יעקב פרנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב פרנק

יעקב פרנק (1726 - 10 בדצמבר 1790) היה יהודי שראה עצמו כמשיח בפולין של המאה ה-18. פרנק סחף אחריו כת מאמינים, והוא נחשב אחד מממשיכי דרכו של שבתי צבי. הוא ייסד את כת הפרנקיסטים, ובסתיו 1759 התנצר עם קבוצה מתלמידיו. זמן קצר לאחר מכן סר חינו בעיני המלך והוא נכלא במנזר צ'נסטוחובה.

פרנק החיה מחדש את תנועתו של שבתי צבי בגלגול חדש. יש הטוענים כי פרנק לא היה תלמיד חכם, או מקובל, ואף חתר לפשטות בהגותו, לעומת הגותו של נתן העזתי. בכת שגיבש היו נוהגים כלפי חוץ כיהודים, ובסתר על פי מנהגיהם. כדי לזכות באהדת הכנסייה קבע את עיקרי הכת כדומים מאוד לעיקרי הנצרות, אולם בפנים כפולות: הוא השתמש בכינוי "משיחו שישוב" לתיאור שבתי צבי, בעוד הכנסייה הבינה שהכוונה לישו.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנק נולד בעיירה קורולובקה שבפודוליה (לטענת ש"י עגנון ואחרים פרנק נולד בבוצ'אץ' ושב להתגורר בה לאחר חזרתו מטורקיה, ועגנון אף מצביע על מיקום ביתו של פרנק‏‏‏[1]), למשפחה של שרידי שבתאים, בשנת 1726. פרנק נהג לזייף את תאריך לידתו ולטעון כי נולד בשנת 1727, ארבעים שנה לאחר מותו של אביו הרוחני, שבתי צבי. בצעירותו עקרה המשפחה לרומניה, שם התגוררו בצ'רנוביץ ובסניאטין. נהג להתפאר כל ימיו כי לא למד מעולם תלמוד וכי כל עיסוקו היה בקבלה.

בהיותו בן שתים-עשרה החל לעבוד כשוליה של סוחר מבוקרשט שלקחו עמו לטורקיה. נישא בשנת 1752 בעיר ניקופול שבבולגריה, ובין השנים 17521755 חי באיזמיר ובסלוניקי, בהן היה מרכז תנועת השבתאים הנסתרים דונמה. בשנים אלו החל פרנק "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי ושהוא המשיח.

בשנת 1755 עזב פרנק את טורקיה וחזר לפולין, עם קבוצה גדולה של חסידים שהתלקטו אליו. הוא עבר מעיירה לעיירה והפיץ את משנתו. היו עיירות, כדוגמת בוסק וגליניאני, בהן רוב היהודים הפכו לפרנקיסטים. אחד ממעריציו היה הנביא השבתאי יהודה לייב קריסא מנדבורנה. חברי הכת התפרסמו בפולחנם הקבלי. בין השאר נהגו להתפלל בשפה הספרדית, בטיעון כי בשפה זו טמונים סודות קבליים נשגבים. עם זאת, פרנק הצמיד לעצמו עוד בטורקיה את שם המשפחה "פרנק", כדי להורות על מוצאו האירופי.

בכ"ו בשבט תקט"ז (1756) נחשף פולחנה של הכת. ביום זה הגיעו פרנק וחסידיו לעיירה לנצקורון שבגליציה, וקיימו אסיפה ומסיבה פרועה בבית אחד מחבריהם שהתגורר שם. לפי העדויות התפשטה במהלך המסיבה אחת החוגגות מבגדיה בעת קבלת שבת (לפי גרסה אחת הייתה זאת אשת רב העיירה). החוגגים הניחו על ראשה כתר של ספר תורה ורקדו סביבה כשהם מנשקים אותה וקוראים לה "מזוזה". עובר אורח שהציץ לבית הבחין בנעשה והזעיק את בני העיירה. המון זועם פרץ לבית וקטע את החגיגה באיבה. בני החבורה הועברו לידי השלטונות, ופרנק, שהיה נתין זר, גורש מפולין ושב לטורקיה. השלטונות העבירו את העצורים לידי בית הדין הרבני בעיר סטנוב, בה נערכו חקירה וגביית עדויות. רבים מבני החבורה הצהירו על רצונם לשוב בתשובה על מעלליהם, והודו כי קיימו אורגיות, בעלו נידות וחיללו שבת וימי צום, כחלק מהפולחן הדתי של הכת. בית הדין גזר מלקות על כל המשתתפים, ואלו שסירבו להתחרט הוחרמו.

בשנת 1757 הוחרמו פרנק ואנשיו על ידי רבני מחוז ברודי בגליציה, שהתכנסו בעיר זו. הפרנקיסטים נאלצו לברוח, והגיעו לקמניץ פודולסק, בה קיבלו את חסותו של הבישוף ניקולאוס דמבובסקי, שהיה ידוע כשונא יהודים מובהק. הבישוף הורה לקיים ויכוח בין הפרנקיסטים לרבני היהודים, שהחל בב' בתמוז ה'תקי"ז, ונמשך כשמונה ימים. בל' בתשרי תקי"ח פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. לפי המסורת, שלושה חודשים לאחר השריפה חלה הבישוף ומת כעבור שלושה ימים.

לפי מקורות שונים פרנק, שנמלט קודם לכן לטורקיה עם כמה מחסידיו, התאסלם בשנת 1757 בעיר גיורגיבו. בשנת 1759 חזר לפולין ואסף את חסידיו מחדש. הפרנקיסטים פנו אל הכנסייה והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך קודם לכן ויכוח פומבי נוסף עם היהודים, בו יוכיחו את נכונותה של עלילת הדם. הוויכוח נערך בעיר לבוב בכ"ג בתמוז תקי"ט, כאשר בראש הרבנים עומד הרב חיים הכהן רפפורט, הרב של ברודי. בסיום הוויכוח קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד מלך פולין, אוגוסט השלישי, ששימש סנדקו.

