יעקב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יעקב אבינו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"יעקב נאבק עם מלאך", מאת גוסטאב דורה, 1855
יצחק מברך את יעקב
פגישת האחים, פרנססקו הייז, 1844
חלום סולם יעקב, מיכאל לוקס לאופולד ווילמאן, 1691
המאבק עם המלאך על פי גרסת רמברנדט

יַעֲקֹב, המכונה במסורת היהודית יַעֲקֹב אָבִינוּ, ונקרא גם יִשְׂרָאֵל, הוא דמות מקראית. יעקב הוא השלישי בשלושת האבות, בנם של יצחק ורבקה, נכד לאברהם ושרה ונינו של תרח, בן נינו ונכד נינו כאחד. אחיו התאום של עשו, ואביהם של שבטי ישראל. מכונה גם: בחיר האבות.
ע"פ המסורת יעקב נולד בערב חג סוכות בשנת ב'ק"ח, ונפטר בערב סוכות בשנת ב'רנ"ה בגיל 147.

תולדות חייו מסופרים במקרא, ותופסים נתח גדול מספר בראשית, בפרקים כה - נ.

לידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא מספר כי רבקה הייתה עקרה[1]. עתירתו של יצחק לאל לנוכח עקרותה של רבקה נענתה ורבקה הרתה. הריונה של רבקה היה קשה, הבנים "מתרוצצים בקרבה" והיא הלכה לשאול את האל לפשר העניין. תשובתו של האל הייתה כי הריונה מבשר הולדת של שני עמים יריבים שיתחרו אחד בשני, אשר הצעיר שביניהם יהיה אדון לבכור. שיאה של מגמה ברורה בספר בראשית של "היפוך הבכורות", בהעדפת הבן הצעיר על פני הבן הבכור.

לימים רבקה אכן יולדת תאומים: הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ושמו עשו מפני שנולד עשוּ‏י, ואחריו אחיו שנולד כשידו אוחזת בעקב עשו בניסיון לעכב את יציאתו - ושמו יעקב, על שם האחיזה בעקב. ואכן חייו של יעקב התאפיינו במאבקים והתמודדויות רבות, עם עשו אחיו ועם דודו לבן, עם יושבי ארץ כנען, ואף עם בניו.

מכירת הבכורה וגניבת הברכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריבות מלידה מתפתחת בבגרותם ומתאפיינת בעיסוקים שונים ובמשתמע גם באופיים: יעקב הוא "איש תם, יושב אהלים", כלומר רועה צאן, ואילו עשו הוא "איש יודע ציד". היריבות משתקפת גם בהעדפות שונות של ההורים: יצחק אוהב יותר את עשו "כי ציד בפיו" ואילו רבקה אוהבת יותר את יעקב.

באחד הימים, כאשר עשו חזר מצֵידו והוא עייף[1], הוא ביקש מיעקב להלעיט אותו מנזיד העדשים שהכין. בכך המקרא תולה את שם האומה שתחילתה בעשו - "אדום" בבקשת עשו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". ויעקב מסכים בתמורה לכך שעשו יוותר על הבכורה ויעביר אותה אליו. עשו מזלזל בבכורה ואומר: "הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?".

זמן מה לאחר מכן ביקש יצחק לברך את עשו קודם מותו ולשם כך קורא לו ומבקש ממנו לצוד לו ציד כאשר אהב ולאחר שיאכל ממטעמי בנו יברך אותו. רבקה, שרצתה שהברכות יוענקו ליעקב דווקא, מצווה ומשדלת את יעקב החושש להתחפש לאחיו עשו ולקבל את הברכות במרמה. יצחק אמנם חשד מעט שאין זה עשיו העומד לפניו, ובהזדמנות זו טבע את המשפט המפורסם "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו". אך כאשר מישש את יעקב (שעטה על עצמו עורות עזים, מבעוד מועד בעצתה של אימו) השתכנע שהוא עשו, בשל שעירותו.

