יימיר
 | |
| תפקיד | אבי הענקים שמאיבריו נוצר העולם |
|---|---|
| תרבות | המיתולוגיה הנורדית |
| אלים מקבילים |
|
| אב |
מנוס  |
| צאצאים |
Þrúðgelmir |
  | |
במיתולוגיה הנורדית, יימיר (בנורדית עתיקה: Ymir), המוזכר גם בשמותיו האחרים ברימיר (Brimir), אורגלמיר (Aurgelmir), ובלאין (Bláin), הוא ישות היולית והאב הקדמון של כל הענקים. על יימיר יש עדויות באדה הפואטית, שליקטה במאה ה-13 מקורות יותר מוקדמים, באדה הפרוזאית, שנכתבה במאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, ובשירה הסקאלדית. כשמחברים אותם ביחד, בתים רבים מארבעה שירים באדה הפואטית מתייחסים ליימיר כייצור בראשיתי שנולד מארס שנטף מהנהרות הקפואים אליבגאר (Élivágar) ושחי בתהום השממתי ששמו גינונגגאפ. יימיר הוליד מבתי השחי שלו זכר ונקבה (לא בני אדם), ורגליו ביחד הולידו ישות בעלת שישה ראשים. האלים וילי, וה ואודין ייצרו את העולם מגופתו: מבשרו הם יצרו את הארץ, מדמו את הים, מעצמותיו את ההרים, משיערותיו את העצים, ממוחו את העננים, מגולגלתו את השמים, ומגבותיו את הממלכה שבה האנושות מתקיימת, המידגארד. בנוסף, סטנזה אחת מוסיפה שהאלים נתנו לגמדים חיים מבשרו ומדמו של יימיר (או הארץ והים).
באדה הפרוזאית, מובא נרטיב שלוקח, מוסיף, ומשתנה מהעדויות באדה הפואטית. לפי האדה הפרוזאית, לאחר שיימיר נוצר מטיפות יסודיות, כך גם נוצרה אוד'ומבלה (Auðumbla), פרה בראשיתית, שמחלבהּ יימיר הוזן. האדה הפרוזאית מוסיפה גם ששלושה אלים הרגו את יימיר: וילי, וה, ואודין, ומוסיפה פרטים על כך שכשיימיר מת, דמו גרם להצפה אדירה. חוקרים מדיינים עד לאיזו רמה סנורי ניסה לצרף נרטיב עקבי באדה הפרוזאית ועד כמה סנורי השתמש במקורות מסורתיים חוץ מהקורפוס שהוא מצטט. באמצעות בלשנות היסטורית ומיתולוגיה השוואתית, חוקרים קישרו בין יימיר לבין טויסטו(אנ'), ישות פרוטו-גרמאנית שטקיטוס כתב עליה בחיבורו גרמאניה. חוקרים גם זיהו את יימיר כשארית וצאצא של ישות בראשיתית במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית.
עדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדה פואטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
יימיר מצוין בארבעה שירים באדה הפואטית: "חזון הנביאה" (Völuspá), "הבלדה של ואפת'רודניר" (Vafþrúðnismál), "הבלדה של גרימניר" (Grímnismál), ו"הפואמה של הינדלה" (Hyndluljóð). בחזון הנביאה, ולוה (völva - נביאה ומוטיב חוזר במיתולוגיה הנורדית) אל-מתה מעניקה לאל אודין ידע, וישנן שתי התייחסויות ליימיר. בראשונה, הסטנזה השלישית של השיר, יימיר מוזכר בשמו:[2]
אָז בִּימוֹת-עוֹלָם / וְאִימִיר עוֹדוֹ חַי,
וְאֵין חָצָץ וְאֵין יָם / גַּם לֹא מִשְׁבָּר קַר;
לֹא הָיְתָה אֶרֶץ / וְלֹא רָקִיעַ,
אַךְ תְּהוֹם פּוֹעֶרֶת פֶּה, / וְאֵין זֵכֶר לַדֶּשֶׁא.[3]
בתרגום הנ"ל גינונגגאפ מתורגם כ"תהום פוערת". מאוחר יותר בשיר, כנראה מתייחסים ליימיר בשמות ברימיר ובלאין:
אָז הָלְכוּ לַעֲצָרָה / הָאֵלִים כֻּלָּמוֹ,
מוֹשְׁלי הַקֹּדֶשׁ, / וְשָׁם נוֹעָצוּ:
מִי וָמִי יִצּוֹר / הֲמוֹן הַנַּנָּסִים
מִדָּמָיו שֶׁל בְּרִימִיר / מֵאֵיבָרָיו שֶׁל בְּלָאִין.[3]
בשיר "הבלדה של ואפת'רודניר" האל המוסווה אודין בוחן את הענק ואפת'רודניר הבוחן תבונה. אודין מבקש מואפת'רודניר להגיד לו, אם הידע של ואפת'רודניר מספיק, תשובות למספר שאלות. בראשונה מהשאלות אודין מתייחס ליימיר, והוא שואל אותו מהיכן באו השמיים והארץ. הענק משיב בעדות בריאה המכילה את יימיר:
מבשר יימיר נוצרה הארץ,
וההרים היו עשויים מעצמותיו;
השמים מגולגולת הענק הקרה ככפור,
והים נוצר מדמו.[4]
כשהקרב המילולי ממשיך, החלפות נוספות מתייחסות באופן מפורש או עקיף ליימיר. אודין שואל איזה ענק הוא הבכור מקרובי משפחתו של יימיר. ואפת'רודניר משיב שלפני זמן רב, זה היה ברגלמיר (Bergelmir), שהיה בנו של ת'רוד'גלמיר (Þrúðgelmir) ונכדו של אורגלמיר. בסטנזה הבאה אודין שואל אותו מהיכן אורגלמיר בא לפני כל כך הרבה זמן, והענק משיב לו שנטף ארס מנהרות האלביגאר (Élivágar), והטיפות הללו התאספו עד שנהפכו לענק, וישות זו היא המקור של הענקים. לבסוף, אודין שואל את ואפת'רודניר איך ענק זה הוליד ילדים, משום שלא הייתה איתו נקבה. ואפת'רודניר משיב שמתחת לבתי השחי של הענק בן ובת גדלו, ורגליו יצרו יחדיו ענק בעל שישה ראשים.
בשיר "הבלדה של גרימניר" (Grimnismál), האל אודין, שמוסווה כגרימניר, מעביר מידע לאגנאר הצעיר מידע על היקום. בסטנזה אחת, אדוין מזכיר את יימיר כשהוא נזכר ביצירת העולם מגופו:
מבשר יימיר נוצרה הארץ,
והים מדמו,
מעצמותיו הגבעות, משיערו העצים,
מגולגולתו השמים הגבוהים.
את מידגארד מגבותיו האלים יצרו,והציבו לבני האדם,
וממוחו את העננים ההרסניים
הם יצרו כדי לנוע בשחקים[4]
בסטנזה Völuspá hin skamma ("נבואת הרואה הקצרה") הנמצאת בשיר "הפואמה של הינדלה" ליימיר יש אזכור נוסף. לפי הסטנזה, הנביאות הן צאצאים של Viðòlfr, הרואות של Vilmeiðr, "מזמרות הכישופים" של Svarthöfði, וכל הענקים של יימיר.
