יען הנגב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgיען הנגב
Syrischer Maler um 1335 001.jpg
מצב שימור

מצב שימור: נכחד (EX)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששנכחד
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: יענאים
משפחה: יעניים
סוג: יען
מין: יען
תת־מין: יען הנגב
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Struthio camelus syriacus

יען הנגב או יען סורי (מיון מדעי: Struthio camelus syriacus) הוא תת-מין במין יען שגדל בעבר במדבר הסורי, בירדן, בנגב ובסיני. הוא קטן בממדי גופו מהיען האפריקני. בנוסף, ליען הארץ ישראלי הייתה ביצה חלקה, בעוד שביצת היען האפריקני בעלת נקבוביות עמוקות. היען נעלם מן הארץ במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 עקב ציד, ונכחד כליל מהעולם עד לשנת 1966, אז נצפה הפרט האחרון בערבה הירדנית.


גידול היענים בארץ ישראל בעבר ובהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מציאותו של היען בנוף הארץ ישראלי בתקופות הקדומות ישנן עדויות ארכאולוגיות רבות. הרבה שרידים של קני יענים נמצאו באזורים המדבריים של הארץ. קני יענים ובהם ביצים שלמות נמצאו גם בשפיים וליד תל מיכל (הרצליה), דבר המעיד על תפוצתם גם באזור מישור החוף. עדויות נוספות לשכיחות היענים הם ציורי סלע מאזורים רבים מדרום הארץ בהם נראים עופות אלה, כמו למשל באתר ה'מרכבות' בבקעת תמנע (המאות הארבע עשרה- חמש עשרה לפנה"ס) או עדר יענים וציד שלהם בדרום סיני.[1]

בתקופת ימי הביניים עדיין היו היענים שכיחים באזורים רבים בארץ. הם גדלו בטבע באזור ארץ ישראל עד אמצע שנות העשרים. בתל אביב בשנת 1929 הוצג ביריד המזרח יען חי שניצוד במרחק של כשעתיים הליכה מבאר שבע. זהו הפרט האחרון של יען הנגב שניצוד בארץ. באוסף האוניברסיטה העברית מצוי פוחלץ של יען אליו מצורף פתק בכתב ידו של ישראל אהרוני בו כתוב שניצוד במרס 1931 מצפון-מזרח לדמשק. בשנת 1966 נסחפה נקבת יען בשיטפון מאזור מעאן לערבה הירדנית, ודומה שזה הפרט האחרון מתת מין זה שנצפה באזורינו.

ניסיונות לגדל יענים לצורך שימוש בנוצות שלהם נעשו בארץ עוד בתחילת המאה העשרים. החלוץ בתחום זה היה שמואל צבי הולצמן (1883-1960), לימים מגואלי הקרקעות בגוש עציון, שהחליט להקים חוות יענים בארץ ונתקל בקשיים רבים. ידיעה נוספת על גידול יענים בארץ מופיעה באלון החקלאים משנת 1913. אך ניסיונות הגידול נערכו בעיקר ביענים שיובאו מאפריקה, ולא בתת-המין המקומי.[1]

ביצי היענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצי יענים שימשו בעת העתיקה לצרכים שונים. ממצא של שימוש בקליפות של ביצי יענים להכנת חרוזים לתכשיטים, נמצא בדרום סיני ובתל אל-עג'ול מהאלף השני לפנה"ס. אולם השימוש הרווח בביצים היה ככלי קיבול, כפי שהתגלה באתרים ארכאולוגים רבים בארץ. שימוש בביצי יענים ככלי קיבול למים התקיים עד העת החדשה, כפי שהעיד ישראל אהרוני בהיותו במדבריות שבעבר הירדן המזרחי.[1]

ביצי יענים שימשו גם לקישוט וכאובייקט בעל משמעות סמלית במקומות קדושים לבני דתות שונים. דוגמה לכך ניתן לראות עד היום בתקרה של כמה מהחדרים שבהם מצויים ציוני המצבות של האבות במערת המכפלה בחברון. דוגמאות נוספות ניתן למצוא במסגדים ובכנסיות המזרחיות בכל המזרח התיכון. לביצים אלו היה שימוש פרקטי; הן נתלו מעל מנורות התאורה שהשתלשלו מהתקרה והיוו מחסום והגנה על שמן המאור מפני חולדות ועכברים רעבים. תליית ביצים הייתה תופעה עממית גם בבתים פרטיים, ושימשה כנגד עין הרע.[1]

נוצות היען[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוצות היען שימשו לקישוט במזרח ובמערב עוד מתקופות קדומות, נוהג שהיה מקובל גם בארץ ישראל. הנוצות (pennes) נזכרות ברשימות המסים, שהוטלו על הסחורות בעיר עכו במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה. המסחר בנוצות, קרוב לוודאי נוצות של יענים, נזכר רבות במזרח התיכון, והיהודים נטלו בו חלק נכבד. מרי אליזה רוג'רס שערכה מסע לארץ ישראל באמצע המאה התשע עשרה מתארת את לבושם של כמה משבטי הבדווים בצפון הארץ, ואת חניתותיהם המעוטרות בנוצות יענים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ז' עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 171-190