ייעור
ייעור הוא תהליך יצירת יער באזור לא מיוער. ייעור מחדש הוא תהליך שיקום של יער - טבעית, על ידי זריעה טבעית או צמיחה משורשים, או מלאכותית, על ידי זריעה ונטיעה מכוונות. ממשלות וארגונים רבים מעודדים תוכניות ייעור, להגברת לכידת הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספירה, לשמירה על המגוון הביולוגי, ליצירת ריאות ירוקות ועוד.
תהליכים ביולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התהוות קרחת יער נובעת מדפוס גדילה של צמחים, ומהפרעה באזור מקומי שסופה ריווח סבכת היער. דינמיקת קרחת היער אופיינית גם ליערות הטרופיים וגם ליערות ממוזגים, ויש לה השפעה רבה על חיי היער. שילוב של הגורמים הללו עלול להביא לבירוא היער, ולאובדן החלק העליון של הקרקע, העשיר בחומרים אורגניים. ללא הקרקע, היערות אינם יכולים להתפתח, אלא לאחר תהליך ארוך של יצירת קרקע, אם ארוזיה מאפשרת זאת.
באזורי קרקע דלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקומות מסוימים, יערות זקוקים לעזרה על מנת לשקם עצמם בגלל תנאים סביבתיים. למשל, באזורים צחיחים, היה ויער נהרס, הקרקע עלולה להתייבש ולהפוך עוינת לצמיחת עץ חדש. רעיית יתר באזורי היער, וניצול יתר של משאביו גם הם פוגמים ביכולתו להשתקם. בחלק מהאזורים הטרופיים, בירוא היערות עלול לגרום להקשחת החלק העליון של הקרקע (duricrust), לעיתים על ידי צמנטציה של סיליקה (duripan), ובכך לאטום את הקרקע לחלחול מים וצמיחת שורשים. לעיתים, ייעור מחדש הוא בלתי אפשרי מאחר שבקרקע כבר נעשה שימוש בידי אדם. במקרים אחרים, נדרשת עבודה מכנית של שבירת חלקי הקרקע שהתקשו, ולאחר מכן השקיה זהירה ומתמשכת, והגנה נוספת, כמו גידור.
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל, מופקדת קרן קיימת לישראל על הייעור. קק"ל נוטעת יערות במקומות שבהם לא היו יערות קודם, וגם משקמת יערות שניזוקו ממזיקים, שרפות, בצורות, שלג ותוחלת חיי העצים. בצפון הארץ ובמרכזה מתרכזת הפעילות בעיקר בחידוש היערות ופחות בנטיעת יערות חדשים. כמו כן, קק"ל אחראית להדברת עשבייה המתחרה בנטיעות, להדברת מזיקים ומחלות, ולמניעת כריתה לא חוקית. מלבד נטיעת היער ואחזקתו קק"ל אחראית גם על בניית שירותים שונים לציבור, כגון חניונים, גני משחקים וכו'[1].
על פי פרופסור אבי פרבולוצקי[2], הייעור הישראלי הוא בשיטת הייעור המסחרי, בדומה לנעשה באירופה, שמטרתה היא לטפח יער שישמש בסופו של דבר לכריתה ולשימוש אדם. שיטה זו מכתיבה נטיעת עץ ממין אחד, זקוף עם מעט הסתעפויות, דלילות יחסית ונוחות גישה. פרבולוצקי מציע לבחון מחדש שיטה זו, לשנות אותה ולשלב בה עקרונות מהייעור האקולוגי, שטעון פחות התערבות אדם.
ב-1995 אושרה על ידי הממשלה תוכנית המתאר הארצית ליער ולייעור (תמ"א 22), בשיתוף עם קק"ל, מינהל מקרקעי ישראל, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים.
הייעור עד קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלטון הטורקי השתמש רבות בעצים וביערות, במיוחד סביב מלחמת העולם הראשונה, כדי להפיק פחם לרכבות שהחלו לדהור בארץ ישראל, החל מסוף המאה ה-19 (רכבת יפו ירושלים), דרך רכבת השומרון (ג'נין-שכם ורמאללה) וכלה ברכבת העמק שנחנכה שנים ספורות קודם המלחמה וחברה את חיפה והים אל הרכבת החיג'אזית וארצות ערב שמעבר לירדן. בגולן לבדו נכרתו מרבית עצי האלון שהיוו יערות פארק מרשימים, אף גם יערות רבים בארץ הפכו לכח שהניע את הרכבות ואת המלחמה. מתום מלחמת העולם הראשונה ועד קום המדינה, עסקו במקביל שני גופים בייעור הארץ באורח שיטתי וממוסד: מחלקת הייעור של הממשל הבריטי וקק"ל.
מדיניות מחלקת הייעור המנדטורית נסובה סביב הצורך לשפר את מצבו העגום של הצומח בארץ ישראל, כתוצאה מהרס ,ניצול בלתי מבוקר והזנחה בתקופת השלטון העות'מאני .המדיניות, שהתבססה על מסורת הייעור הבריטית, דגלה בהגשמת מטרה משולבת בייעור הארץ, אקולוגית וכלכלית . רוב הנטיעות הראשונות של קק"ל לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשו בהתאם לתוכנית ייעור רחבה שהתוותה בשנת 1919 על ידי עקיבא אטינגר, שהיה מנהל מחלקת הקרקעות והייעור עד שנת 1928. מיקום הנטיעות, ברוב המקרים, לא היה קשור לשיקולים אקולוגיים או יערניים, אלא למתן מענה למימוש הבעלות עלהקרקעות שנרכשו ולסיוע בשמירה עליהן, למיקום היישובים היהודיים ולצורך במתן תעסוקה זמנית למתיישבים. הנטיעות הראשונות של קרן קיימת נעשו בעמק יזרעאל: בקואופרציה מרחביה בשנת 1920 ובמעין חרוד. גם באזור ירושלים: בקרית ענבים, בחולדה וביער בן שמן ניטעו נטיעות בידי הקק"ל. רוב היערות כללו בעיקר אורנים, כאשר אורן ירושלים היה המין המוביל, אליו נלוו ברושים (בעיקר ברוש מצוי )[3] התבוססות משאב היער בישראל, אורלי רכטמן, יער גיליון 18, דצמבר 2017
מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לקום המדינה נטעו בארץ כ-40,000 דונם יערות חדשים [4].