אדה פרוזאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
יימיר מוזכר בשני ספרים באדה הפרוזאית: "ההטעיה של גילבי" (Gylfaginning) ו"שפת השירה" (Skáldskaparmál). יימיר מופיע בפרק החמישי של "ההטעיה של גילבי", שבו האר, יאפנהאר, ות'ריד'י (Hár -הנעלה, Jafnhár - הנעלה באותה מידה ו-Þriði - שלישי, בהתאמה) מספרים למלך גילבי המוסווה כגאנגלרי על איך כל הדברים נהיו מה שהם היום. השלישייה מספרת שהעולם הראשון שהיה היה מוספלהיים, אזור דרומי לוהט ובוער שיצורים לא בני המקום לא יכלו לשכון בו, שעשוי מלהבות. לאחר עידנים רבים נילפהיים נוצר, ובתוכו היה מעיין, הבארגלמיר (Hvergelmir), שממנו זרמו 11 נהרות.
גאנגלמיר שואל את השלושה איך היקום היה לפני האנושות. האר משיב לו שהנהרות הקפואים הללו, ששמם היה אלביגאר, נזלו מרחק רב כל כך ממוצאם, המעיין, עד שהחומר הרעיל שזרם איתם נהיה קשה "כמו שאריות הפחם שנותרות בתנור" - החומר הפך לקרח. ככה, כשהקרח עצר והפסיק לזרום, האדים שעלו מהחומר הרעיל נעו לאותו הכיוון ונהפכו לכפור. הכפור הצטבר, ברחבי גינונגגאפ.
יאפנהאר מוסיף שהחלק הצפוני של גינונגגאפ היה מלא בכפור, ובעקבות כך משבי רוח ואדים נעו לאזור הזה. בניגוד לכך, לחלק הדרומי של גינונגגאפ הכפור לא הגיע בגלל ניצוצות וחלקיקים מותכים שעפו לשם ממוספלהיים. ת'ריד'י מאשר זאת ומוסיף ש"בדיוק כמו שמניפלפהיים באו קור וכל הדברים הקודרים, מה שהיה קרוב למוספלהיים היה חם ובהיר, אך גינונגגאפ הייתה רגועה ומתונה כשמים כשאין רוח". הוא גם מוסיף שכשכפור והקרח והאוויר החם נפגשו, הכפור ניתך והנוזל נטף במהירות רבה. הנוזל שנטף יצר דמות בצורת אדם, דמות זו נקראה יימיר, והעעקים, שכולם צאצאיו, קוראים לו אורגלמיר. ת'ירד'י מגבה את השמות הללו בסטנזה אחת מ"נבואת הרואה הקצרה" ואחת מ"הבלדה של ואפת'רודניר".
גאנגלמיר גם שואל איך הדורות השתלשלו לאחר יימיר, איך ישויות אחרות באו לידי קיום, ואם יימיר נחשב אל. האר אומר שבשום פנים ואופן יימיר לא נחשב לאל, ושהוא היה רשע וכך גם כל צאצאיו. האר מסביר שיימיר הוא אבי כל הענקים, ושנאמר שכשיימיר ישן, הוא הזיע, ומידו השמאלית ומידו הימנית גדלו גבר ואישה, ושהרגל השמאלית שלו, ביחד עם רגלו הימנית, יצרו בן, ומהם נוצרו הדורות.
גאנגלמיר שואל איפה שכן יימיר ומה הזין אותו. האר מסביר שלאחר יימיר, הטיפות יצרו פרה בשם אוד'ומבלה. מעטיניה זרמו ארבעה נחלי חלב, שמהם ניזון יימיר. גאנגלרי שואל ממה הפרה ניזונה, והאר משיב ואומר שהפרה ליקקה אבני כפור מלוחים. ביום הראשון אוד'ומבלה ליקקה את אבני הכפור ונגלה מהאבנים שיער אדם. ביום השני ראשו נגלה. ביום השלישי כל האדם נגלה, ושמו היה בוּרי. האדם הזה היה גדול, חזק ויפה בצורה יוצאת דופן. לבורי היה בן, בוֹר, שנישא לבסטלה, הבת של בולת'ורן. לשניים היו שלושה בנים: אודין, וילי, ו-וה. האר מוסיף ש"אודין ואחיו חייבים להיות המושלים של השמיים והארץ; זוהי דעתינו שזה חייב להיות תוארו. זהו תואר האדיר והמשובח ביותר שאנו מכירים, ועדיף שגם אתה תקרא לו ככה".