ברכת יצחק ליעקב מגשימה את דברי האל לרבקה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", מאחר שיצחק שם את יעקב גביר לכל אחיו. כאשר יעקב יוצא מאת פני אביו מגיע עשו מצידו ושניהם מגלים את התרמית, אך יצחק לא מתחרט, ואף מאשש את הברכה "ואברכהו, וגם ברוך יהיה" .[2] ולאחר תחנונים של עשו, נותן לעשו ברכה פחותה, שבסופה משפט לא מובן: "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". היחסים במשפחה לאחר המקרה עכורים, עד כדי רצונו של עשו, להרוג את יעקב לאחר מיתת יצחק על גזילת הברכות.

חוקרי מקרא רואים בכך שתי גרסאות שמאשרות שיעקב זכה לבכורה אף שלא היה הבכור הביולוגי, אך בגרסה הראשונה הוא קונה אותה באופן לגיטימי, גם אם אפשר לבקר את הנסיבות בהן נערכה הקנייה, ואילו בגרסה השנייה הוא מרמה את אביו כדי לזכות בה. פרופ' יאיר זקוביץ רואה גם באזכור היריבות בהושע י"ב, ד הד למאבק בין מסורות שונות בנוגע לדמותו של יעקב והדרך בה הגיע לבכורה, כמו גם שני השמות שלו, יעקב וישראל. לפי זקוביץ, השם השני מרמז לשורש י.ש.ר., ונועד לטהר את רבב הרמייה שדבק ביעקב.[3]

ההמלטות מעשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עצת אמו ובקשת אביו לקחת אישה דווקא מבנות לבן אחי אימו נמלט יעקב לחרן ולמעשה הוא גולה ממולדתו לארץ זרה בה הוא נחשב לזר ונכרי.[4]

חלום יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלום יעקב

בדרכו מבאר שבע לחרן במסעו צפונה, הוא שוכב לישון באזור היישוב לוז וחולם על סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו. בחלום מתגלה האל אל יעקב ומבטיח לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה כמו גם הגנה בדרכו.[5] יעקב קם נפעם בבוקר מהחלום ומצהיר שזהו בית אלוהים ושער השמים וקורא למקום "בית אל" ומקים שם מצבה ונודר נדר שאם אלוהים ישמור ויגן עליו, הוא יקבע את המקום כאשר יחזור כבית אלוהים ויתן מעשר מרכושו לאל. היישוב בית אל הוקם במקום זה ומכאן שמו.

בואו לחרן והולדת 11 השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחרן פוגש יעקב על שפת הבאר את רחל, בת דודו שהמקרא טורח לציין את יופיה הרב, ומתאהב בה במה שנראה אהבה ממבט ראשון. כבר ליד הבאר ניכרת האקטיביות שלו, כאשר יעקב הזר מציע לרועים להשקות את הצאן וללכת למרעה. ושם הוא מקבל את התשובה שהאבן כבדה ונהוג שכולם ביחד גוללים את האבן משקים את העדרים ומחזירים אותה למקומו.[6] אך כאשר יעקב רואה את רחל, הוא פורץ את המנהג המקובל, גולל לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר, ומסייע לרחל להשקות את צאנה.[7] לאחר מכן הוא מתקבל בבית לבן אחי אמו בהתרגשות רבה, ולאחר תקופה שהוא שוהה במקום, הוא מציע ללבן לעבדו שבע שנים תמימות ברחל בתו הקטנה.

לבן שמסכים לא עומד בסיכום ומגניב במרמה את לאה לאהל יעקב. למחרת לאחר שמתגלה התרמית, לאחר דין ודברים עם לבן, מקבל יעקב בעל כורחו את לאה, האישה הלא אהובה ביחס לרחל,[8] אך מכאן ואילך נפתח הפתח ליחסים בעייתים במשפחה בין רחל ללאה[9] ובין צאצאיהם[דרוש מקור]. בנוסף לכך נאלץ יעקב לעבוד שבע שנים נוספות, על מנת לקבל את רחל, אם כי לפי הסיכום עם לבן מתקיימת חתונתו עמה מיד לאחר שבעת ימי משתה חתונת לאה. עם רחל ולאה מגיעות שתי שפחות: זלפה ובלהה.

