יין נסך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יֵין-נֶסֶךְ הוא יין שנוּ‏סַ‏ך לעבודה זרה, ועל כן אסור מדאורייתא בשתייה או בהנאה. השותה או הנהנה מיין-נסך נענש במלקות.‏[1] תחולתו ההיסטורית של איסור יין-נסך, לפי התלמוד במסכת סנהדרין, היא רק לאחר סיפור הזניית בני-ישראל עם בנות מואב.‏[2] אולם הרמב"ן סבור כי התלמוד מדבר אודות איסור סתם יינם ולא אודות יין-נסך, והאיסור על יין-נסך הוחל עם מתן תורה בהר סיני.‏[3]

בנפרד מאיסור זה, תיקנו חכמים תוספת מאוחרת: איסור סתם יֵינָ‏ם או בפשטות יֵינָ‏ם; כלומר, כל יין של גוי - או אף אם רק נגע בו גוי - נחשד באופן טבעי שנוּ‏סַ‏ך לעבודה זרה, ועל כן הוא אסור בשתייה ובהנאה מדרבנן. בניגוד ל"סתם יינם" שמקורו מדרבנן, ולכן חלו בו שינויים לקולא לאורך ההיסטוריה, שמר העם היהודי על איסור יין נסך בקפדנות.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סתם יינם

מקור ותוקפו של האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נכתב:

Cquote2.svg

אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין...

Cquote3.svg
מסכת עבודה זרה, פרק ב', משנה ג'

ובתלמוד: "יין מנלן? (מניין שיין אסור?) אמר רבה בר אבוה, אמר (המ)קרא: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (ספר דברים, פרק ל"ב, ל"ח), מה זבח אסור בהנאה אף יין (נמי) אסור בהנאה... אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים" (עבודה זרה כ"ט ב'). בהמשך התלמוד יוצר שרשרת של מקורות: איסור הנאה ביין נלמד מאיסור זבחי עבודה זרה, זבח לעבודה זרה נלמד מאיסור הנאה ממת, מת נלמד מעגלה ערופה, ועגלה ערופה מקדשים - כפי שמצוטט מדברי "דבי רבי ינאי".‏[4][5]

שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כותב כי למרות שהפסוק המצוטט בתלמוד מתייחס רק בעקיפין, לכאורה, לאיסור יין-נסך, הוא מהווה מקור מקראי לאיסור, ואינו נחשב לאסמכתא בלבד,‏[6] ומכאן שאיסור השתייה וההנאה מיין-נסך הוא מדאורייתא. כהמשך לשיטתו מונה הרמב"ם איסור זה במניין המצוות כמצוות לא תעשה עצמאית מדאורייתא,‏[7] וזאת בנוסף למניית האיסור כחלק מהאיסור הכללי על הנאה ושימוש בתקרובת עבודה זרה.‏[8] פסוק נוסף שהרמב"ם מצטט בהקשר זה הוא: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז' כ"ו).‏[8]

שיטתו של הרמב"ם מתאימה לאחת מהגדרות המקרה המופיעות בי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן שמנה רבי ישמעאל: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל [ללמד], תפקידו הלוגי הוא: לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. במקרה שלפנינו מיושם, לכאורה, עיקרון זה; איסור שתיית יין-נסך כלול באיסור הכללי של הנאה מעבודה זרה, אך בכל זאת התלמוד מונה פסוק בו נעשה היקש (גזרה שווה) נוסף בין המקרה הספציפי של יין-נסך לבין שאר תקרובתה של עבודה זרה.
במידה וכך הם פני הדברים, יש למצוא דין נוסף אותו למדים מהמקור הספציפי ליין-נסך, ובכך להסביר את תוספת המקור המיותרת - לכאורה, אך הרמב"ם אינו מפרט אודות לימוד כזה.

שיטת הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומתו סבור הרמב"ן כי "לא בא בו כתוב גלוי בביאור", ואין ראוי למנות איסור זה כאיסור עצמאי.‏[3] לדעתו הסוגיה הנידונה בתלמוד מתייחסת רק לאיסור-ההנאה ולא לאיסור-השתייה, וקיימים שלושה איסורים נפרדים: האחד הוא איסור-ההנאה מעבודה זרה עצמה, והוא נלמד מהפסוק: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (ספר דברים פרק י"ג, י"ח). השני הוא האיסור אודות "תקרובת עבודה זרה", שהוא מלמד גם על איסור יין-נסך, ומקורו מהפסוק: "הישמר לך פן תכרת ברית ליושבי הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו" (שמות ל"ד ט"ו), ו"זבח" זה המוזכר בפסוק, הוקש ליין-נסך על סמך הפסוק "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (ספר דברים, פרק ל"ב, ל"ח). כלומר, פסוק זה אינו מהווה מקור עצמאי לאיסור יין-נסך, אלא הוא מלמד את עצם העובדה שהפסוק שמהווה מקור לתקרובת עבודה זרה מלמד גם על יין-נסך.‏[9] והאיסור האחרון הוא ההנאה מ"משמשי עבודה זרה", והוא נובע מהפסוק: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" (דברים ז' כ"ה).

שיטת תוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוספות מוסבר כי המשנה נסובה אודות סתם יינם שאינו אלא תקנת חז"ל, והסיבה שהתלמוד מצטט את המקור המקראי, היא רק על מנת להסביר מה עומד בבסיס תקנת חכמים.‏[10] מה שמוכיח כי איסור יין-נסך עומד כאיסור בפני עצמו - כשיטת הרמב"ם.

