יעקב שטיינהרדט
 | |
| לידה |
1887 ז'רקוב, הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| פטירה |
11 בפברואר 1968 (בגיל 81 בערך) נהריה, ישראל |
| לאום | ישראלי |
| מקום לימודים |
אקדמיה ז'וליאן  |
| תחום יצירה | ציור, חיתוך עץ, תחריט |
| זרם באמנות | אקספרסיוניזם |
  | |
יעקב שטיינהרדט (23 במאי 1887[1], ז'רקוב, פרוסיה, הקיסרות הגרמנית – 11 בפברואר 1968, נהריה) היה צייר ישראלי ואמן חיתוך עץ[2].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטיינהרדט נולד ב־1887 בז'רקוב (Żerków, Zerkow) שבפרובינציית פוזנן (בגרמנית נקראה פוזן) של פרוסיה, בקיסרות הגרמנית (כיום בפולין). ב-1906 החל ללמוד בבית הספר לאמנות בברלין, ולמד ציור עם לוביס קורינת, ותחריטים עם הרמן שטרוק. בשנים 1908–1910 חי בפריז, והיה מקורב לאמנים אנרי מאטיס ותאופיל סטיינלן. בשנת 1911 היה באיטליה. בשנת 1912 הקים עם שני אמנים גרמנים את קבוצת ה"פתאטים" (Die Pathetiker). כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא גרמניה, ושירת בחזית המזרחית – בפולין וליטא, ומאוחר יותר במקדוניה. לאחר המלחמה שב לברלין, וב-1922 נשא לאשה את מיני גומפרט (1895–1977). ב-1923 נולדה הבת יוספה. עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-20 במרץ 1933, לאחר שסבלו מהצקות המשטרה הגרמנית לאחר עליית הנאצים לשלטון. לאחר שחי תקופה מסוימת בתל אביב עבר שטיינהרדט לירושלים ב-1934.
בסתיו 1934 פתח שטיינהרדט בית ספר פרטי לאמנות בירושלים. ב־1947 התמנה כפרופסור חבר בבית הספר "בצלאל החדש". בשנת 1953 נתמנה למנהל המוסד וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1957 .
שטיינהרדט נפטר בישראל בשנת 1968, בן 81 במותו, ונקבר בנהריה.
עבודתו האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטיינהרדט הוא אחד האמנים החשובים שהביאה ההגירה מגרמניה לארץ ישראל. הוא נטל חלק בתרומת הקהילה היהודית של יוצאי גרמניה לתרבות העולם וארץ ישראל. כבר בגרמניה היה יעקב שטיינהרדט אמן שהגיע לכלל ביטוי אישי באמנות, והיה בין ראשוני האמנים שעבדו בסגנון האקספרסיוניסטי הגרמני. לארץ הביא שטיינהרדט את הסגנון האקספרסיוניסטי הגרמני ואת טכניקת חיתוך העץ .
הצייר הגרמני הנודע לוביס קורינת וכן הצייר הצרפתי אנרי מאטיס, שהיה מזוהה ביותר עם הפוביזם, הכניסו אותו בסוד הטכניקה של הצבע. האמן היהודי הרמן שטרוק העלה אותו מעל כל תלמידיו וחשף לפניו את סודות האומנות הגרפית, בעיקר של התחריט, אולם שטיינהרדט נמשך אל חיתוכי העץ, והתמקד בטכניקה שהתאימה להלך רוחו המתנזר. שטיינהרדט הרבה לצייר נושאים יהודיים ותנכיים, כשהוא חוזר למקורות, אל ספר הספרים.
בשנת 1912 הקים, יחד עם לודוויג מיידנר (Meidner) וריכרד יאנתור (Janthur), את הקבוצה האקספרסיוניסטית "הפאתטים" (Die Pathetiker). הקבוצה התפרקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וגיוסם של חבריה לצבא הגרמני. ארץ ישראל, ארץ התנ"ך בה השתקע בשנת 1933, עוררה בו גילויים משפיעים בחייו. חיתוכי העץ התאימו לביטוי רוחניותה של ירושלים, למיצוי נשמתה ולעיצוב ענייה המהלכים בסמטאותיה.
הוא חזר וגילף את דיוקנאות היהודים אשר הכירם בעיירות ליטא אליהם הגיע כחייל בשירות הקיסרות הגרמנית בשלהי מלחמת העולם הראשונה.
שטיינהרדט יצר עולם שלם, עולם מוצף אור מסתורי, ירושלים וסמטאותיה הצרובות שמש וצוננות מצל. ב-1955 היה בין שבעת האמנים הישראלים שעבודותיהם נשלחו על ידי ממשלת ישראל לתערוכה הבינלאומית ה"ביאנאלה" של סן פאולו בברזיל. שם קיבל את הפרס הראשון לאמנות גרפית.
שטיינהרדט השפיע על אמנים ישראלים רבים, בהם יעקב פינס, משה גת, יונה מך ורות במברגר שהם למעשה ממשיכיה של האסכולה האקספרסיוניסטית הגרמנית.