לאחר מספר שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כגון שהם מתייחסים אל פרנק כמשיח וכאל ומפנים אליו את תפילותיהם. טיעונו המרכזי של פרנק מכאן ולהבא היה כי הדת הנוצרית, או בלשונו "דת אדום", היא היחידה שבצילה יכולים בני הכת להמשיך בפולחניהם באין מפריע. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.

בשנות מאסרו של פרנק השתקעו חסידיו בורשה, בקרקוב, ובסמוך לצ'נסטוחובה, ובעוד הם ממשיכים להתחזות כנוצרים, המשיכו לקיים את פולחניהם. תנאי מאסרו של פרנק הוקלו בהדרגה, התאפשר לו לקבל אורחים ולקיים טקסים. חסידיו מצידם ייחסו למאסרו של משיחם משמעויות מיסטיות, בדומה למאסרו של שבתי צבי במבצר גליפולי, וכינו את המצודה "תרעא דרומי" (שערי רומי, שעל פי המסורת שם יושב המשיח). מקורות שונים מוסרים על נסיונות רבים של הפרנקיסטים להשתלט על קהילות יהודיות ועל עלילות דם נגד יהודים שנרקמו על ידם.

בעיצומה של מלחמת האזרחים שפרצה בפולין בשנת 1768 שלח פרנק שליחים לראשי הכנסייה הרוסית-פרובוסלבית כשהוא מצהיר כי ברצונו לעבור לדת הרוסית עם עשרים אלף יהודים נוספים, וכי ממשלת פולין מנסה למנוע זאת באמצעות מאסרו. ראשי הכנסייה כמעט שהתפתו להצעתו של פרנק, אך אז התערב הסוחר היהודי ברוך מיוון, שהיה מחותנו של רבי יעקב עמדין ומשונאיהם הגדולים של הפרנקיסטים. הוא הודיע לראשי הכנסייה הרוסית כי פרנק הוא אדם הפכפך ולא-יציב, שכבר המיר את דתו מספר פעמים, מיהדות לאסלאם ומאסלאם לנצרות. הרוסים דחו את פנייתו של פרנק.

בסוף 1772 כבשו הרוסים את צ'נסטוחובה ושחררו את כל האסירים הפולנים, ובהם פרנק. פרנק אסף את חסידיו הנפוצים ברחבי פולין ועבר להתגורר בברין שבמורביה. בברין התרבו חסידיו, ושרידי כתות שבתאיות שונות התלקטו סביבו. הוא הקים סביבו חצר מעין מלכותית, ופעל מספר שנים באין מפריע, למרות התנגדות נמרצת של הרבנים.

בקיץ 1775 נפגש פרנק עם הקיסרית מריה תרזה, מלכת מורביה, וניסה לשכנע אותה כי פעולותיו נועדו לבשר את הנצרות בקרב היהודים. הקיסרית לא השתכנעה ופרנק גורש מהממלכה.

לאחר נדודים של מספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב.

ציור המתאר את מותו של פרנק

כמו בכל מקומות נדודי הפרנקיסטים, כלל פולחן הכת מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק אובססיבי בקבלה, פריצות מינית בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ - דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. לפי מקורות שונים התקיימו בכת אורגיות המוניות וחילופי נשים. פרנק האמין שהוא נציגו של האל, שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות.

פרנק מת בג' בטבת ה'תקנ"א (10 בדצמבר 1790) באופנבך. את מקומו בהנהגת הכת תפסה בתו חוה, או בשמה הנוצרי אווה, שעוד בחייו שימשה לצידו דמות מרכזית בפולחני הכת וכונתה "המטרוניתא הקדושה". תחת הנהגתה של אווה התדלדלה הכת ומקורותיה הכספיים פסקו כמעט לחלוטין, ובשנת 1816, לאחר שעוקלו נכסיה, מתה אווה בחוסר כל.

פרנק חיבר את ספר דברי האדון שמצוי בכתבי יד. הספר תורגם על ידי פאניה שלום ונמצא כעת במהדורת ביניים, בעריכת פרופסור רחל אליאור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם[דרושה הבהרה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וכך רושם עגנון בספרו 'עיר ומלואה' עמוד 221: "...שהתועב הזה (הכוונה לפרנק) מביטשאטש היה ובביטאטש נולד ברחוב קולורובקה, ולפי שיש עיר אחת קטנה קורולובקה שמה טעו כמה מכותבי הקורות לייחס לידתו של פרנק לעיר קורולובקה, ובאמת בקולורובקה של ביטשאטש נולד פרנק..." "... ודירתו של פרנק לאחר שחזר ממדינות התוגר אחורי הסטריפא היה" (כוונתו לנהר המבתר את בוצ'אץ' לשניים), "...ביתו של אותו פייבוש גזלן עמד על חורבת ביתו של יאקוב פרנק וכבר בימי ילדותי לא היו שם אלא חורבה...". מוסיף עגנון ומפרש: "...קולורובקה הרחוב פירושו ליד הנחל. הוא הנחל שיוצא סמוך לחצרו של פוטוצקי...". עגנון מכוון לערוץ הנקרא ה'פוטיק' ומקורו במעיין ליד המבצר של משפחת האצולה פוטוצקי וזורם אף הוא בוצ'אץ' ולהבדיל מנהר הסטריפה. ‏