יעל גלוברמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעל גלוברמן
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 4 במאי 1954 (בת 69)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלישראל ישראל
עיסוק משוררת, סופרת, מתרגמת, עורכת
מקום לימודים הגימנסיה העברית "הרצליה", בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, האקדמיה החופשית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יעל גלוברמן היא משוררת, סופרת מתרגמת ועורכת ספרותית ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעל גלוברמן, משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית, נולדה בתל אביב לאווה הרשפינגר מלודז' ופריץ גלוברמן (טיברגר) מקראקוב, פולין, שעלו ארצה בגיל צעיר לאחר השואה. אביה היה לוחם בנאצים בקבוצת ״איסקרא״ (הניצוץ) והשתתף כנער בפעולות מחתרת בגטו קראקוב. גלוברמן למדה בגימנסיה הרצליה שבתל אביב. בנעוריה היתה כתבת נוער בשבועון 'מעריב לנוער'ובתכנית הרדיו 'רדיו-עשרה'. שירתה בנח"ל, ובתקופה זו החלה לפרסם שירים וסיפורים בכתבי עת ובמוספי הספרות. פרסומה הראשון בכתב עת היה הסיפור ״על המים״, שפורסם בקיץ 1975 בכתב העת ״עכשיו״ (גיליון 31–32). הסיפור כתוב בטכניקה של זרם תודעה פיוטי, ומתאר חיים מעורערים של זוג נשוי.

בתום שירותה הצבאי יצאה לשנה להולנד ולמדה ציור ופיסול ב״פריי אקדמי״ שבהאג, ועם שובה לישראל נרשמה ללימודי קולנוע בהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בשנות השמונים נסעה לארצות הברית עם מי שיהיה בעלה, השחקן האמריקני ג'ק אדליסט. השניים גרו בניו יורק ובאן ארבור מישיגן ושם נולדו שני בניהם. בתקופה זו החלה לפרסם שירה בכתבי עת מרכזיים בארה״ב, ובמקביל פרסמה שירים וסיפורים בכתבי עת ישראליים. ב-1996, לאחר חזרתה לישראל, ראה אור ספרה הראשון, הרומן "מנענע את העץ" (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן), רומן ריאליסטי, המשתרע על פני שלוש יבשות ותריסר שנים ומתאר מצבים נפשיים וחברתיים קיצוניים בחיי הזוגיות של לאה יותם, קיבוצניקית בת 19, הנישאת לארנולד, משורר אקסצנטרי המבוגר ממנה בשלושים שנה. הרומן לקח חלק בגל ספרות הנשים בישראל בשנות התשעים ועורר עניין בעיקר בצד הביקורת החברתית תרבותית שבמרכזו.

לאחר פרסום הרומן החלה לתרגם שירה אנגלוסקסית לעברית, עשייה שלימים מיקמה אותה כאחת המתרגמות הבולטות בשדה זה. בשנת 2000 ראה אור ספר שיריה הראשון אליבי (בהוצאת הליקון). בספר זה החל להתגבש באופן מעמיק יותר עיסוקה בסוגיות מגדריות בחברה, תוך התכתבות, פרימה וחקירה של נרטיבים מתוך המיתולוגיה היוונית, סיפורי המקרא ומיתוסים של התרבות בת זמננו. הספר התקבל בהתלהבות הן על ידי ביקורת הספרות והן על ידי הקוראים, וזיכה אותה בפרס אקו"ם לעידוד פרסום יצירה.

