יחס החרדים לציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

יחס החרדים אל הציונות נוצר בתגובה לתהליכים היסטוריים אחדים מאז המאה ה-18; בהם תנועת ההשכלה במערב ובכלל זאת תנועת ההשכלה היהודית, מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים - האמנציפציה, תנועת המרת דת רחבה לנצרות אצל יהודים בעיקר במערב ומרכז אירופה, ניצני החילון באומות העולם ובעם ישראל, וייסודה של התנועה הציונית בסוף המאה התשע עשרה. תהליכים אלו והשלכותיהם, גררו חילוקי דעות ופולמסים רבים בציבור שומרי המצוות. בעוד קבוצה אחת הזדהתה עם רעיונות הציונות והצטרפה לתנועה הציונית (בעיקר במסגרת תנועת המזרחי), חלק אחר התנגד לה (בעיקר במסגרת אגודת ישראל), ואחרים לא הביעו כלל עמדה בסוגיה. נושא זה הוא הגורם המשמעותי לפיצול שהחל בקרב ציבור שומרי המסורת והוביל ליצירת הציבור הדתי לאומי, שהצטרף לתנועה הציונית, ולהתגבשות הציבור החרדי המתנגד לציונות.

רקע רעיוני וסיבות להתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחאה אנטי ציונית של אנשי 'נטורי קרתא' בארצות הברית בעד מדינה פלסטינית

חלק ניכר מראשי היהדות החרדית התנגד לתנועה הציונית מהקמתה. רבנים חרדים בולטים התריעו מהשפעת ההשכלה והחילוניות שבבסיס הציונות. היו שהתנגדו להקמת מדינה בעלת צביון חילוני בטענה שיש בכך משום חילול השם ושמוסדות המדינה ישליטו השקפת עולם חילונית על הציבור היהודי בארץ ישראל.

חלק מהמנהיגים החרדים סברו גם כי הקמת מדינה מהווה "מרידה" באומות העולם ונחשבת לדחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית). היו שהתנגדו להקמת מדינה יהודית עצמאית בשל החשש מפני תגובת הגויים ללאום יהודי.

את הסיבות השונות של רבנים מרכזיים להתנגדות לתנועה הציונית בפרט ולכל ניסיון דומה, יש לחלק לחמש קבוצות עיקריות:

  1. טעמים הלכתיים: התנגדות על סמך מקורות הלכתיים, בהם המחלוקת אודות התוקף של מצוות ישוב הארץ בזמן הזה, וכן האיסורים הנזכרים בשלוש השבועות על עלייה בעלת אופי לאומי לארץ ישראל שלא ברשות אומות העולם.
  2. חשש למגמות התבוללות וחילון בהשפעת התנועה הציונית. זאת על רקע היותם של רוב מנהיגי התנועה לדורותיה חילונים שהושפעו מתנועת ההשכלה, וחלקם נטה להתבוללות.
  3. התנגדות פרגמטית: בעיקר בתחילת דרכה של הציונות חששו רבנים רבים כי מאמצי הציונים להקמת יישובים יהודים בארץ ישראל יכשלו, ובתוך כך ירד לטימיון ממון רב שהיה יכול לסייע ליהודים הנרדפים והנזקקים ברחבי העולם. כמו כן עלה החשש כי פעילות כזו עלולה לגרום לכעס מצד השלטונות בארץ ובאירופה, שיביא לפגיעה בקהילות היהודיות. רבנים אחרים טענו כי עם ישראל איננו מוכשר למעשי התיישבות חדשים או לפעילות מדינית.
  4. המשך של המדיניות האורתודוקסית המתנגדת לחידושים באורח החיים היהודי שנובעים מרוחות העת המודרנית. עמדה זו מיוצגת באמירתו של ה"חתם סופר": "חדש אסור מן התורה". זאת בניגוד לציונות הדתית המשתייכת לזרם האורתודוקסי, אך תומכת בציונות ורואה בה חלק מתהליך הגאולה.
  5. התנגדות מהותית ללאומיות הישראלית: התנגדות זו באה על רקע שאיפתה של התנועה הציונית לנרמל את מצבו של העם היהודי על ידי קיבוץ גלויות והקמת מדינת לאום ליהודים, ככל העמים. היהדות החרדית טוענת כי עם ישראל אינו דומה לשאר העמים שלאומיותם מוגדרת על בסיס שפה משותפת ומדינה ריבונית. ההשקפה החרדית מתבססת על האמונה שהעם היהודי נעשה לעם בשל בחירת הקב"ה, שבאה לידי ביטוי בקיום תורה ומצוות. החרדים מזכירים בעניין זה את דבריו של רבי סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".‏[1]

בבסיס הביקורת ההיסטורית של החרדים כלפי הציונות מודגשת העובדה שחלק גדול מהציונים אימצו את הלאומיות היהודית בלית ברירה, לאחר שלא נמצא פתרון אחר לבעיית השתלבותם בחברה הלא יהודית. הוגיה המרכזיים של הציונות נתקלו בכישלון מאמציהם להשתלבות בחיים האזרחיים במדינות מוצאם, וניסיונות ההתקרבות שלהם נתקלו בגילויי אנטישמיות ששיאם היה פוגרומים נרחבים, הן בתקופת העלייה הראשונה והן בעליה השנייה. כשכשלו ניסיונתיהם של ראשי הציונות להשתלב בחברה הלא יהודית, אימצו את הרעיון הציוני שבבסיסו היבדלות לאומית. אידאולוגיה זו, נשללת בתוקף על ידי היהדות החרדית שרואה בציונות השקפת עולם חילונית המבוססת על ניתוק העם היהודי ממורשת אבותיו ומקיום המצוות. הציונות נתפסית כתנועה הרואה בדת מערכת אמונות שאבד עליה הכלח. על רקע השקפה זו לגבי התנועה הציונית דחו גדולי ישראל לאורך השנים את ההשתלבות בפעולותיה ובמוסדותיה של התנועה הציונית.