הערכה מחודשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים האחרונות זוכה שטיינהרדט להערכה מחודשת של עבודותיו. בשנת 1998 הוצגה תערוכה גדולה מעבודותיו במוזיאון הפתוח בתפן שנשאה את השם "בין יעקב לישראל - זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרט" (אוצר: גבריאל מענית). בשנת 2000 נערכה במוזיאון העירוני של ברלין תערוכה גדולה של רישומיו, בעקבות תרומתם למוזיאון על ידי יוספה בר-און שטיינהרדט, בתו היחידה של האמן. בשנים 2010–2011 הוצגה תערוכה גדולה של הדפסים, רישומים וציורים מעשי-ידיו תחת הכותרת "חלום יעקב: שטיינהרט – הדפסים, רישומים וציורים" במוזיאון ישראל בירושלים, באצירת רונית שורק. בשנת 2011 הוצגה התערוכה "מקורות, עיירה, מולדת" בגלריית מרכז הקצה בנהריה, באצירת יצחק דה לנגה ובסיועה של בת האמן.
השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1909-1907 לימודי אמנות במוזיאון לאמנות בברלין, גרמניה
- 1907 ציור אצל לוביס קורינת והדפס אצל הרמן שטרוק, ברלין, גרמניה
- 1910-1909 אקדמיה ז'וליאן, פריז, צרפת
- 1910-1909 אקדמיה קולארוסי, פריז, צרפת
- 1910-1909 אקדמיה מאטיס, פריז, צרפת
הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1949-1934 "הסטודיו", ירושלים
- 1949-1940 בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
- 1953-1949 מנהל המחלקה לגרפיקה, בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
- 1955-1953 מנהל בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
- 1957-1955 בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1939 פרס IBM, היריד העולמי, ניו יורק, ארצות הברית
- 1955 פרס ראשון, ביאנלה של סאו-פאולו, ברזיל
- 1958 פרס California Print Makers, סן פרנסיסקו, ארצות הברית
- 1959 פרס Arte Liturgica, הביאנלה לאמנות, ונציה, איטליה
- 1961 פרס Arte Secra, הביאנלה הבינלאומית לאמנות דתית, טרייסט, איטליה
מעבודותיו עם סופרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב לרנר, ביערי פולסיה, מבוא : דב סדן, פיתוחי עץ : יעקב שטיינהרדט, הוצאת אריאל, תל אביב, תשכ"ח, 1967.
מבחר אוספים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוזיאון ישראל, ירושלים.
- מוזיאון תל אביב לאמנות.
- מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק.
- המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
- מוזיאון ברוקלין, ניו יורק.
- הגלריה הלאומית לאמנות (וושינגטון).
- ספריית הקונגרס, וושינגטון די. סי.
- מכון האמנות של שיקגו.
- מוזיאון פילדלפיה לאמנות.
- מוזיאון פוג, אוניברסיטת הרווארד, מסצ'וסטס.
- המוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון.
- מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית.
- הגלריה הלאומית החדשה (ברלין).
- המוזיאון העירוני, ברלין.
- מוזיאון אלברטינה, וינה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיים גמזו, ציור ופסול בישראל, הוצאת אשכול, תל אביב, 1951. מהדורה שנייה מורחבת: ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, תל אביב, 1957.
- Jacob Steinhardt - houtsneden, Stedelijk Museum Amsterdam, 1957
- The Woodcuts of Jakob Steinhardt, Leon Kolb, Genuart, San Francisco, 1959
- צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960.
- חיים גמזו, שטיינהרדט, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1964.
- בנימין תמוז, דורית לויטה וגדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
- Jakob Steinhardt - Etchings and Lithographs, Ziva Amishai-Maisels, Dvir, 1981
- The Late Woodcuts of Jacob Steinhardt, Ziva Amishai-Maisels, Haifa, 1981
- The Unknown Steinhardt, Arthur A. Cohen, The Jewish Museum, New York, 1987
- גדעון עפרת, בצלאל החדש, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, 1987.
- גבריאל מענית (אוצר), רותי אופק, זיוה עמישי-מייזלש ואחרים, בין יעקב לישראל - זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרט, המוזיאון הפתוח תפן, 1998.
- Jacob Steinhardt Zeichnungen (Drawings), Stiftung Stadtmuseum Berlin, 2000
- גדעון עפרת, שירת הקבצנים - דמות הקבצן באמנות הישראלית, בית אבי חי, ירושלים, 2008.
- יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
- אריה קילמניק, גדעון עפרת ואירנה גורדון, 100 שנות אמנות הדפס בישראל, סדנת ההדפס ירושלים, 2015.
- אמיתי מנדלסון, זה האיש - ישו באמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2016.
- גדעון עפרת, ברלין-ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה, בית לאמנות ישראלית, תל אביב, 2015.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב שטיינהרדט, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- יונה הנביא ביצירותיו של יעקב שטיינהרט, באתר מקראנט
- שני פרסים לישראל ב"ביאנלה" של סאן־פאולו, דבר, 25 בנובמבר 1955
- אור, צל – ושפע של צבעים, דבר, 14 בנובמבר 1958
- ל. מג'רו־מינץ, יעקב שטיינהרדט – צייר הדראמה (עם פתיחת תערוכתו במוזיאון תל־אביב, בית דיזנגוף), דבר, 16 באוקטובר 1964
- דראמה של שחור-לבן, מעריב, 18 במרץ 1966
- אריה לרנר, יעקב שטיינהרדט (שבעה למותו), דבר, 16 בפברואר 1968
- ד. ג., שטיינהרדט ונשמת האמן, מעריב, 23 בפברואר 1968
- אורי דידנר, ציורי שמן של שטיינהרדט, מעריב, 14 במרץ 1969
- זיוה עמישי - מייזלש, שטיינהרדט בארץ- ישראל, בתוך: מענית גבריאל, אופק רות, (עורכים) בין יעקב לישראל זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרדט, 1998