לאחר 14 שנים אלו, עובד יעקב שש שנים נוספות תמורת שכר משתנה עם צאן לבן. במשך שנים אלו נולדים ליעקב 11 בנים ובת אחת, כאשר מכל אלה לרחל - אהובתו היחידה, שאף היא עקרה כאימו של יעקב, יש רק בן אחד ושמו יוסף.(כי אסף אלהים את חרפתי). בן נוסף ושמו בנימין יוולד מאוחר יותר בארץ כנען.[10]

יעקב מחזיר בעורמה מלחמה שערה, כנגד רמייתו של לבן והחלפת שכרו ומתעשר בשל כך. שילוב של התעשרותו המהירה של יעקב, יחסים עכורים עם לבן ובניו וחלום בו מתגלה האל ליעקב ומצווה אותו לשוב לכנען גורמים לבריחה נוספת של יעקב. הפעם מחרן בחזרה אל ארץ כנען. לבן דולק אחריו ובפיו טענות רבות ואחת הקשות שיעקב גנב את אלוהיו, בעוד שידה של רחל הייתה במעל, לאחר חיפוש שמסתיים בלא כלום, והתנצחות של יעקב עם לבן, המפגש הטעון ביניהם מסתיים בהקמת "גל-עד", המציין את טוהר כוונותיו של כל אחד מהצדדים.

בהמשך מסעו של יעקב בחזרה לכנען, מספר המקרא על מפגש טעון שני, והפעם עם עשו, שלו חשבון פתוח עם יעקב. יעקב משוכנע שעשו שיוצא לקראתו בראש ארבע מאות איש, רוצה להרגו על נשיו וטפיו ומכין את עצמו לקראת כך. שולח לפניו מנחה גדולה של עדרי בעלי חיים, כדי לפייס את דעתו של עשו, ואף מחלק את משפחתו לשתי מחנות, כדי שלא כולם יפגעו, אם יתחולל קרב. לקראת המפגש הוא מסדר את משפחתו באופן מודרג, השפחות ובניהם ראשונות, לאחר מכן לאה וילדיה ולבסוף רחל ויוסף כאשר המועדפים אחרונים, כדי להרחיקם מהמפגש ככל שאפשר. בסופו של דבר פחדו של יעקב לא מתגשם, גם בשל המתנות הרבות וגם בשל ההכנעה הרבה שבה קיבל יעקב את עשו .[11] המפגש הופך להיות מפגש פיוס מרגש, שבו הם מתחבקים ובוכים, ובבמהלכו עשו שוויתר על כל מתנות הפיוס, לוקחם בכל זאת בשל הפצרותיו של יעקב, וכך הם נפרדים לשלום איש מעל אחיו, כאשר עשו נוסע לשעיר.

בני יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש[12] מספר כי יוסף מת הראשון ולוי "האריך ימים מכולם".וכתוב[13]:"נמצאו כל השבטים שנולדו לשבע שנים, חוץ מבנימין"

בני יעקב אם נולד[12] שנת הלידה
לבריאת העולם
נפטר בן[12] יום ההילולה מקור השם מקום קבורה משוער [14]
ראובן לאה י"ד בכסליו ב'קצ"ב 155 או 124 י"ד כיסלו "כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כ"ט,ל"ב) נבי רובין (מערבית לרמלה)
שמעון לאה כ"ח בטבת ב'קצ"ג 120 כ"ד כיסלו "כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי" (ל"ג) דרומית לקיבוץ אייל
לוי לאה ט"ז בניסן ב'קצ"ד 137 [15] "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (ל"ד)
יהודה לאה ט"ו בסיון ב'קצ"ה 119 ט"ו בסיוון "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (ל"ה) יהוד
דן בלהה ט' באלול ב'קצ"ד 125 ט' אלול "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (ל',ו') אשתאול, כפר דנה בעמק יזרעאל
נפתלי בלהה ה' בתשרי ב'קצ"ה 133 "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי" (ח')
גד זלפה י' במרחשון ב'קצ"ז 125 י' מרחשוון "(בָּגָד) [בָּא גָד]" (י"א)
אשר זלפה כ' בשבט ב'קצ"ח 123 י"ב טבת "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" (י"ג)
יששכר לאה י' באב ב'קצ"ו 122 י' באב "נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי" (י"ח)
זבולון לאה ז' בתשרי ב'קצ"ח 110 ה' תשרי "זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי" (כ')
דינה לאה ז' בתשרי ב'קצ"ח ארבל
יוסף רחל כ"ז תמוז ב'קצ"ט 110 א' תמוז " אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי" (כ"ג) שכם
בנימין רחל י"א במרחשון ב'ר"ח 115 כ"ד מרחשוון "שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין" (ל"ה,י"ח) מזרחית מכפר סבא