השינויים ההיסטוריים שהתרחשו במשך שנות קיומה של הציונות, בהם שתי מלחמות העולם, שואת יהודי אירופה והקמת מדינת ישראל, גרמו לזרמים שונים ביהדות החרדית לשנות את יחסם לציונות, ובעיקר את קשריהם השונים עם מוסדותיה הלאומיים ולאחר מכן עם רשויות המדינה.
בד בבד, קבוצות שונות ביהדות החרדית שומרות בקנאות על התנגדותן ההיסטורית לציונות, ושוללות בחריפות את זכות הקיום של מדינת ישראל. בולטות בהן העדה החרדית, וחסידי סאטמר. הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר ומייסד החסידות, נחשב לאחד המתנגדים הקנאים ביותר לציונות ולמדינת ישראל, שהביע את עמדתו באמירה החריפה:

אם ניקח כל פריצות הדור והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם, וישימו אותם בכף מאזניים אחת, ומדינה ציונית בכף מאזניים השני; תכריע המדינה את הכל - שהיא השורש של אבי אבות הטומאה שבכל העולם כולו.

– יואל טייטלבוים. אדמו"ר הראשון מסאטמר

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות ההתיישבות במאה התשע עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 התרבו הניסיונות של יהודים, בהם אנשי היישוב הישן לרכוש קרקעות בארץ ישראל לצורך, הקמת בתי מגורים ומשק חקלאי. בהם, ההתיישבות בהר מירון על ידי ישראל ב"ק בשנות השלושים של המאה ה-19, ובניית שכונות חדשות מחוץ לעיר העתיקה שנתמכה על ידי משה מונטיפיורי מראשית שנות השישים של המאה. בשנת 1870 הקימה חברת כל ישראל חברים את בית הספר החקלאי מקווה ישראל. פעולות אלו נבעו בעיקר מתוך לחץ כלכלי ומניסיום להביא לפרודוקטיביות של היושבים בארבע ערי הקודש. חלק מרוכשי האדמות מהיישוב הישן ראו במעשיהם את תחילת גאולתו של עם ישראל, המתבטאת בקיום מצוות ישוב ארץ ישראל ובהפרחת השממה.‏[2] עם השנים התגבשו התפיסות הללו בקרב מקצת מבני היישוב הישן שפעלו לגאולת אדמות. כל עוד לא היו מעורבים בכך חברי קהילה רבים, לא עוררו מחשבות אלו התנגדות בקרב רבני הקהילות בערי הקודש.

ראשיתן של אגודות "חובבי ציון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של התנועה הציונית הייתה בשנות השבעים עם הקמתן של אגודות פעילים במסגרת תנועת חיבת ציון. באגודות אלו, ובחיבורים הציוניים שהופצו בשנים אלו היו מעורבים רבנים ומשכילים. רבני התנועה דגלו בהשקפה שראתה בציונות חלק מתהליך הגאולה, שתזורז על ידי מימוש מצוות ישוב הארץ וחזרת עם ישראל לארצו. חלק מהם אף דגל בשיתוף עם המשכילים חובבי ציון, על מנת להשיג את מטרותיה הדתיות של הציונות.
אולם רבנים אחרים מגדולי ישראל התנגדו ליוזמות אלו. התנגדות חריפה הביעו רבני הקהילות האולטרה-אורתודוקסיות בהונגריה. ביניהם היו אדמור"י חסידות מונקאץ', רבי צבי הירש שפירא, ובנו חיים אלעזר שפירא. התנגדותם הייתה ברוח ההשקפה האורתודוקסית השוללת הכנסת שינויים באורח החיים היהודי, וכן מטעמים הלכתיים של איסור שלוש השבועות.[דרוש מקור]
רבנים אחרים הביעו התנגדות לפעילות ציונית בעיקר מפני החשש למגמות חילון, שכן חלק ממנהיגי התנועות היו יהודים שלא שמרו תורה ומצוות. בשנת 1882, באו חברי תנועת ביל"ו שנקראה לפי ראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה",‏[3] וביקשו את תמיכתו של הרבי מהר"ש מליובאוויטש. הם נענו על ידי הרב, כי אם יוסיפו גם את המשך הפסוק "בְּאוֹר ה'" לראשי התיבות של תנועתם, הוא יתמוך בהם, "והייתי גם כן נוסע ומביא מאה אלף חסידים לארץ ישראל".‏[4]
התנגדות מהותית לציונות, גם כלפי פעילות בעלת צביון דתי, השמיע הרש"ר הירש, מראשי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. במכתב לרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות בשנות השישים והשבעים, כותב הרב הירש:

דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.

– שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב

עם זאת, הרב עזריאל הילדסהיימר, גם הוא מראשי האורתודוקסיה בגרמניה ורבה הראשי של קהילת יהודי ברלין, תמך ב"חובבי ציון" ובפעילותיה של ציונות המעשית, להקים מקלט ליהודים בארץ ישראל.‏[5]

בין היישוב הישן ליישוב החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיאל מיכל פינס, מאנשי היישוב הישן שהיה מראשי "חובבי ציון"