כעבור שבע שנים, ב-2007 ראה אור ספר שיריה השני אותו הנהר פעמיים (הליקון לשירה). בספר, העוסק בנושאים כמו: זמן, זיכרון אישי וקולקטיבי, שרטוט מצבי נפש ותודעה מורכבים ויחסים אתיים עם האחר, העמיקה גלוברמן בהצבתן של דמויות שיריות בעלות אמירה נוקבת על חיי היומיום והחברה הישראלית. באמצעות פריצת גבולות הזמן והמרחב, ויצירת מרחבי ביניים נבדלים (לימאנליים), ניסתה לכונן ראשית חדשה של שוויון ואחריות כלפי האחר. גם ספר זכה לתגובות נלהבות מצד מבקרי הספרות, שהצביעו על אופציה פואטית חדשה לכתיבה ישראלית שונה ומגובשת. באותה תקופה המשיכה לתרגם שירה אנגלוסקסית, בין השאר משירתם של אודן, דילן תומאס, סילביה פלאת', אן סקסטון, צ'ארלס סימיק ולואיז גליק.

ב-2007, בסמיכות לפרסום ספר שיריה השני, ראה אור הספר תולדות הנשמה, מבחר משירתו של סטיבן ספנדר בתרגומה. התרגום זכה לביקורות משבחות, תוך הדגשת חשיבותו להבנת ההקשר החברתי-ספרותי של ספנדר כשותף מרכזי בעיצוב הפואטיקה המערבית המודרנית. ב-2015 ראה אור קובץ תרגומיה המקיף לשירת אן סקסטון, "שיעורים ברעב" (קשב לשירה) שאפשר לקוראים, לראשונה, להתוודע לשירתה של סקסטון. ספרה "מפת חצי האי" (הקיבוץ המאוחד) הוא ספר שיריה השלישי. הספר ראה אור ב-2018 וניכרים בו שכלול של מוטיבים מרכזיים שאפיינו את ליבת יצירתה, דוגמת: יחסי אני-אחר על כלל רבדיהם האתיים והאינטימיים, נשיות ופמיניזם, ביקורת נוקבת על פערים בחברה הישראלית, עיסוק בתהליכי הבניית זיכרון וטראומה ומתח אפיסטמולוגי בין העולם היציב-לכאורה לבין תהליכי פרימה וכיליון לסוגיהם. זאת, באמצעות ריבוי פרספקטיבות ומעברים דינאמיים בין נקודות מבט, תנועות דיאלקטיות בין מרחבי חוץ ופנים, לשון פיגורטיבית ענפה, ומבנים תמטיים שעוברים פירוק ובנייה מחדש. הספר התקבל בהתלהבות, הן מצד הקהל והן מצד הביקורת, זיכה אותה בארבעה פרסים נחשבים וקנה לה מקום כאחת המשוררות המרכזיות הפועלות כיום בישראל.

ב-2008 הצטרפה כעורכת לכתב העת הליקון לשירה. לימדה כתיבה ותרגום בתוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית של אוניברסיטת חיפה, בחוגים לספרות ומבע יצירתי ולחינוך במכללת אורנים, ובמכללת מנשר לאמנות. בין השנים 2014–2015 ניהלה את בית הספר לשירה של הליקון. על יצירתה השירית זכתה בפרסים רבים, ביניהם: פרס אקו"ם (2000, 2018), פרס מפעל הפיס לשירה (2002), מלגת פולברייט (2008), פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול (2019), פרס גולדברג-קק"ל (2021) ופרס ביאליק לספרות יפה (2022). שיריה תורגמו לשפות רבות, ביניהן: אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, מקדונית, סלובקית וגאלית.

מתגוררת כיום בתל-אביב. כותבת, מתרגמת ומלמדת כתיבה ועריכה במסלול השירה של הליקון.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מנענע את העץ", רומן (כנרת, זמורה-ביתן, 1996) (הספר בקטלוג ULI)
  • "אליבי: שירים" (הליקון, 2000) (הספר בקטלוג ULI)
  • "אותו הנהר פעמיים", שירים (הליקון, 2007) (הספר בקטלוג ULI)
  • "תולדות הנשמה", תרגום שירי סטיבן ספנדר (קשב, 2007)
  • "שיעורים ברעב", תרגום שירי אן סקסטון (קשב, 2015)
  • "מפת חצי האי", שירים (הוצאת פועלים, 2018)[1]

פרסי ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דף הספר "מפת חצי האי", באתר הוצאת פועלים