האר מספר שהאחים אודין, וילי ו-וה גם הרגו את יימיר, ושגופו הוציא כל כך הרבה דם שבדם טבעו כל הענקים למעט שניים, ברגלמיר, שביחד עם אשתו (ששמה לא מצוין) טיפסו על גוף מסוים (lúðr), שרד ושיקם את אוכלוסיית הענקים.
גאנגלרי שואל מה שלושת האחים עשו כדי שהאר, יאפנהאר ות'ריד'י יחשיבו אותם כאלים. האר אומר שהאחים לקחו את גופת יימיר למרכז גינונגגאפ, מבשרו בראו את הארץ, מדמו את האגמים והימות, מעצמותיו סלעים, משיניו חלוקי אבנים ואבנים. יאפנהאר מוסיף שמפצעיו המדממים הם בראו את הים המקיף את הארץ. ת'ריד'י מוסיף שאת הגולגולת הציבו מעל הארץ וממנה בראו את השמיים, וכדי להחזיק את השמיים הם הציבו ארבעה גמדים - נורד'רי, סוד'רי, וסטרי ואוסטרי - שפעלו כארבע פינות. השלושה לקחו את החלקיקים והניצוצות הלוהטים שעפו ממוספלהיים "וקבעו את כל האורות, חלקם בשמיים, חלקן נעו במסלול מתחת לשמיים שהם שוטטו בו, אך הם יעדו להם עמדות ומסלולים קבועים." ת'ירד'י מצטט בית מ"חזון הנביאה" (Völuspá) המעיד על כך, הוא מצהיר שבאמצעות אורות השמיים הללו הימים והשנים חושבו ונספרו, ושהבית מצהיר כי הגופים השמימיים לא ידעו את מיקומם בשמיים לפני בריאת הארץ.
גאנגלרי מעיר כי מה שהוא בדיוק שמע הוא יוצא מן הכלל, מכיוון שהבריאה היא גם עצומה בממדיה וגם נראה בה מיומנות גבוהה, והוא שואל איך העולם סודר. האר משיב שהעולם הוא מעגלי, ומסביבו שוכנים עומקי הים. האלים נתנו אדמה ליוטנאר לאורך החופים. לעומת זאת, בצד הפנימי של הארץ הם בנו מבצר מריסיו של יימיר, כנגד עוינות היוטנאר. למבצר זה הם קראו מידגארד. מעבר לכך, הם לקחו חתיכות ממוח יימיר וזרקו אותן השמימה, ומהן נוצרו העננים. עוד שני בתים מ"חזון הנביאה" (Völuspá) מצוטטים לשם טיעון זה.
מאוחר יותר בהטעיה של גילבי (Gylfaginning) האר מתאר את מקור הגמדים. האר אומר שלאחר בניית אסגארד האלים קיימו אספה שבה הם דנו "מהיכן הגמדים נוצרו במעמקי האדמה כמו רימות בבשר. הגמדים קודם קיבלו צואה וחיים בבשר יימיר והיו כמו רימות, אבל בהחלטת האלים הם קיבלו מודעות ושכל והיה להם צורת אדם למרות שהם חיו באדמה ובאבנים".
מאוחר יותר, בשפת השירה (Skáldskaparmál), ישנם אמצעים שירתיים המתייחסים בעקיפין אל השמים, חלקם מתחברים אל הנרטיב של יימיר בהטעיה של גילבי, שביניהם "גולגולתו של יימיר" ו"גולגולת [ה]ענק", או "נטל הגמדים". שירה של סקאלד בשם ארנור יארלאסקאלד מהמאה ה-11 מובאת, שמתייחסת לשמיים כאל "הגולגולת הישנה של יימיר". מאוחר יותר בשפת השירה מונחים המתייחסים לארץ כתובים, הכולליןם "בשר יימיר", ולאחר מכן מונחים המתייחסים לים, שמביאים עבודה מהסקאלד אורמר באריאסקלאד שביניהם "דם יימיר".