בארץ ישראל, חלק מאנשי היישוב הישן פעלו בקנה אחד עם יעדי הציונות; הם יזמו שכונות חדשות מחוץ לחומות, ובשלהי שנות השבעים של המאה התשע עשרה פנו להקמת מושבות חקלאיות - גיא אוני ליד צפת, ופתח תקווה, שהוקמה על ידי אנשי ירושלים. הקמת המושבות לוותה באידאולוגיה של התנתקות ממוסד החלוקה וביסוס כלכלי על ידי התיישבות חקלאית, וכן קיום מצוות התלויות בארץ.‏[6] המושבה פתח תקוה קבלה את חסותו של מהרי"ל דיסקין, מחשובי רבני ירושלים וממנהיגי היישוב הישן, הקרקע שנרכשה על ידי אגודת מיסדי היישוב נרשמה על שמו, והוא שימש סמכות רוחנית עבור המתיישבים, תקנות היישוב כללו הקפדה על שמירת מצוות ולימוד תורה.‏[7] רבני הקהילות ביישוב הישן הביעו חשש מפעולות ההתיישבות, בשל ההתנתקות מהקהילה ומלימוד התורה.[דרוש מקור] ורובם ככולם דחו את הקשר בין רעיון ישוב ארץ ישראל לבין תהליך הגאולה.[דרוש מקור] בשנת 1885 פירסמו רבני היישוב הישן את הקונטרס קול מהיכל בו ביטאו לראשונה התנגדות ליישוב החדש. בביקורתם מחו על היחס המזלזל שביטאו מקימי המושבות - "הקולוניסטים" לחלוקה, וכן את פעילותם למרות התנגדות השלטון העות'מאני.[דרוש מקור]

בשנות השמונים והתשעים הוקמו מושבות נוספות על ידי אנשי העלייה הראשונה מתוך ראייה לאומית ברורה, והתרבו הטענות על התרופפות בשמירת הדת במושבות היישוב החדש, בעיקר סביב אורח חייהם של חברי ביל"ו בגדרה.‏[8] התפתחויות אלו, וכן פולמוסי השמיטה שפרצו בשנים אלו, הביאו להתנגדות גוברת והולכת מצד רבני היישוב הישן לתנועה הציונית.

לאורך שנות השמונים גברו מגמות החילון וההשכלה בקרב יהודי מזרח אירופה, ועלה כוחם של המשכילים. כך קרה גם בתנועת חיבת ציון עם יסודו של הוועד האודיסאי והתחזקותו של ארגון "בני משה" בראשותו של אחד העם. "בני משה" שם לו למטרה להביא לתחייה לאומית של עם ישראל באמצעות חינוך תרבותי ו"הכשרת הלבבות" בקרב העם היהודי. התחזקות הארגון בראשית שנות התשעים הביאה לסילוקם של נציגי החרדים מתפקידיהם בתנועה "חובבי ציון", בהם יחיאל מיכל פינס, ולחזרתם לחיק היישוב הישן. פינס אף חבר לאנשי היישוב במאבקם בציונים המשכילים. בין היתר בכוונתם להקים בית ספר בעל חינוך "חופשי" ביפו, וכן במלחמתם באליעזר בן יהודה על רקע התנגדותו לחלוקה ופעולותיו להחייאת השפה העברית.

ההתנגדות מחוץ לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל נשמעו קולות מתנגדים לפעילותה של "חיבת ציון" באזורים בהם פעלו אגודותיה ברחבי אירופה. ארגונים ראשונים של יהודים אורתודותקסים כדוגמת "תנועת מחזיקי הדת" ו"הלשכה השחורה" שתמכו בתחילה בסיוע הכספי שהעניקו חובבי ציון לאנשי היישוב בארץ, החלו לבקר את פעילותה. בתחילה בשל ראשיה החילונים, ובשל היעדר התמיכה הישירה באנשי הקהילות אלא רק בניסיונות להתיישבות חלקאית. עם התחזקות הציונים המשכילים החלו הארגונים החרדים לבקר את שאיפותיה המשכיליות והלאומיות של הציונות:

"וגם אנחנו גילינו את דעתנו כי חובבים אנחנו את ציון וירושלים, וכי מקדישים ומעריצים אנחנו את כל רעיון המועיל להחזיק ישובת הקודש. אבל כן לא יכולנו להופיע עצתנו על דעת החובבים כי רעיון עבודת האדמה רב אונים הוא לקרב את הגאולה. ידענו כי הרעיון הזה אינו אלא משל בפי המשכילים להושיב את ארצנו הקדושה ביהודים שאינם מוכשרים להתגורר על אדמת ה', אשר ראשי החובבים מדריכים אותם מילדותם בחינוך חדש אשר לא על פי אמונת מורשה... הנעשה בנפשנו שקר לתת משפט הקדימה לישוב ארץ ישראל ולא לדת ישראל?"

– קול מחזיקי הדת, 2 ביולי, 1891 עמ' 1. "מן התרים את הארץ".


בתגובה להתנגדות הגוברת מצד אנשי היישוב הישן ורבני קהילות באירופה, פרסמו "חובבי ציון" את הספר "שיבת ציון", ובו הסכמות של רבנים לפעולותיה של התנועה. חלק מהם קראו להמשך מפעל המושבות למען היהודים הנרדפים באירופה. חלק אחר קרא לחרדים שלא לדחות את מפעל ההתיישבות בגלל חלקם של המשכילים‏[9].

מול ההסתדרות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הציונות המדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים החל בנימין זאב הרצל בניסיונותיו הדיפלומטיים להשגת צ'רטר להקמת מדינה יהודית, והציע את רעיונות הציונות המדינית. בתחילה חשב שיעלה בידו לשכנע בכך את עשירי היהודים, שיממנו מכספם למען מטרה זו. משנכשל במאמצי השכנוע, החליט לרתום לכך את המוני היהודים באירופה. הרצל קוויה לשיתופם של היהודים האורתודוקסים באירופה ביוזמתו המדינית. הוא פנה למספר רבנים בקהילות מערב ומזרח אירופה וניסה לשכנעם לתמוך ברעיון להקמת מדינה לעם היהודי. אולם אף אחד מן הרבנים לא נתן את הסכמתו לכך. רבה של וינה הרב משה גִידֶמָן תמך בתחילה ברעיונותיו של הרצל, אולם בשנת 1896 פרסם את הספר "לאומיות יהודית" (שם הכותר בגרמנית: Nationaljudentum), בו הכריז כי ליהדות אין כל שאיפות לאומיות. סמוך למועד כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, פרסם "איגוד הרבנים הכללי בגרמניה", שכלל רבנים אורתודוקסים ורפורמיים גם יחד קונטרס בו תקפו את הניסיונות המדיניים של הרצל‏[10]. מחברי הקונטרס שנודעו בשם "רבני המחאה" טענו כי שאיפות לאומיות אינן חלק ממהות הדת היהודית. בסופו של דבר זכה הרצל לקבל רק את ברכתם של רבני תנועת "חובבי ציון" בראשותו של הרב שמואל מוהליבר.

