טבח יער רומבולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יער רומבולה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האנדרטה המרכזית ביער רומבולה
לוחות זיכרון ביער רומבולה
לוח זיכרון ביער רומבולה-הראשון בסוגו בשטחי ברית המועצות
שלט זיכרון בכניסה ליער רומבולה
שמות הנרצחים חקוקים באבני האנדרטה המרכזית ביער רומבולה
אחד מעמודי הזיכרון הפזורים ביער רומבולה
יער רומבולה - הדרך לבורות ההריגה
שלט זיכרון שהושחת ביער רומבולה
פסל בכניסה ליער רומבולה מהכביש הראשי
קבר אחים של יהודים ביער רומבולה
חלק מיד הזיכרון ברומבולה

טבח יער רומבולה אירע ביער רומבולה (בלטבית - Rumbulā) סמוך לריגה, לטביה, שם נרצחו כ-25 אלף יהודים בתקופת השואה.

הרצח אירע בשני ימים בשנת 1941, ה-30 בנובמבר וה-8 בדצמבר. הקורבנות כללו כ-24 אלף תושבי גטו ריגה וכאלף יהודים גרמנים שהועברו ברכבת לשדה הקטל. הרצח בוצע על ידי האיינזצגרופן בעזרת משתפי פעולה מקומיים של קומנדו ארייס ויחידות משטרה לטביות. בראש המבצע עמד קצין האס אס פרידריך יקלן.

פרט לטבח באבי יאר באוקראינה, טבח יער רומבולה נחשב למקרה הזוועה הגדול ביותר בשואה עד תחילת פעולתם של מחנות ההשמדה[1].

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומבולה הייתה תחנת רכבת קטנה, 12 ק"מ דרומית לריגה, בירת לטביה, שקושרה עם דאוגבפילס, העיר השנייה בגודלה בלטביה, בקו רכבת לאורך הצד הצפוני של נהר דווינה. אתר הטבח היה מקום די פתוח ונגיש הממוקם על גבעה קטנה כ-250 מטר מהתחנה, שהנוף אליה היה חסום על ידי צמחייה, אבל קולות הירי נשמעו משטח התחנה. רומבולה הייתה חלק מאזור ביצות יער עם אדמת חול, שקל היה לחפור בו קברים. למרות שבפאתיו היה יער האורנים דליל, הרי שבמרכזו הוא היה מיוער בצפיפות והמקום נבחר לאתר ההוצאה להורג. קו הרכבת והכביש המהיר הסמוך הקלו על הובלת הקורבנות מריגה (המקום נועד להיות במרחק הליכה מגטו ריגה), וכן להעביר את הרוצחים וכוחות העזר. שלטונות הכיבוש הנאציים ביצעו מספר מעשי טבח אחרים בגדה הצפונית של דווינה בקרבת רומבולה.

רקע: שלבים ראשונים בשואת יהודי לטביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השואה בלטביה החלה ב-22 ביוני 1941, כאשר הצבא הגרמני פלש לברית המועצות, ובכלל זה למדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה שנכבשו לפני כן על ידי כוחות סובייטיים. מעשי רצח של יהודים, קומוניסטים ואחרים החלו כמעט מיד, והם בוצעו על ידי חוליות הרצח הגרמניות האיינזצגרופן וכן ארגונים אחרים, כולל משטרת הביטחון הגרמני (הסיפ"ו) ושירות הביטחון (האס דה). הרצח הראשון היה בליל ה-23 ביוני 1941, בעיירה גרובינה ליד לייפאיה, שבו חברי הזונדרקומנדו רצחו שישה יהודים בבית הקברות של הכנסייה. הכובשים הנאצים הסתייעו ביחידה של לטבים מקומיים הידועה כקומנדו ארייס, ובמידה מסוימת גם במשטרת העזר הלטבית.

הנאצים ביקשו ליצור את הרושם כאילו האוכלוסייה הלטבית המקומית היו אחראים לרצח היהודים. הם ניסו, ללא הצלחה רבה, לעורר פוגרומים נגד היהודים. הם הפיצו שמועות שהיהודים היו אחראים להצתות נרחבות ופשעים אחרים, ודיווחו את אותם שמועות לממונים עליהם. מדיניות זו של הסתה למה שקראו את הנאצים "פעולות טיהור עצמיות" הוכרה לבסוף ככישלון.

המטרה של האס-דה הייתה להפוך את לטביה ל"יודנריין", מטוהרת מיהודים. ב-15 באוקטובר 1941, הנאצים רצחו עד 30,000 יהודים מתוך ה-66,000 שלא היה מסוגל לברוח מהמדינה לפני שהכיבוש הנאצי הושלם. מושל נציבות אוסטלנד, הנריך לוזה, לא כל כך רצה להשמיד את היהודים אלא לגנוב את כל רכושם, להגביל אותם לגטאות ולהעביד אותם כעובדי כפייה למאמץ המלחמתי הגרמני. סכסוך בירוקרטי זה האט את קצב ההריגה בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1941. לוזה, כחלק מה"מנהל האזרחי" נתפס על ידי האס-דה כמי שמתנגד לתוכניות שלהם. ב-15 בנובמבר 1941, לוזה שאל את אלפרד רוזנברג "האם כל היהודים עתידים להירצח" ללא קשר לשיקולים כלכליים. עד סוף חודש אוקטובר, לוזה קיבץ את כל יהודי ריגה והסביבה לתוך גטו בפרברי העיר – גטו ריגה, כ-10 קילומטרים מרומבולה‏[2].