שני השמות אורגלמיר ויימיר מופיעים ברשימה של יוטנאר בחלק האחרון של שפת השירה.
תאוריות ופירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות אבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכיוון שבהטעיה של גילבי מציג נרטיב מגובש שגם מצטט בתים רבים מהאדה הפואטית (המתוארים למעלה) וגם מכיל מידע ייחודי מבלי לצטט מקור (כגון אוד'ומבלה), חוקרים דנים בכמה מקורות חיצוניים שאינם קיימים יותר סנורי סטורלסון השתמש וכמה מקורות הוא סינתז מהחומר שהיה לו.[5][6]
כשהוא דיבר על המצב, החוקר האנגלי גבריאל טורביל-פיטר העיר בשנת 1974 ש"בהתחלה, לפי הטקסט של סנורי על השיר, לא היה כלום חוץ מבוהו, למרות שלפי טקסטים אחרים, הענק יימיר כבר היה קיים. כשמתחשבים באיך נאמר שיימיר נוצר, גם סנורי וגם הבלדה של ואפת'רודניר (Vafþrúðnismál), אנחנו כנראה חושבים שסנורי עקב אחרי הגרסה היותר טובה של נבואת הרואה (Völuspá)", ובנוגע לעדות של סנורי על המקור הבראשיתי הקוסמי של יימיר, הוא אמר ש"מהסקיצות הללו של מקורות שירתיים שאותם הוא [סנורי] בעיקר לקח כמקור, זה מובן מאליו שסנורי תיארמספר מקרים שאי אפשר לייחס אליהם, לפחות לא הגרסאות ששרדו עד היום". טורביל-גבריאל ממשיך ומצטט את העדות של סנורי סטורלוסון על אוד'ומבלה כדוגמה מובחרת, והוא מזכיר מקבילים הודו-אירופאים פרסים ומהוודות, וגם יוצר הקבלה בינה לבין חתחור המצרית.[7]
החוקרת הילדה אליס דוידסון מציינת ש"לא קל לקבוע מהי הצורה המקורית של סיפור הבריאה הצפוני. סנורי ידע על לפחות שלוש עדויות שונות".[6]
טויסטו, מקבילים, ודת פרוטו-הודו-אירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה הראשונה לספירה, ההיסטוריון הרומי טקיטוס כותב בעבודתו האתנוגרפית "גרמאניה" שהעמים הגרמאניים שרים על אל הִיוּלי שנולד מהארץ בשם טוּיסטוֹ (Tuisto), ושהוא היה אבי העמים הגרמאניים. השם Tuisto הוא לטיניזציה של שם אלוהי פרוטו-גרמאני כלשהו שעליו מתקיים דיון. על ידי בלשנות היסטורית חלק מהחוקרים מקשרים את Tuisto לשם האלוהי הפרוטו-גרמאני *Tiwaz, אחד השמות המיוחסים לטיר. חוקרים אחרים טוענים כי השם מתייחס לישות הרמאפרודיטית או "גדולה כפליים", כשהמקור השני הוביל חוקרים לקישור עם יימיר גם מנקודת מבט מיתית וגם מנקודת מבט בלשנית.[6]
בעזרת בלשנות היסטורית ומיתולוגיה השוואתית חוקרים קישרו את יימיר לישויות בראשיתיות ולעיתים הרמאפרודיטיות או תאומות הודו-אירופאיות אחרות, ובנו מחדש סיפור בריאה פרוטו-הודו-אירופאי. כשהם מציינים את יימיר כדוגמה הראשית, החוקרים ג'יי פי מאלורי ודאגלס אדמאס מעירים כי "המיתוס הקוסמוגוני [הפרוטו-הודו-אירופאי] מתמקד בביתור של ישות אלוהית - מואנשת או דמוית בהמה - ובריאת היקום