מלחמת התרבות בקונגרסים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקונגרס הציוני השני בשנת 1898 גברו הקריאות בהסתדרות הציונית ל"כיבוש הלבבות" ולהחדרת תרבות ציונית בקרב הקהילות היהודיות. קריאות אלו עוררו התנגדות מצד החרדים, שחששו מההשקפות הלאומיות החילוניות שהיו במוקד מהלך כזה. בוועידת ורשה, שכינסו ציוני רוסיה לפני הקונגרס, קרא הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' להקים גוף רבני שיפקח על ערכי התרבות שיובילו את ההסתדרות הציונית: "רק אז בהיות מפלגת החרדים בטוחה בדעותיה שלא תחלשנה על ידי הקולטורא והציונות, תתן את ידה לתנועתנו".‏[11] המשתתפים בועידת ורשה וכן הקונגרס הציוני החליטו ברוב קולות שלא לתמוך בבקשה זו של החרדים. בלחצם של שני הפלגים - תלמידי אחד העם מצד אחד שקראו ל"עבודת הקולטורא הלאומית", והנציגים החרדים מצד שני שקראו לשמירת המסורת במוסדות ההסתדרות הציונית, וכן בלחצו של הרצל לשמור על איחוד השורות בתנועה, הוחלט לבסוף:

"הציונות אינה חותרת רק לתחייה כלכלית ופוליטית אלא גם לתחייה רוחנית של העם היהודי, שעה שהוא ניצב על קרקע התרבות המודרנית ונאחז בחוזקה בכל הישגיה. הציונות לא תקבל על עצמה שום דבר המנוגד לחוקים הדתיים של היהדות".‏[12]

ההחלטה הייתה מנוגדת לדעותיו של הרב רבינוביץ ובשנת תרנ"ט פרסם את הספר "ציון במשפט" ותקף בו את תוכניות התרבות של הציונות. במקביל החלו רבנים רבים לפעול בגלוי נגד הציונות. בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 שבו ונשמעו הקולות הקוראים להגדרתה של הפעילות התרבותית והחינוכית של ההסתדרות הציונית. הפעם הצליחו נציגי החרדים להדוף את הקריאות מצד החילונים, וכפי שמדווח אחד העם הכריזו אלה כי "שאלת הקולטורא נתבטלה מכל וכל"‏[13].

פרסום הספר "אור לישרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבו של הרב דוד פרידמן מקרלין מתוך הקונטרס "אור לישרים", בו השווה את הציונות לשבתאות

רבנים וראשי ארגונים חרדים החליטו בשנת תרנ"ט להגיב באופן פומבי לפעילות הציונית על ידי פרסומו של "קול קורא" נגד הציונות. אנשי "הלשכה השחורה" נפגשו בקובנה יחד נציגים חרדים נוספים, ביניהם שליחו של האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש במטרה לפעול להגשת חתימותיהם של רבנים ליטאים וחסידים. בסופו של דבר נמנע פרסום הקריאה על ידי ההיסטוריון בן ציון דינור, שסיפר על הכוונה לפעילים ציונים בקובנה.

שנה לאחר מכן, הצליחו הפעילים החרדים להוציא לאור את הספר "אור לישרים", ובו מאמרים של מספר רבנים "נגד השיטה הציונית". בטיעונים המופיעים בו הושוותה הציונות לרפורמים, שתכליתם לשנות את חוקי הדת ולעקור מעם ישראל את מסורת אבותיו. כמו כן נזכר כי הציונים פועלים לדחוק את הקץ ומכחישים כי הגאולה תבוא בדרך נס, למרות דעתו כי "לא חפץ ה' לתת לנו יד ושם במדינה מיוחדת לנו עד אחרית הימים"[14] לבסוף נשמעו נימוקים פרקטיים, לפיהם הציונות כתנועה קטנה וחסרת כוח לא תוכל להתמודד מול המעצמות הגדולות המתנגדות לשיבת היהודים לארצם, וכן גם שהעם היהודי אינו מסוגל לפעילות לאומית ולהקמת מדינה.

הרב דוד פרידמן מקרלין, מחשובי הרבנים בדורו שהביע תמיכה בפעילותיהם של "חובבי ציון", תקף בחריפות את הציונים באיגרתו במילים: "דעתי בענין זה ידוע, אשר אחשוב שיטה זו כשיטת הש"צ שר"י (ראשי תיבות: שבתאי צבי שם רשעים ירקב) ורמיסת ברגל כל קודש.""[15]

האדמו"ר הרש"ב, מהמתנגדים החריפים הן להסתדרות הציונית והן ל"אגודת ישראל"

את המכתב החריף ביותר המופיע בספר כתב האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, שהיה בין הדוחפים לפרסום הקונטרס. הוא תקף את הציונות בטיעונים מעשיים, לפיהם מדובר בחלום שווא של היהודים הציוניים. כמו כן ראה האדמו"ר מליובאוויטש חטא בהשתתפות עם הציונים, ואמר כי גם אם יצליחו תוכניותיהם יגרם מכך בסופו של דבר אסון ליהודים. הן בגלל תגובת אומות העולם, והן בגלל הציונות החילונית: "ואם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות." לדעת הרש"ב, הציונות מסוכנת יותר ממהשכלה וההתבוללות, משום שהמחזיקים בה רואים את עצמם כיהודים כשרים, ורוצים לשנות את המסורת היהודית, אף על פי ש"כל דתם היא לאומיות".
אך התנגדותו העיקרית של הרש"ב לציונות הייתה בגלל רצונם של חבריה לפעול לקירוב הגאולה בדרכים מעשיות. במכתבו הוזכרו לראשונה שלוש השבועות כנימוק נגד הפעילות הציונית. וכך כתב:

"גם השלמים עם ה' ותורתו [...] בהָגלות הזה עלינו לצפות לגאולתנו וישועתינו של הקב"ה שלא ע"י בשר ודם [...] וכל שכן בכוחות ובתחבולות גשמיים, דהיינו לצאת מהגלות בכח הזרוע אין אנו רשאים".‏[16]

הקמת אגודת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפעילותה של ההסתדרות הציונית נעשו מספר ניסיונות להקים ארגון של היהדות החרדית באירופה שיפעל נגד מגמות החילון וההתבוללות, וכנגד שאיפותיה הלאומיות של הציונות. אחד מהם היה התאחדות האורתודוקסים בגרמניה, שהוקם עוד בשנת 1885 על ידי ראשי האורתודוקסיה בגרמניה. משנת 1905 עמד בראש הארגון יעקב רוזנהיים, שפעל כדי לאחד את הפלגים החרדים השונים. החל משנת 1907 התקיימו מספר כינוסים של רבני ההתאחדות, ונשמעו קולות הקוראים להקמת ארגון גג שיפעל נגד הפעילות החילונית הגוברת של התנועה הציונית. הקמת ארגון כזה התעכבה בשל חילוקי דעות בין הפלגים החרדים השונים, שחלקם קרא להתבדלות ולשמירת המסורת ללא פעילות ציבורית. בספטמבר 1911 פרשו חלק מחברי תנועת המזרחי מהתנועה הציונית, לאחר החלטה שהתקבלה בקונגרס הציוני העשירי על ארגון וריכוז הפעילות התרבותית בארץ ישראל על ידי ההסתדרות הציונית. חלק מפורשי המזרחי הצטרפו למחנה הרבנים המתנגדים לציונות וקראו להקמתו של ארגון אורתודוקסי שיפעל מחוץ להשפעתה של התנועה הציונית. מהלך זה היה הדחיפה האחרונה שנדרשה להקמתו של ארגון היהודים החרדים. ראשי התאחדות האורתודוקסים התאחדו עם רבני היהדות החרדית במזרח אירופה, באנגליה ובצרפת, ויחד הקימו את "אגודת ישראל". האגודה נוסדה בי"א בסיוון תרע"ב (1912), בוועידה שהתקיימה בעיירה קטוביץ. היא הועידה לעצמה על פי מטרתה המוצהרת "לפתור ברוח התורה והמצוה את השאלות השונות אשר תעלינה יום יום על הפרק בחיי כלל ישראל".‏[17] בראשיתה התנגדה אגודת ישראל לציונות וטענה שקיבוץ היהודים בארץ ישראל יעשה רק בימות המשיח[דרוש מקור], ועד אז אין למרוד באומות העולם. כמו כן התנגדו חברי התנועה לציונות וטענו כי הציונים רואים בה תחליף לקיום מצוות ולייחודו של העם היהודי.

מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יעקב רוזנהיים, ממייסדי אגודת ישראל ומהוגיה המרכזיים ביחס לציונות ולישוב ארץ ישראל

המאורעות בשנים שלאחר יסוד אגודת ישראל, השפיעו באופן מכריע על עיצוב עמדותיה ביחס לציונות וביחס ליישוב ארץ ישראל. מוראות המלחמה הביאו להכרה בפגיעותם של המרכזים היהודים באירופה, ויצרו תנועת המונים למקומות בהם יוכל להתקיים ישוב יהודי בטוח. הצהרת בלפור, שפורסמה על ידי הבריטים לקראת כיבוש ארץ ישראל, היוותה הכרה רשמית של אומות העולם בקשר של היהודים לארץ ישראל. היא גם הסירה את החשש הדתי שהקמת ישוב יהודי עצמאי בארץ תהיה בבחינת מרידה בגויים. בדומה לציונים הדתיים ראו גם ראשי אגודת ישראל בהצהרת בלפור את יד ההשגחה, אולם שללו את הקשר שבינה לבין ההתעוררות הציונית:

"חוגי אגודת ישראל לא האמינו מעולם כי על ידי יצירת בית לאומי בטוח בכוח אנוש תבוא הגאולה לעם ישראל [...] ההבדל בין הפוליטיקה שלנו לבין זו של אותם שמבלי דעת, כמובן - היו לכלי אומן בידי ההשגחה העליונה; הוא בזה שאנו רוצים בכל לב ונפש להקים מצוות ישוב הארץ [...] ובארץ הקודש אנו רואים לא ענין שבפוליטיקה אלא ענין שבדת."

– הרב יעקב רוזנהיים, אגודת ישראל והסוכנות; הנאמן - ירחון חרדי מוקדש לדור הצעיר, תר"צ-1930.

מבחינת ההתארגנות המעשית, החלו ראשי אגודת ישראל לראות ביישוב ארץ ישראל נדבך מרכזי בפעילות האגודה, בצד ארגון וחיזוק הקהילות הארותודקסיות באירופה.‏[18]. מנהיג ומייסד האגודה, הרב רוזנהיים ייצג את התגובה הפרגמטית של היהדות החרדית, בעקבות השינויים ההיסטוריים שאפשרו ליהודים להתיישב בארץ ישראל. הרב רוזהיים קרא לפעול בכיוון זה גם כדי להתמודד עם התחזקותם של הזרמים הציוניים בתום המלחמה ולאחר הצהרת בלפור‏[19]. השקפה רעיונית מקיפה השמיע מנהיג אחר בתנועה, הרב ד"ר יצחק ברויאר. לשיטתו, כפי שהתגבשה בשלב שלאחר הצהרת בלפור, עם ישראל מחזיק ביעוד לאומי להקים את מדינת התורה בארץ ישראל. זאת במסגרת הסדר העולמי החדש וללא קשר לתנועה הציונית שראשיה כופרים בתודעתו התורנית של עם ישראל.[דרוש מקור] ביחס לתנועה זו כתב :"הציונות היא האויב המסוכן ביותר שקם לאומה היהודית. הרפורמה האנטי לאומית מנהלת איתה מאבק גלוי, אך הציונות הורגת את האומה ומעלה את גוויתה על כס המלוכה‏[20]". עם זאת הביע הערכה אישית לדמותו של הרצל‏[21].

