ימליאן פוגצ'וב
יֵמֵליָאן איבנוביץ' פּוּגָצ'וֹב (רוסית:Емельян Иванович Пугачёв; (1742 – 10 בינואר [כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 21 בינואר] 1775), מנהיג מרד הקוזאקים הגדול ביותר בהיסטוריה הרוסית. המרד של פוגצ'וב התרכז באורל וכוון נגד הצאריצה יקטרינה השנייה בשנים 1773–1774.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] השנים הראשונות
ימיליאן נולד במחנה זימוביסקה של מחוז דון למשפחה אורתודוקסית מהקוזקים של הדון. משפחתו של פוגצ'וב השתייכה לזרם הרשמי של הדת בניגוד לרוב הקוזקים שהיו "סטרוואוברדצי". מגיל 18 שרת בצבא הרוסי בחיל הקוזקי של דון והשתתף במלחמת שבע השנים בין 1756 ל-1763 ובמלחמת רוסיה-טורקיה, 1774-1768. בגיל 19 נשא לאשה את סופיה. בצבא הוא עזר למספר אנשים לערוק ונאלץ בסופו של דבר לערוק בעצמו ב-1771. לאחר שערק הוא הגיע לטרק, והתחיל לקשור קשרים עם משתתפי המרד הקודם של 1771. במקביל התחיל להפתעת עצמו כפי שהעיד באחת החקירות לטעון שהוא הצאר הנמלט פיוטר ה-3. רוב האנשים שסביבו לא האמינו לו, אך בגלל שהם חיפשו רעיון מאחד וכן בגלל כישוריו המנהיגותיים הקוזקים של טרק בחרו בו למנהיגם(אטמן). פוגצ'יוב נתפס על ידי הבולשת ונאסר במוזדוק, אך נמלט מהמאסר. ב-1772 הגיע לסטניצה מצ'טניה ליד סרטוב שם התוודע עם סטרו-אוברדצי-אורתודוקסים רוסיים שלא קיבלו את חידושיו של הפטריארך ניקון ונחשבו מאז כופרים בכנסייה הרוסית האורתודוקסית. אי-שביעות רצון מהיחס אליו בצבא, וכן תלונות על הדיכוי מצד השלטון ששמע במצ'טניה וכן רצון הקוזקים להמשיך את המרידה שדוכאה שנה לפני זה הביאו אותו לארגון מרד קוזקים חדש נגד המלכה.
[עריכה] המרד
ב-1773 הגיע לנהר יאיק (אורל), למחנה הקוזקים שמרדו בשלטון שנה שעברה, והכריז על מרד רשמי נגד השלטון. על עצמו הוא מכריז כי הוא הצאר פיוטר ה-3, וכי יקתרינה לא הצליחה לרצחו. תחת הנהגתו של פוגצ'וב התמרדו מיד כמעט כל הקוזקים של אורל וכן בשקירים, טטרים וקלמיקים תושבי האזור. לאחר כיבוש העיר יאיק פוגצ'וב עם צבאו עולה במעלה הנהר אורל וכובש את כל הערים והמבצרים שנמצאו שם. בתחילת המרד הוא התחיל גם מצור על אורנבורג, אך היא החזיקה מעמד ולא נכנעה לו עד להסרת המרד על ידי הצבא הרוסי, שהממשלה הצארית שולחת לדכא את המרד בהנהגת הגנרלים ביביקוב, מיכלסון ואחר כך אלכסנדר סובורוב. בתחילה הנחיל פוגצ'וב תבוסה לכל מי שהתנגד לו, ורבים ממתנגדיו עברו לצדו, אך כשביביקוב ומיכלסון עם צבאות סדירים יצאו נגדו פירות כל ניצחונותיו הקודמים ירדו לטמיון והוא הצליח להחזיק מעמד עוד זמן מה. לאחר שהגיע פוגצ'וב לזרם העליון של אורל הוא עובר לזרם הוולגה וכובש את קזן. הצבא הצארי כובש את אורנבורג ואת כל המבצרים והערים שלא נכנעו לפוגצ'וב ובאוגוסט 1774 נערך קרב מכריע ליד צריצין(לימים וולגוגרד), שבו מיכלסון מביס את צבאו של פוגצ'וב. שארית צבאו של פוגצ'וב בורח לקידמת הים הכספי. שותפיו של פוגצ'וב מסגירים אותו לידי הצבא תמורת 100,000 רובל ב-8 בספטמבר. פוגצ'וב מובא למוסקבה וב-21 בינואר 1775 ראשו נערף בכיכר המרכזית.
[עריכה] תוצאות המרד
כתוצאה מהמרד יקתרינה פקדה לשנות את שמותיהם של מספר אתרים שהיו שותפים במרד, שם הנהר יאיק הוחלף לאורל, שם מקום לידתו של פוגצ'וב הוחלף לפוטיומקינסק. במקום 20 הגוברניות הישנות הוקמו 50. האצולה הטטרית, הבשקירית והקלמיקית קבלה הכרה ברמה של אצולה רוסית והותר להם לשלוט באיכרים. הקוזקים קיבלו יותר חופש וקיבלו הקלות רבות בשרותם הצבאי. בתי חרושת רבים לייצור מתכות באורל שהצטרפו למרד הפסידו 5 מיליון רובל והממשלה נאלצה להשקיע כוחות רבים לשיקומם. בעקבות המרד חוקקה יקתרינה חוק חדש ששינה את אופן ניהול המחוזות באימפריה הרוסית. החוק שינה את חלוקת מחוזות והורה על הקמת 205 ערים חדשות ברחבי האימפריה.
[עריכה] פוגצ'וב בתרבות הרוסית
נושא המרד וגורלו של מנהיגו עניין מאז ומתמיד את כל גדולי סופריה של רוסיה. הראשון להם הוא אלכסנדר פושקין, שכתב סיפור על המרד, בת הקפיטן. כמו כן במרד התעניין לב טולסטוי. בתרבות הבשקירית שותפו הבשקירי של פוגצ'וב סלבט יולייב נחשב כגיבור לאומי וכפטרונה של בשקירה. כמו כן רואים בשקירים במרד ביטוי לגאווה לאומית ומרידה נגד השלטון הרוסי המדכא. בתקופה הסובייטית ראו בפוגצ'וב גיבור וחוזה מהפכת אוקטובר הקומוניסטית. בחוגי האינטליגנציה התהלכה תנועה שנקראה "פוגצ'וב באוניברסיטה", שדגלה בניהיליזם.
[עריכה] הנצחתו ברוסיה
שמה של סלובודה מצ'יוטניה, שממנה פוגצ'וב התחיל את המרד שונה לפוגצ'וב בשנת 1918 על ידי וסילי צ'פייב. כמו כן הכיכר המרכזית בעיר אורלסק בקזחסטן נקראת על שמו.