שינוי השם מיעקב לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי שמו של יעקב ל"ישראל" הגיע בעקבות אפיזודה נפרדת, במסגרת ההכנה של יעקב לפגישה הצפויה עם עשו, כנראה כהקדמה לחזרתו לארץ כנען והתבשרותו של סוג הנהגה חדשה שינסה לממש מכאן ואילך. יעקב מעביר את נשיו וילדיו בלילה את מעבר היבוק ונשאר בעברו השני של הנחל. איש נאבק עמו עד עלות השחר ולא יכול לו.[16] האיש מבקש מיעקב שישלחו ויעקב מסכים בתנאי שיברך אותו. האיש קורא ליעקב בשמו ומשנה אותו לישראל "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב כט'), מכאן ואילך המקרא יקרא ליעקב גם בשם ישראל מידי פעם. במהלך המאבק, האיש נוגע בכף ירך יעקב וגורם לו לצליעה. המקרא מציין כי בשל כך לא אוכלים בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך. בעוד שהשם יעקב מציין את התנהלותו של יעקב באופן עקוב (התנהלותו עם עשו ולבן), השם ישראל שאפשר לקרוא אותו גם באופן "ישר-אל" מציין את התנהלותו בצורה ישרה ללא כל מראית עין. צאצאיו שם יעקב נקראים בשם עדת יעקב אך בעיקר בשם בני ישראל. ויש מן הפרשנים וההוגים, שסברו כי השם יעקב מציין התנהלות של צאצאיו בגולה, ואילו השם ישראל מציין את צאצאיו בהתנהלותם בארץ ישראל בשלטון ריבוני ועצמאי.

לשינוי שמו מביאים הפרשנים את הטעמים הבאים:

אונס דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב מגיע לכנען ונוטה את אהלו בשכם. אך גם כאן הוא איננו יושב בשלוה כפי שדימה. שכם בן חמור - נסיך העיר חוטף ואונס את דינה ("וישכב אותה ויענה") מתאהב בה ומחזיק בה בכוח. יעקב שומע על המאורע ומחריש וכאשר בניו חוזרים הם עצובים וכועסים על מעשה הנבלה. הנשיא אדון המקום, חמור שמו, בא לדבר עם יעקב ואיכשהו הדיון מתרחב, ובמעמד של יעקב ובניו האב ובנו מפצירים ביעקב ובניו לתת את בתם ואחותם לשכם לאישה, כאשר בתמורה להסכמה הם מציעים יחסי שלום ומסחר ואף מוהר גדול, בזמן שדינה החטופה מוחזקת כבת ערובה בביתו של חמור.

קולו של יעקב לא נשמע במשא ומתן, ובמקומו בניו עונים במרמה לאנשי שכם, כי יאותו לנישואין בין דינה לשכם, רק בהימול כל זכר בעיר, כי הערלה בעיניהם היא חרפה .[17] חמור ובנו משתכנעים בכנותם ומשכנעים את כל אנשי שכם לדרישה ונימולים. ביום השלישי למילתם שמעון ולוי בני יעקב, באים בטח על העיר והורגים כל זכר, ומשחררים את אחותם השבויה, כאשר יתר בני יעקב בוזזים את רכוש העיר, על נשם וטפם.[18]