בני ברק בשנותיה הראשונות, העיר הוקמה בשנת תרפ"ד על ידי קבוצת חרדים, בעיקר עולים מפולין

הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור שהיה ממנהיגיה הבולטים של אגודת ישראל ביקר בארץ באביב תרפ"א (1921), ובעקבות הביקור קרא לעלייה, וכן לתרומה לקרן היישוב של האגודה, והשקעה כלכלית בארץ (גם על ידי היהודים שאינם יכולים ואינם חפצים לעלות)‏[22]. גם הרב זוננפלד, איש היישוב הישן ומנהיג העדה החרדית, ראה בחיוב את הפעילות של אגודת ישראל בתחום‏[23].

עם זאת, היו מנהיגים בקהילות החרדיות, בעיקר מאלו שלא היו חברים באגודת ישראל, שהתנגדו לשאיפתה של האגודה לחיזוק בניינו של היישוב היהודי בארץ ישראל וראו בכך ניסיונות לחקות את התנועה הציונית והאידאולוגיה הלאומית שלה.

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת העולם השנייה ובעקבות השואה, עד להקמת מדינת ישראל, היו רבנים ששינו את דעתם, בעקבות המאורעות שלדעתם, הצביעו על אצבע אלוהים, וניסים גלויים של תקומת ישראל; אף כי רובם התנגדו לציון המאורעות כאתחלתא דגאולה, ורק ציינו את הקמת המדינה, כמאורע חיובי של הצלת יהודים רבים. כדוגמה יש לציין את הרב ישכר שלמה טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", אשר שינה את דעתו לגמרי בעקבות מאורעות השואה, וכן אדמו"רים, שונים כגון האדמו"ר מהוסיאטין ואחרים. אך רוב הרבנים ששרדו את השואה החזיקו בדעתם, כי הציונות נוגדת את תורת ישראל, וממילא כזו היא תוצאתה, הקמת מדינת ישראל. היו אף שהחמירו את דעתם, וחיזקו את טענתם לאחר הקמת מדינת ישראל, כגון הרב יואל טייטלבוים מסאטמר.

יחס החרדים לציונות ויחסי הגומלין ביניהם עברו במשך השנים תהפוכות רבות. כיום נאבקת הקהילה החרדית בישראל (למעט החוגים הקנאיים שבה) על זכויותיה בזירה הפוליטית של מדינת ישראל ותופסת את עצמה כמי שתפקידה להגן על האופי היהודי של המדינה, ובאותו זמן מאמצת מדיניות של התנתקות תרבותית מהמדינה ומסמליה הלאומיים.

יחס החרדים למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט של נטורי קרתא בשכונת מאה שערים הדורש את הסתלקות הציונות מישראל
מודעה במאה שערים המגנה את פעולות צה"ל על רקע תקרית המרמרה
מודעה במאה שערים האוסרת כניסת 'ציונים'

לאחר הקמת המדינה השלימו רוב החרדים עם קיום המדינה והשתלבו במערכותיה תוך שמירה על מספר הסתייגויות: החרדים כופרים בסמכויות בתי המשפט של המדינה ומתירים להתדיין בפניהם רק במקרים חריגים; ובדומה לכללים ההלכתיים המתירים פנייה לערכאות של גויים. על אדם חרדי שאינו מציית לכללים אלו מוצא כתב נידוי. חלקים בציבור החרדי סוברים שעל חוקי מדינת ישראל אף לא חל הכלל ההלכתי של דינא דמלכותא דינא ולפיכך אין להם שום תוקף מחייב, ושעל מי שמתלונן או מעיד על פשע של יהודי לשלטונות המדינה, חל דין מוסר.‏[24] בנוסף, החרדים לא מכירים ביום העצמאות וביום ירושלים כימי חג. המפלגות החרדיות פועלות בעיקר לשמירת האינטרסים של הציבור החרדי ולשמירת צביון המדינה כמדינה יהודית.

תפיסת המדינה עד המהפך 1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה נסוגה אגודת ישראל מההתבדלות שאפיינה אותה בתקופות קודמות. נציג מטעמה, הרב יצחק מאיר לוין, חתם על מגילת העצמאות, ואחר כך כיהן כשר הסעד בממשלה (בשנים 1948-1952). בשנים אלו פעלה גם מפלגת פועלי אגודת ישראל כחלק מהמסגרת החרדית הכוללת. מפלגת "פועלי אגודת ישראל" נחשבה מתונה יותר ואנשיה השתתפו באופן פעיל בבניין הארץ, הקמת יישובים וקיבוצים ושירות בצה"ל.

המאבק הפוליטי החרדי החשוב ביותר באותה תקופה היה מניעת גיוס בנות דתיות לצה"ל או שליחתן לשירות לאומי. מאבק זה הסתיים בהצלחה, ואף שהכנסת חוקקה חוק המחייב שירות לאומי, הוא לא נאכף. הסדר נוסף, שלא אושר בחוק מפורש, היה דחיית גיוסם של אברכים שהקדישו את זמנם ללימוד תורה ("תורתם אומנותם"). ראש הממשלה דוד בן-גוריון התרצה להסדר זה, מתוך כוונה לאפשר את שיקומו של עולם התורה שנחרב בשואה.