עבודות הייעור בעשורים הראשונים של מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשורים הראשונים של המדינה, נוכח אבטלה גדולה, ארגן משרד העבודה ומימן עבודות יזומות בקנה מידה גדול. בשנות החמישים נטלו עולים חדשים, רובם מעדות המזרח[5] חלק בעבודות פיתוח הייעור. ימי עבודה רבים הוקצבו להכשרת שטחי קרקע באמצעות עבודות ניקוז, שימור קרקע, סיקול וחידוש שטחים נטושים. כמו כן בוצעו מפעלי השקיה בהיקף ניכר.
הסיבות העיקריות שהביאו את קרן קימת בשנות החמישים ליזום מפעלי ייעור גדולים מלבד העסקת העולים היו: פיתוח וטיפוח שטחי טרשים, עצירת סחף, מתן מחסה לאדם ולעדרו, אספקת עץ לתעשייה[6]. בשנים אלו ניטעו כ 35,000 דונם יער על ידי הקרן הקיימת לישראל.
העבודה הייתה על בסיס יומי, לכל משפחה נקבעה מכסת ימי עבודה לשבוע או לחודש, אם כי גם אלה לא היו מובטחים[7]. שכר העבודה היה נמוך מאוד ביחס לשאר העבודות במשק. השכר ששילמה קקל בבשנים הראשונות לעובדי הדחק בייעור עמד על כמחצית משכר פועל בחרושת ובמסחר[8]
מוצאם של העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודות אלו כללו עבודת כפיים אשר בלט בהם ביותר חלקם של העולים המזרחים . גם בעבודת הייעור העדיף הממסד את העסקתם של עולים מזרחיים על פני עובדים ממוצא אשכנזי. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [9] מצביעים על כך ש 75.1 אחוז - מכלל עובדי הייעור היו עולים מזרחים, לעומת רק 14 אחוז של עולים אשכנזים [10]עם המזרחיים ניתן למנות את העולים ממדינות צפון אפריקה, ממזרח כדוגמת עיראק ואף מתימן. עבודות הדחק נועדו בעיקר לספק תעסוקה לעולים מחד ומאידך לטפח את האתוס הציוני והחלוצי שאפיין את ראשית המדינה; הפרחת השממה על ידי יישובים ועל ידי ייעור והכשרה חקלאית.
קשיי העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככלל היה מדובר בעבודת כפיים קשה הכוללת סיקול, גידור, חפירת שוחות ושתילת עצים. השכר בשנים הראשונות לעלייתם לקרקע היה בתלושים ולא בכסף ממשי, דבר שהקשה מאוד על העולים. עבודות הדחק בייעור רוכזו על ידי מדריך שלעיתים אף הוא נבחר מקרב העולים עצמם . בתיאורי העולים מופיע הקושי הגדול לקבל מרות, ועיקרון הכבוד למבוגר וההיררכיה שהיא הבסיס התרבותי בכל עדה מסורתית .
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אור פילק, גלעד אוסטרובסקי, שחר בוקמן, על יער וייעור בפרספקטיבה עולמית ‒ ריאיון עם איסמעיל בלן, סגן יו"ר פורום הייעור של האו"ם, באתר "אקולוגיה וסביבה", 3 באוגוסט 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יערות ישראל - מפעל הייעור של קק"ל באתר קק"ל.
- ^ יער - כתב-עת לניהול יערות ושטחים פתוחים, גליון מס' 14, מרץ 2015, ניסן תשע"ה
- ^ אורלי רכטמן, התבוססות משאב היער בישראל,, יער גיליון 18, דצמבר 2017
- ^ נילי לפשיץ וגדעון ביגר, מדיניות הייעור של הממשל הבריטי בארץ ישראל, אריאל ירושלים, 2003.
- ^ ראו הערות 7,8
- ^ מרדכי רוח, היער והייעור בישראל מאז קום המדינה, אופקים בגיאוגרפיה היסטורית וידיעת הארץ, בהוצאת אריאל ירושלים, 2003.
- ^ חנן חבר ופנינה מוצפי-האלרשם, אינטלקטואלים מזרחיים 1946-1951, מזרחים בישראל : עיון ביקורתי מחודש, הוצאת מכון ון ליר בירושלים ןהקיבוץ המאוחד רעננה, 2003.
- ^ חנן חבר ופנינה מוצפי האלרשם, המזרחיים בישראל, עיון ביקרותי מחודש
- ^ למ"ס 1963, לוח 39 - מובא בתוך שלמה סבירסקי: לא נחשולים אלא מנוחשלים, מחברות למחקר ולביקורת, חיפה 1981
- ^ שלמה סבירסקי, לא נחשולים אלא מנוחשלים, מחברות למחקר ולביקורת, חיפה תשמ"א 1981