יעקב מוחה בפני שמעון ולוי כנגד הפעולה המיליטנטית בטענה פרגמטית, שהוא המיעוט ועלול להשמד בעקבות תגובת נקם של עמי הכנעני והפריזי, והם עונים לו בתגובה: "הכזונה יעשה את אחותנו?". לימים פעולתם תזכה לתגובה נחרצת יותר, כאשר יעקב בברכותיו לבניו בטרם מותו, מזכה את בניו הנוקמים בקללה נמרצת, ומבשרם שכעונש על מעשיהם, הם יפוזרו בכל ישראל, ולא יהיו מקובצים כשאר השבטים.[19]

במדרש ניסו להסביר את אונס דינה, כעונש על כך שיעקב הסתיר ומנע את דינה מעשו אחיו.[20]

מות רחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר רחל על גלויה מתחילת המאה ה-20

לאחר העימות עם אנשי שכם, יעקב מצטווה על ידי האל לעקור ולעבור לבית אל שם חלם את חלום הסולם המפורסם. יעקב מבקש מאנשי ביתו להכין את עצמם ולהטהר לקראת עלייתם לבית אל, במה שנראה כעין מנהג של עליה לרגל. הם נותנים לו את הצלמים שבידיהם ("אלוהי הנכר") והוא טומנם תחת האלה בשכם, בניסיון לקרב את כולם לאלוהיו אשר נגלה בפניו, בעוזבו את ארץ כנען. בהגיעם לבית אל הוא מקים מזבח וזוכה להתגלות נוספת של אלוהים. אך מסיבה לא מוסברת יעקב מחליט לא להשתקע במקום כפי הציווי האלוהי ("קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב שָׁם") אלא לנדוד דרומה לאפרת. בבוא יעקב לבית לחם כורעת רחל ללדת בן שני לאחר יוסף, אך מתקשה בלדתה ומתה, לאחר שהיא קוראת בשם הולד "בן אוני", יעקב משנה את שמו ל"בנימין" שהופך להיות שמו הרשמי. והיא נקברת בדרך במה שנקרא קבר רחל. המדרש וחלק מהפרשנים טוענים שמותה היה בשל העובדה כי גנבה את התרפים של אביה, והתגשמות ההסתייגות הנחרצת של יעקב מהמעשה, "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ".[21] תפיסה שנשנת אחר כך אצל בני יעקב, כאשר שליחו של יוסף מאשימם בגניבת גביע הכסף של אדונו, הם מוקיעים את המעשה בדרך דומה ומשיבים לו: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת".[22] נראה שהחומרה שהם מייחסים למעשה איננה רק בשל הגניבה, אלא גם בשל כפיות הטובה והחזרת רעה תחת טובה.

מכירת יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבשורה על מות יוסף

לאחר מות רחל יעקב מגלה העדפה ברורה בין בניו ויוסף - בן אשתו האהובה זוכה ליחס מפלה לטובה מצד אביו שמקבל גם ביטוי ממשי - כתונת פסים. יוסף עוד מבעיר שמן למדורת הקנאה, בהביאו את דיבתם הרעה של האחים אל אביו, ובחלומותיו אודות גדולתו ושלטונו על האחים, שהתגשמו בסופו של דבר בהיותו השר הבכיר במצרים. יחסו של יעקב והתנהגותו של יוסף גוררים את משטמת שאר האחים, ובעיקר בני לאה שמרגישים מקופחים, ויוסף ברגע שהשעה לא משחקת לו, מופשט מכותנתו, נזרק לבור, נמכר לעבד לשיירת סוחרים ומורד מצרימה. למעשה האחים ביקשו לרצוח נפש את "בעל החלומות", אך הרעיון סוכל בידי יהודה שהמתיק את המעשה למכירת עבד. לאחר המכירה האחים מביימים את מותו, מכתימים את מושא הקנאה בדם שעיר עזים, ושולחים אותו ליעקב במסר מתריס כאילו אמרו, הדבר שבו ייחדת את יוסף, הוא המבשר לך על מותו. יעקב שמסיק ממראה הכותנת המוכתמת בדם כי יוסף נטרף, מתאבל על בנו המיוחד ימים רבים וממאן להינחם - "כי ארד אל בני אבל שאולה". ואין מי שיגלה לו כי למעשה בנו חי, אפילו לא אביו יצחק.[23] שנים רבות לאחר מכן יראה יעקב את יוסף כנגיד על מצרים טרם מותו, ויברכו ברכה אחת אפים על אחיו, אך את שנות היגון והצער הרבות שהיו מנת חלקו כאב שכול הוא לא שכח.