באותה תקופה לא נתפסו החרדים כאיום על הציונות החילונית. מספרם לא היה רב, והם נראו כשריד לעולם שהולך ונעלם. אף על פי כן מפורסמים דברים שנאמרו בידי המנהיג החרדי החשוב ביותר, ה"חזון איש", הרב אברהם ישעיה קרליץ, לראש הממשלה בן-גוריון בפגישה ביניהם. בן-גוריון שאל כיצד יוכלו החילונים והחרדים למצוא פשרה ביניהם. ה"חזון איש", השיב במשל (שמקורו במסכת סנהדרין): "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך" (תשובה זו נודעה כמשל העגלה הריקה). בן-גוריון הגיב בתרעומת לטענה בדבר העגלה הריקה: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?", תהה.‏[25]

החל משנת 1952 לא הייתה עוד אגודת ישראל בקואליציה הממשלתית (אם כי הייתה נציגות בקואליציה ליהדות החרדית משך תקופה קצרה, כאשר בנימין מינץ (פועלי אגודת ישראל), כיהן משך 10 חודשים, בשנים 1960-1961, כשר הדואר). אף על פי כן, האינטרסים היסודיים שלה נשמרו, בראש ובראשונה הפטור מגיוס ומשירות לאומי, וקיומו של חינוך חרדי נפרד הנתמך על ידי המדינה.

מורשתו של ה"חזון איש", הייתה שעל גברים חרדים להקדיש את חייהם ללימוד ב"כולל" במידה והם כשירים לכך, ורוב הצעירים החרדים הליטאיים אכן חונכו למלא ציווי זה בפועל.

מורשת זו תרמה להיווצרותה של "חברת לומדים" רחבה, שבה גברים אינם עובדים לפרנסתם, אלא לומדים. זאת יחד עם סיבה נוספת, טכנית לכאורה: לחרדים לא ניתן פטור מלא מגיוס לצה"ל אלא דחייה של הגיוס עד תום לימודיהם. על כן, גבר חרדי צעיר (עד גיל 29) שמפסיק את לימודיו חייב לאלתר (לפחות באופן פורמלי) בשירות צבאי. שירות זה, הכולל מרכיבים המנוגדים להשקפת העולם החרדית, היווה איום שהמריץ הישארות ממושכת בכולל.

תופעה מפתיעה הכרוכה בכך הייתה, שדווקא בחברה הנחשבת לשמרנית כל כך, הוטל תפקיד המפרנס על האישה. בדרך כלל עוסקות הנשים החרדיות בהוראה ובפקידות. בשנים האחרונות פנו נשים חרדיות רבות, לעבודה בתעשיית ההיי טק. תופעות אלו של בעל לומד ואשה עובדת נפוצות יותר בציבור החרדי-ליטאי. בציבור החרדי-חסידי ישנו מספר גדול יותר של גברים העובדים לפרנסתם.

מהמהפך ועד השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל ישראל מתנוסס על מבנה ישיבת פוניבז' ביום העצמאות, תליית הדגל הונהגה על ידי מייסד הישיבה הרב כהנמן
מודעה במאה שערים: 'הציונות היא שואה'

מצבם של החרדים בישראל השתנה מהותית בשנות השבעים, ובעיקר ב-1977, עם המהפך ועלייתו של מנחם בגין לשלטון. בגין הרבה ברטוריקה דתית, צירף את החרדים לממשלתו והגדיל את תקציביהם. קצבת הבטחת הכנסה ניתנה גם לאברכים שלא מיצו כושר עבודה. בנוסף, שיטת קצבאות הילדים השתנתה ב-1975 על ידי וועדת בן-שחר ואלו ניתנו גם לאנשים לא עובדים.

סיבות נוספות להתחזקות החברה החרדית היו שיעור הילודה הגבוה בקרב החרדים שהביא לריבוי טבעי וכן גל של חזרה בתשובה, שהחל בעקבות מלחמת ששת הימים.[דרוש מקור]

שינוי מהותי בפניה של החברה החרדית התרחש כאשר הוקמה ש"ס ב-1982. מנהיגה הרוחני היה הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל לשעבר. ייעודה של ש"ס היה לספק בית פוליטי לחרדים ספרדים, אולם בפועל היא זכתה לאהדה גם בחוגים מסורתיים שהקפדתם על שמירת מצוות הייתה מועטה יותר. מנהיגיה הפוליטיים של ש"ס היו הרב יצחק פרץ, ומאוחר יותר אריה דרעי, צעיר שעלה כמטאור בשמי הפוליטיקה החרדית. כיום ממשיך את המהפכה אלי ישי והעיתון יום ליום מביע את דעת המפלגה.

ש"ס הוקמה בתמיכת הרב הליטאי החשוב, אלעזר מנחם מן שך, שתמיכתו בה באה על רקע סכסוכים פנימיים באגודת ישראל וקרע בינו לבין תנועת חב"ד. על רקע זה הוא גם הקים מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1988, את הפלג הליטאי של "אגודת ישראל", תחת השם "דגל התורה" והקים אף עיתון, "יתד נאמן", שביטא את הפרישה מאגודת ישראל ומיומנה "המודיע".

החרדים השתמשו בכוחם הפוליטי כ"לשון מאזניים" כאמצעי להשיג הישגים ניכרים במקח וממכר פוליטי. הדברים הגיעו לשיא ב־1990, כאשר התרחש "התרגיל המסריח". מנהיג ש"ס אריה דרעי ומנהיגי אגודת ישראל היו מאוכזבים מכך שראש הממשלה יצחק שמיר נמנע מלעמוד בהתחייבויותיו כלפיהם, והעבירו את תמיכתם לשמעון פרס. דומה היה שפרס עומד להקים ממשלה צרה בתמיכת החרדים, אולם ברגע האחרון נמנע המהלך. בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר אותה. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגרואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן, בהשפעת הרבי מליובאוויטש שקרא לחברי הכנסת לא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נכח בטקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.