דעה נוספת שמובאת בתוספות - בהקשר של תקרובת עבודה זרה, אך משליכה ישירות על דינו של יין-נסך - מחלקת בין איסור אכילה (או שתייה, במקרה של יין), לבין איסור ההנאה. האיסור לאכול או לשתות הוא מדאורייתא, ונובע מהפסוק: "ויאכלו זבחי מתים" (תהלים ק"ו כ"ח),‏[11] אך איסור ההנאה אינו אלא גזירת חכמים.‏[12]

שיטות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות דעות שונות המבססות את איסור יין-נסך על פסוקים אחרים מאלו שהובאו לעיל, ושהתבססו על התלמוד הבבלי.
בתלמוד ירושלמי הובא הפסוק: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים י"ג י"ח) כמקור לאיסור יין-נסך.‏[13] בנוסף כתב הרמב"ם כי קיים פסוק נוסף המהווה מקור: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (ספר דברים, פרק ז', כ"ו).‏[14]

פרטי האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

יין-הנסך שנאסר בשתייה ובהנאה הוא יין שנוסך בפני עבודה זרה, בין במקומות המיועדים לכך ובין אם על הריצפה.‏[15] המשקה שנאסר הוא זה שנוסך, ולגבי החלק שנותר בכלי ולא נוסך קיימת מחלוקת בקרב הראשונים: יש שכותבים שכל המשקה מוגדר כעת כתקרובת לעבודה זרה ואסור כולו,‏[16] לעומת זאת אחרים סבורים כי היין שנותר בכלי אינו מוגדר כיין-נסך ואינו נאסר, אך עם זאת פעמים שהוא ייאסר משום שנחשב כ"ניצוק" - מושג בהלכה בדיני טומאה וטהרה, המתאר העברת טומאה באמצעות המגע הקיים בעת השפיכה בין הנוזל שנשפך לנוזל שנשאר בכלי.‏[17]

האיסור על שתיית יין-נסך הוא על כמות כלשהי - ואין שיעור מינימלי, וזאת מכיוון שיין-נסך נחשב ככל איסורי עבודה זרה שאין להם שיעור.‏[18]

לדעת רבי יהודה בן בתירא, וכך גם פוסק הריטב"א, יין-נסך מטמא ב"טומאה חמורה", דהיינו בטומאת אוהל ובמשא - כדינה של תקרובת עבודה זרה, ושיעור הטומאה הוא כזית.‏[19]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"א, א'. לגבי מלקות על הנאה (בניגוד לשתיה) מיין-נסך, ראו בלחם משנה על המקום; לשיטת התוספות המובאת בהמשך, כמובן אין מלקות על הנאה מיין-נסך, מכיוון שהאיסור על הנאה הוא רק מדרבנן.
  2. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה; מסכת סנהדרין, דף ק"ו, ב': "ועדיין לא נאסר יין של גויים".
  3. ^ 3.0 3.1 בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, קצ"ד.
  4. ^ תלמידיו של רבי ינאי.
  5. ^ מסכת עבודה זרה, דף כ"ט, ב'.
  6. ^ "אסמכתא" הוא מונח רווח למקרים בהם התלמוד מביא מקור מקראי לדין מסוים, אך עדיין הוא אינו נחשב כאיסור דאורייתא.
  7. ^ ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, קצ"ד. פסוק זה מצוטט גם במשנה תורה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"א, א'.
  8. ^ 8.0 8.1 מצוטט במשנה תורה לרמב"ם, במניין המצוות שבפתיחת הספר, מצוות לא תעשה, כ"ה.
  9. ^ כפי שמופיע כבר בפסקה מקור.
  10. ^ תוספות על מסכת עבודה זרה, דף כ"ט, ב', בפסקה יין מנלן.
  11. ^ הלימוד מפסוק זה מהווה דוגמה קלאסית ללימוד מנביאים (עקרונית, ייתכן גם מכתובים) המפרש דין כלשהו במקרא; כלומר, הפסוק ממנו לומדים כי מדאורייתא קיים איסור אכילה דווקא, ולא איסור הנאה, הוא פסוק מספר תהלים ולא מהמקרא. פעולתו של פסוק זה במקרה שלנו ובמקרים נוספים, אינה להוות מקור לכך שהדבר אסור מדאורייתא, אלא להוות מקור פרשני לאיסור המקראי.
  12. ^ שיטת תוספות, מסכת בבא קמא, דף ע"ב, ב', בפסקה דאי.
  13. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ה', י"ב; ראו גם במשנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ז', ב'. פסוק זה הובא על ידי הרמב"ן ללמד על איסור הנאה מעבודה זרה עצמה, ולא על איסור הנאה מיין-נסך.
  14. ^ במניין המצוות שבראש ספר משנה תורה לרמב"ם.
  15. ^ חידושי הריטב"א והרמב"ן, מסכת עבודה זרה, דף ל"ג, א'.
  16. ^ דעתם של תוספות רי"ד על מסכת עבודה זרה, דף ס"ב, א', והרמ"ה על מסכת גיטין, דף נ"ב, ב'.
  17. ^ דעתו של הראב"ד בחידושיו על מסכת עבודה זרה, דף ע"ב, ב'.
  18. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק חמישי, פסקה ח'. מקור העובדה כי לעבודה זרה אין שיעור הוא מהפסוק "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (ספר דברים, פרק י"ג, י"ח), משמע אפילו כלשהו.
  19. ^ מסכת עבודה זרה, דף ל', ב', ובתוספות. הריטב"א מופיע באותה מסכת, דף ל"ב, ב'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.