מאיבריה השונים". דוגמאות נוספות כוללות את סוף סיפור הת'אן בו קואלינגה (Táin Bó Cúailnge - הברחת הפרות של קולי) שבו שור מבותר וממנו נוצרת הגאוגרפיה האירית, סיפור שלו יש גרסאות מנוצרות אצל הפריזים (עם גרמאני השוכן בצפון הולנד וגרמניה של היום) בספר חוקים ימי ביניימי, ובבלדה רוסית ימי ביניימית. התרחשויות נוספות של סיפור זה הן חלק בשיר האפי הלטיני מטמורפוזות של אובידיוס, המתאר את שיער וזקן האל אטלס שנהפכים ליערות, עצמותיו שנהיות אבן, ידיו שנהיות רכסי הרים, וכך הלאה; קוּני הרשע בספר סקנד גומאניג ויזאר הפרסי אמצעי מהמאה ה-9 לספירה שבו עורו נהיה השמים, מבשרו באה האדמה, מעצמותיו ההרים, ומשיערו באו הצמחים; ולבסוף פורושה סוקטה ההודי העתיק מהריג ודה מהמאה ה-10 לפנה"ס, שמתאר ביתור של אדם היולי בשם פורושה, מעינו באה השמש, מפיו אש, מנשימתו רוח, מכפות רגליו הארץ, וכך הלאה. מבין המקורות ששרדו, אדמס ומאלורי מסכמים כי "הקולרציות, או יותר נכון, הנגזרות הנפוצות ביותר, הן הבאות: בשר = אדמה, עצם = אבן, דם = מים (הים וכדומה), עיניים = השמש, שכל = ירח, מוח = עננים, ראש = שמים, נשימה = רוח".[5]
אדמס ומאלורי כותבים ש"גם במיתוס [הפרוטו-הודו-אירופאי] הקוסמוגוני וגם בבסיסו, אחד היסודות המרכזיים הוא ההקרבה (של אח, ענק, בהמה, וכו'). מערכת היחסים בין ההקרבה לבין הקוסמוגוניה בתרבות הפרוטו-הודו-אירופאית לא הייתה רק בסיפור הבריאה אלא שאולי כל טקסי ההקרבה בתרבויות ההודו-אירופאיות הוצגה כבריאה מחגדש של היקום שבה יסודות נבראים מחדש... עקב כך, ההקרבה פועלת כשחזור של הביתור הקוסמי הבראשיתי של קורבן והיא עוזרת להחזיר את הדברים החומריים לעולם".[5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תרגום לאנגלית של ההטעיה של גילבי ושפת השירה מן האדה הפרוזאית באתר ויקיטקסט באנגלית
- יימיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יימיר, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יימיר בעצמו אינו אל
- ^ בתעתיק בתרגום הבא יימיר נכתב כאימיר.
- ^ 1 2 מתרגומו של שאול טשרניחובסקי.
- ^ 1 2 התרגום לעברית מבוסס על תרגום לאנגלית אותו ניתן לראות כאן.
- ^ 1 2 3 ג'יי פי מאלורי ודאגלס אדאמס, Encyclopedia of Indo-European culture, לונדון: Fitzroy Dearborn, 1997, ISBN 978-1-884964-98-5. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 הילדה אליס דוידסון, Gods and myths of northern Europe, בולטימור: Penguin Books, 1964, ISBN 0-14-013627-4. (באנגלית)
- ^ גבריאל טורביל פיטר, Myth and religion of the North : the religion of ancient Scandinavia, ווסטפורט, קונטיקט: Greenwood Press, 1964, ISBN 978-0837174204. (באנגלית)