השנים שבאו אחר כך התאפיינו בקרע בין חרדים לבין חילונים. בנוסף לנושאי הדת והמדינה הרגילים, עליית לא יהודים על פי חוק השבות, שכיחותם של נישואים אזרחיים, מכירת מזון לא כשר, כמו חזיר; ובמקביל עלה נושא תיקצוב הישיבות והגיוס לצבא שוב ושוב על הפרק. בתחילת שנת 2000, החרדים מנו 7% מהאוכלוסייה, וחלק גדול מהצעירים החרדיים נמנע מהגיוס לצה"ל בשל הישארותו בישיבה.

ב־1999 קבע בג"ץ כי דחיית השירות הניתנת לתלמידי הישיבות מבין הצעירים החרדים, על ידי שר הביטחון, אינה חוקית, ועליה להיות מעוגנת בחוק שנחקק על ידי הכנסת. בסופו של דבר, למרות הבטחות שונות שנתן ערב הבחירות, פעל ראש הממשלה אהוד ברק לחקיקת חוק טל שמסדיר את דחיית הגיוס לצה"ל של בני הישיבות. עם זאת, החקיקה נועדה לאפשר לחרדים שיבחרו בכך, לשרת בצה"ל בשירות מתאים או בשירות לאומי. מבחינה זו היה בה שינוי, גם אם מינורי, לעומת המצב הקודם, שבו שירות בצה"ל של חרדים לא עודד כלל. במקביל פותח מסלול הנח"ל החרדי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים
פובליציסטיקה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבי סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר ג'
  2. ^ ראו דבריו של יהושע ילין, רוכש האדמות במוצא בעיתון "חבצלת" בשנת 1872: ""האלוהים אשר נשבע לאבותינו [...] 'בקובצי את בית ישראל וישובו על אדמתם'. וכטל מאת ה' יבוא דברו [...] לראות את הארץ הקדושה נושבת ונעבדת מידי בניה.""
  3. ^ ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה'.
  4. ^ ראו: יוסף שלמון, ציונות ואנטי ציונות ביהדות המסורתית במזרח אירופה, בתוך: ציונות ודת, (עורכים: שמואל אלמוג, יהודה ריינהרץ ואניטה שפירא, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ד-1994, עמ' 33.
  5. ^ "למען ציון", מובא בתוך: אברהם יוסף סלוצקי(עורך), "שיבת ציון", וורשה, דפוס האחים שולדברג, תרנ"ב
  6. ^ מתוך תקנון חברת "עבודת האדמה וגאולת הארץ", 1876.
  7. ^ ספר הברית והזיכרון לחברת אגודת מיסדי היישוב, ירושלים ה'תרמ"א.
  8. ^ מתוך איגרת הרב זיסקינד שחור מאנשי היישוב הישן לנצי"ב מוולוז'ין מחובבי ציון על חברי ביל"ו: "נוח לה לארץ אבותינו להיות מעון תנים ובנות יענה מלהיות מערת פריצים כאלה, ומצווה... לבער הרעה מקרב הארץ". א. דרויאנוב (עורך) כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל. דפוס קואופרטיבי הפועל הצעיר, תרפ"ה.
  9. ^ ראה למשל מכתבו של הרב מרדכי אלישברג מבויסק: "בהעניין שלפנינו המתנגדים בהסדרים הפנימיים.. אין מעצור לרוחם הקשה... מוטב בעיניהם להפוך קערת העניין על פיה ולשבור לרסיסים כל אשר בנו ברוח כביר רבות בשנים מלהניח הנהגת הסדרים הפנימיים על דעת חבריהם". "שיבת ציון" חלק ב'.
  10. ^ מופיע בתוך כתבי הרצל, "רבני המחאה"
  11. ^ א"ע רבינוביץ', ציון במשפט, ורשה: דפוס האלטר, תרנ"ט-1899.
  12. ^ מובא בתוך: הציונות, הלפרן וריינהרץ.
  13. ^ כתבי אחד העם, הקונגרס הציוני השלישי, מובאים בפרויקט בן יהודה
  14. ^ ראו: אור לישרים, ורשה תר"ס, עמ' 22.
  15. ^ אור לישרים, עמ' 57.
  16. ^ אור לישרים, עמ' 57-61. יש להזכיר שהרש"ב התנגד בתוקף מטעמים אלה ל"אגודת ישראל" ולכל ארגון יהודי.
  17. ^ משפט זה הופיע כחלק קבוע מעמודי השער של בטאוני אגודת ישראל - הדרך, קול ישראל ודגלנו
  18. ^ יוסף פונד, עמדות אגודת ישראל בשאלת העלייה, בתוך: עורכת: דבורה הכהן, קיבוץ גלויות : עלייה לארץ ישראל - מיתוס ומציאות, ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ח
  19. ^ יעקב רוזנהיים, 'תפקיד השעה - דבר לאגודת ישראל' בתוך: זכרונות, בני ברק תשל"ט.
  20. ^ הרב יצחק ברויאר, בעיית היהודים, 1918. מובא אצל: יעקב צור, האורתודוקסיה היהודית בגרמניה ויחסה אל הציונות, ציונות ודת, 1994.
  21. ^ ארבעה הספדים על תיאודור הרצל מפי עטו של יריב, פרופ' מרדכי ברויאר באתר דעת
  22. ^ "במכתב מעל הספינה" שפרסם אחר הביקור
  23. ^ תשובות רבי יוסף חיים זוננפלד ח"א עמ' רע"ג
  24. ^ ראו דוגמאות כאן, וכן: אבישי בן חיים, אזהרת הרבנים: דין מוסר למי שיסגיר את חוטפי התינוקת, באתר nrg‏, 7 ביוני 2006; קובי רוזן, תושבי רמת שלמה הפגינו נגד אישה שהתלוננה נגדם, באתר כיכר השבת
  25. ^ דוד מלמד, איזו עגלה מלאה יותר: החילונית או החרדית?, באתר nrg‏, 26 באוגוסט 2013