ראובן ובלהה פלגש אביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותה של רחל מספר המקרא כי ראובן בנו הבכור שוכב עם בלהה פלגש אביו ומתאר את תגובתו של יעקב למעשה, בכך ששמע את הדבר בלבד ולא הגיב. יש הטוענים שהמקרא החסיר בכוונה את תגובתו של יעקב. ותרגום יונתן אף מוסיף שיעקב חשד שגורלו של ראובן יהיה כשל ישמעאל ועשו, שנדחקו מסגולתו של ישראל. המעשה שיש לו מקבילה תנכית בשכיבת אבשלום עם פלגשות דוד אביו, מוסבר בכך שראובן קינא לאימו שהוזנחה בידי יעקב וניסה לחלל את שפחת רחל, ובכך לחבר בכוח בין אביו לאימו. לפני מותו מאשימו יעקב בעליה על משכב אביו ובחילול יצועו ומדירו מהמעמד השלטוני הבכיר אותו הוא מועיד ליהודה, ומלקבל שני חלקים בארץ ישראל על פי משפט הבכורה אותם הוא מעביר ליוסף. יש דעות במדרש שראובן מודר אף מהכהונה שעוברת ללוי. לעצם גוף המעשה חז"ל נחלקו בעניין. היו שאמרו "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה".[24] ובעקבותיהם רוב פרשני המקרא ניסו לעדן את החטא ולומר שלא ממש שכב עם בלהה, אלא רק בלבל את היצועים והעביר את מיטת אביו לאהל לאה אימו. אך היו שאמרו גם בעקבות עונשו של ראובן, וגם בעקבות ברכתו של משה "יחי ראובן ואל ימות", שצריך להבין את הדברים כפשטם, ומעשהו של ראובן היה צריך להיות חמור דיו, שבעטיו קולל ונגזר עליו, מוות אילולי עשה תשובה.[25]

ברכת יעקב לבניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכת יעקב

ברכת יעקב לבניו, אשר מצאצאיהם יקום עם ישראל נאמרות כאשר יעקב אבינו חש שקרב יומו למות.[26] הוא הציב לעצמו מטרה להגיד לבניו את אשר יקרא אתכם - דהיינו, דבר נבואה לעתיד. אך בסופו של דבר הציג את תכונותיהם, הראה את המשמעות הנובעת מכך ומכאן גם המסקנה לעתיד. הברכות האישיות נאמרו רק בסוף דבריו לאחר הצגת הסיכום: "כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם (עד כאן, ומעתה) וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (כ"ח) - כלומר הברכות נאמרו בנפרד לאחר דבריו לכל שבט ושבט ‏‏.[27]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב מברך את מנשה ואפרים לפני מותו

לאחר שיעקב מתבשר כי בנו יוסף חי והוא מושל על כל ארץ מצרים, הוא מבקש להתאחד אתו ומקבל מאלוהים הסכמה ועידוד לעזוב את ארץ כנען, שסבו אברהם נדד אליה במטרה להתיישב בה. כל המשפחה שכבר מונה כ-70 נפש יורדת למצרים. במצרים יעקב זוכה לראות את יוסף בתפארתו ובגדולתו מגשים את חלומותיו, להפגש עם פרעה ואף לברכו, ואף להפגש עם נכדיו מיוסף ולהוסיף להם חלק בירושת הארץ, כאשר הוא מעדיף בדרך האופיינית לו את הצעיר על פני הבכור. במפגש עם פרעה יעקב מסכם את חייו "כמעטים ורעים". והוא ומשפחתו מקבלים אחוזה נוחה להתגורר בה על פי ציוויו של פרעה. לפני מותו קורא יעקב ליוסף ומבקש שלא יקברו אותו במצרים אלא בקבורת אבותיו במערת המכפלה ויוסף נשבע לו על כך. ואכן לאחר מותו אנשי מצרים חונטים את יעקב, ולאחר גמר האבל בפמליה גדולה, עם כל מכובדי מצרים עולים לארץ ישראל וקוברים את יעקב בחברון. על פי המקרא מאורע זה עורר רושם כל כך גדול, שעל שמו קראו לעיר חדשה בעבר הירדן בשם "אָבֵל מִצְרַיִם" .[28]

