אוסטרליה ואוקיאניה | ||
| גופים בינלאומיים |
האו"ם • האיחוד האירופי • OECD |
|
| יחסי החוץ של התנועה הציונית • החרם הערבי | ||