דמותו של יעקב בחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב אצל חז"ל הוא חלק בלתי נפרד מעשו. תשובתו של האל לרבקה כי המדובר בשני לאומים הציתה את דמיונם של הפרשנים הקדומים. היות שיעקב הוא סימלו של עם ישראל, הפך עשו ליריב המר ביותר של ישראל בכל דור. המן הוא מצאצאיו של עשו, כל ממלכת רומי היא אדום - עמו של עשו. טיטוס שהחריב את המקדש, הוא "רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע" ובכלל כל התייחסות לעשו תהיה מלווה במילה "רשע".

המאבק בין עשו ליעקב נושא אופי מיסטי, והוא מרומז בבירכת יצחק לעשו "ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". השליטה מועברת על ידי חז"ל לעולם הבא. שלטונו המוחלט של עשו/אדום/רומי בעולם הזה מיוחס על ידי חז"ל לעובדה שעשו, על אף היותו רשע, כיבד את אביו ללא גבול.

בנוסף חז"ל מכירים בעובדה שיעקב אכן לקח את הברכות במרמה ומייחסים לזעקתו של עשו בגלותו את התרמית, את העונש שבא בסופו של דבר על עם ישראל בדמות גזירת המן. הסיבה החותמת את הגולל על אי שלטון יעקב בעשו היא חטאיו של יעקב - כלומר חטאיהם של בני ישראל. המשפט שיצחק אומר לעשו על פריקת עול יעקב מפורש על ידי חז"ל כהתניה.

אם יעקב (דהיינו, בני ישראל) לא ימלא את התפקיד שהועיד לו האל בעולם אזי ישלוט עשו. יעקב של חז"ל כמו עשו של חז"ל, איננו מייצג את עצמו בלבד כי אם את כל התפיסה היהודית של אותו זמן מול כל התפיסה האלילית. חומרנות לעומת רוחניות, יראת האל לעומת עבודת אלילים ועוד כיוצא באלה דיכוטומיות.[29]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב ח. ארליך, עמק סוכות בתקופת המקרא - אדם – העיר והמעבר, מזרח הירדן במבט יהודי, עפרה תשנ"ו, 96-83.
  • הרב יואל בן-נון, ערי הככר – מצפון ים-המלח ?!, בתוך: זאב ח. ארליך (עורך) שומרון ובנימין ב', ירושלים תשנ"א, 46-34.
  • משה זיידל, אדם – זה יוסף, חקרי מקרא, ירושלים תשל"ח, קנז-קסו.
  • הרב יששכר יעקבסון, הפטרת פרשת ויצא, חזון המקרא, תל אביב תשי"ז, 94-87.
  • יחזקאל קוטשר, נשמדו בעין דאר היו דומן לאדמה [תהלים פ"א,יא], ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ב', 42-40.
  • יהודה קיל, ספר הושע - עם פירוש "דעת מקרא", ירושלים תש"ן.
  • יאיר זקוביץ, יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה, אור יהודה: דביר, 2012.
  • יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 18-16.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 (בראשית כ"ה 29)
  2. ^ (בראשית כ"ז ל"ג)
  3. ^ זקוביץ, יאיר. "עקבת יעקב (בראשית כ"ה)." בתוך ספר ד"ר ברוך בן יהודה, בעריכת בן-ציון לוריא (תל אביב: החברה לחקר המקרא בישראל, תשמ"א), 121-44
  4. ^ מדרש תנחומא (ויצא א'). ובעל השפת אמת (ויצא, תרל"ד) ראו בגלותו עונש כדין מי שהרג את הנפש בשגגה, בשל גניבת הברכות מעשו וגרימת דחייתו מה'.
  5. ^ (בראשית כ"ה 10)
  6. ^ מנהג זה ששמים על פי הבאר אבן גדולה וכבדה שרק בכוחות משותפים ניתן לגול אותה, נועד כנראה להנהיג בקרה ופיקוח על חלוקת המים בין הקהילה.
  7. ^ סיפור הבאר בא לציין את ההתלהבות הגדולה של יעקב מרחל, ואולי את כוחו הפיסי הרב של יעקב.
  8. ^ "וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה" (בראשית כ"ט 31,33)
  9. ^ יחסים אלו משתקפים למשל בדברים של לאה לרחל, "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?" (בראשית ל' ט"ו). אם כי מפרשנות המקרא עולה כי לא שררה איבה בין השתיים, עד כדי כך שרחל היא זו שגרמה בעצם לנישואי יעקב ולאה, שכן מסרה ללאה סימנים מוסכמים שנתן לה יעקב לפני החופה, כדי שיזהה אותה בהמשך הלילה
  10. ^ המקרא מתאר איך באופן נואש לאה מנסה להגיע לליבו של יעקב באמצעות הילדים הרבים שהיא יולדת לו והדבר מתבטא במיוחד בשמות שהיא קוראת להם ובפרשנות שלה לשמות אלו. (בראשית כ"ט לב-לה.)
  11. ^ (בראשית ל"ג ג'-ז' ורש"י שם)
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 ילקוט שמעוני לפרשת שמות
  13. ^ סדר עולם רבה
  14. ^ מקור, בין השאר, מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל - משרד הביטחון ההוצאה לאור
  15. ^ רק שמת לוי החל שעבוד מצרים לפי סדר עולם רבה
  16. ^ אפיזודה מוזרה זו היא כר נרחב לפרשנויות הן עתיקות והן מודרניות. חוקרי מקרא מזהים כאן שריד למסורות אליליות של היאבקות אנשים ומלאכים. באותה צורה גם פרשנים מוקדמים ומסורתיים יותר מציינים כי האיש היה "שרו של עשו"
  17. ^ ייתכן כי סברו שאנשי שכם לא יסכימו לעבור ברית מילה, ולכן יהיה תירוץ הוגן שלא לתת את דינה.
  18. ^ המקרא לא מספר מדוע כל האחים ואף יעקב, שהיו בתחבולה בתחילה, השתמטו ממנה ולבסוף רק שמעון ולוי היו שביצעו את שחרור דינה. האם היה חוסר הסכמה על צורת התגובה ושחרור דינה? הייתכן שיעקב וחלק מהאחים סברו למשל שיש לשחרר את דינה, מבלי לפגוע בנפשם של אנשי המקום. ואולי כאשר היה ברור להם כי שמעון ולוי מתכננים הרג המוני של כל שכם, פרשו לבל יוכתמו בדבר?
  19. ^ (בראשית מט ה-ז)
  20. ^ ר' חנינא בשם ר' אבא הכהן בר' אליעזר פתח: (איוב ו) "למס מרעהו חסד." מנעת חסד מן אחוך, היא נסבת לאיוב, שאינו לא גר ולא מהול. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאת לערל. לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור, ותצא דינה וגו':. מדרש רבה פרשה פ.
  21. ^ (בראשית לא 32)
  22. ^ (בראשית מ"ד 9)
  23. ^ (בראשית ל"ז ל"ד)
  24. ^ (שבת נה, רבי שמואל בר נחמני בשמו של רבי יונתן)
  25. ^ (במדבר רבה י"ג י"ז)
  26. ^ בפרשת ויחי פרק מ"ט
  27. ^ ‏לפי רבי אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא
  28. ^ (בראשית נ' י"א)
  29. ^ (האמירות דלעיל המיוחסות לחז"ל מופיעות במדרש בראשית רבה בפרשות ס"ג, ס"ה - ס"ח)


עם ישראל - האבות והאימהות

אברהםשרה
יצחקרבקה
יעקבלאה - רחל - זלפה - בלהה