מניעים, תכנון והכנות לטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניע של ראש האס-אס היינריך הימלר היה לחסל את היהודים הלטבים בריגה, כך שיתאפשר ליהודים המגורשים מגרמניה ואוסטריה להיכנס לגטו ריגה ולהשתכן במקומם. רצח המוני דומה של יהודי הגטאות בוצעו בקובנה ב-28 באוקטובר 1941 (10,000 הרוגים), ובמינסק, שבו 13,000 נורו ב-7 בנובמבר וכ-7000 נוספים ב-20 בנובמבר. כדי לבצע תוכנית זו, הימלר הביא את קצין האס-אס פרידריך יקלן מאוקראינה, שבה ארגן מספר מעשי רצח המוניים, ובכלל זה באבי יאר (30,000 הרוגים). צוותו של יקלן, שכלל כ-50 איש, הגיע ב-5 בנובמבר 1941. יקלן לא הגיע איתם, אלא נסע לברלין, שם נפגש עם הימלר, שאמר לו להורות ללוזה להרוג את אסירי גטו ריגה כולם על פי צו שלו ושל היטלר.

יקלן נסע לאחר מכן לריגה והסביר את המצב ללוזה, שלא הביע התנגדות נוספת. באמצע נובמבר 1941 שיכנע יקלן את אלפרד רוזנברג, מפקדו של לוזה בהיררכיה הנאצית, שעבודת הפרך של גברים יהודים בגילאי 16-60 היא חשובה למדי למאמץ המלחמתי של גרמניה. כתוצאה מכך, אנשים אלה יישארו בינתיים בחיים, ואילו נשים, ילדים, זקנים ונכים יוצאו להורג. תוכניתו של יקלן לביצוע ההפרדה הזאת של הקורבנות נודעה בשם "הגטו הקטן" בתוך גטו ריגה, שם עתידים להצטופף אלה שלא חוסלו‏[3].

כדי למלא את פקודתו של הימלר לפנות את גטו ריגה, יקלן היה צריך להרוג 12,000 איש ביום. בזמן הזה של השנה, היו שמונה שעות של אור ביממה, ולכן, הטור האחרון של הקורבנות צריך היה לעזוב את גטו ריגה לא יאוחר משעה 12:00 בצהריים. שומרים יוצבו בטור משני הצדדים לאורך מסלול של 10 ק"מ. לשם כך נדרשו 1,700 אנשים לביצוע הטבח.

איתור והכנת המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יקלן ועוזרו פול דגנהארט חיפשו אתר בקרבת ריגה לביצוע ההרג. ריגה הייתה ממוקמת באזור ביצתי שבו מפלס המים היה קרוב לגובה פני הקרקע, ודבר זה הפריע לסילוק נאות של אלפי גופות. יקלן היה צריך קרקע מוגבהת. כמו כן, האתר היה צריך להיות בצדו הצפוני של נהר דיוונה במרחק הליכה מהגטו גם בצד הצפוני. ב-18 או 19 בנובמבר יקלן נתקל ברומבולה כשנסע מדרום למחנה הריכוז סלספילס (אז בבנייה), והמקום התאים למה שהוא חיפש. האתר היה סמוך לריגה, היה על קרקע מוגבהת והייתה לו קרקע חולית, כשהחיסרון היחיד היה הקרבה לכביש (כ-100 מטרים).

מומחה הבנייה של יקלן, ארנסט הניקר, פיקח על חפירת שישה בורות רצח, שהספיקו כדי לקבור 25,000 אנשים. חפירת הבורות נעשתה על ידי 200-300 שבויי מלחמה רוסים. גם הבורות עצמם היו מטרה שתוכננה מראש: הם נחפרו כמו פירמידה הפוכה, עם רמות רחבות יותר לכיוון החלק העליון כדי לאפשר לקורבנות, פשוטו כמשמעו, לצעוד לתוך קבריהם. לקח שלושה ימים כדי לסיים את הבורות שהיו מוכנים ב-23 בנובמבר 1941.

פקודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום חמישי, 27 בנובמבר 1941, קיים יקלן פגישה של ראשי יחידות ההשתתפות במשרדי ריגה של משטרת המגן, סניף של משטרת הסדר הגרמני, כדי לתאם את פעולותיהם בטבח הקרוב (זה עולה בקנה אחד עם התפקיד המשמעותי שמשטרת הסדר שיחקה בשואה, כמספקת כוח אדם עיקרי לביצוע גירושים רבים, פעולות חיפוש בגטו ומעשי טבח‏[4]). יקלן כינס פגישת תכנון שנייה של מפקדים בכירים בשבת, 29 בנובמבר 1941. לפי גרסאות מאוחרות יותר שניתנו על ידי הנוכחים, יקלן נשא נאום לקצינים על כך שזהו חובתם הפטריוטית להשמיד את היהודים בגטו ריגה, בדיוק כמו אם היו בחזית הקרבות המשתוללים במזרח. קצינים גם טענו מאוחר יותר כי יקלן אמר להם שאי השתתפות ברצח ייחשב לנטישה‏[5]. ב-29 בנובמבר התקיימה פגישה שלישית קצרה במטה משטרת המגן. קרל הייס, ראש משטרת המגן, אמר לאנשיו שהם יצטרכו לדווח למחרת בבוקר על ביצוע ה"יישוב מחדש" של האסירים בגטו ריגה.

פינוי לגטו הקטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בנובמבר 1941 אזור של ארבעה בלוקים בגטו ריגה כותר בתיל דוקרני, ואזור זה נודע בשם "הגטו הקטן". למחרת הנאצים הוציאו צו המחייב את כל הגברים הכשירים לעבודה לעבור לגטו הקטן ושאר האוכלוסייה הייתה צריכה להתרכז ב-30 בנובמבר באזור אחר של "עבודה קלה" בגטו, עם ציוד של לא יותר מ-20 ק"ג. התגובה בקרב היהודים הייתה זעזוע. בבוקר של יום שבת, 29 בנובמבר, הנאצים סיימו את הפרדת הגברים הכשירים לגטו הקטן. סך הכל כ-4,000 גברים כשירים נשלחו לגטו הקטן, בעוד יהודים גרמנים החלו להגיע ולאכלס את הגטו הגדול.

שיטת יקלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך יקלן פיתח את "שיטת יקלן" במהלך מעשי הרצח הרבים שארגן באוקראינה, שכללו בין השאר את באבי יאר והטבח בקמניץ-פודולסקי. הוא קרא לשיטה "אריזת סרדינים", ומטרתה הייתה למנוע עבודה נוספת הקשורה בצורך לדחוף את הגופות לתוך הקבר. לשיטה זו היו תשעה שלבים‏[6]:

  • משטרת הביטחון העירה את האנשים מבתיהם בגטו.
  • היהודים אורגנו בטורים של 1,000 איש ומונעים לאזור ההרג.
  • משטרת הסדר הגרמני (האורפ"ו) הובילה את הנידונים לרומבולה.
  • שלושה בורות גדולים הוכנו על מנת שההרג ייעשה בו זמנית.
  • הקורבנות הופשטו מבגדיהם וחפצי הערך שלהם.
  • הקורבנות נאלצו לרוץ דרך שרשרת כפולה של שומרים בדרך לבורות הירי.
  • כדי לחסוך את הטרחה הכרוכה בהשלכת גופות לבורות, הרוצחים אילצו את הקורבנות החיים להיכנס לתוך התעלה על גבי אנשים אחרים שכבר נורו.
  • תתי מקלעים רוסיים הועדפו על נשק גרמני, משום שיכלו לירות במשך 50 סיבובים, במקום סיבוב אחד בכל פעם.
  • הרוצחים אילצו את הקורבנות לשכב עם הפנים למטה על רצפת התעלה, או לעתים קרובות יותר, על גופם של האנשים שזה עתה נורה. האנשים לא רוססו בכדורים. במקום זאת, כדי לחסוך בתחמושת, כל אדם נורה רק פעם אחת, בחלק האחורי של הראש. מי שלא הומת עד הסוף היה פשוט נקבר חי, כאשר הבור התכסה.

הטבח ב-30 בנובמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרג הקבוצה מגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלוח הראשון של יהודי גרמניה לגטו ריגה יצא מברלין ב-27 בנובמבר 1941 והגיע לריגה כעבור יומיים. הימלר החליט שהוא לא רוצה שיהודים אלה יירצחו מייד, אלא לשכן אותם בגטו בדירות שיתפנו לאחר רצח היהודים הלטבים. עוד לא הוחלט אם הם יעבדו ויורעבו למוות לאורך זמן, או יירצחו בסופו של דבר. אולם, צו זה של הימלר לא הגיע בזמן לריגה. כשהגיע המשלוח הראשון של 1,000 יהודים גרמנים, הסתבר שאין להם מקום מגורים בגטו ולכן הנאצים השאירו את הקבוצה ברכבת. למחרת בבוקר, ב-30 בנובמבר, הנאצים הובילו אותם לתחנת רומבולה, לקחו את האנשים מהרכבת, הצעידו אותם במרחק קצר אל זירת הפשע וירו בכולם. הם היו הקבוצה הראשונה שנרצחה באותו יום. למחרת הוציא הימלר הוראות קפדניות ליקלן, כי אין לבצע רצח המוני ביהודים שגורשו מגרמניה ללא הוראה מפורשת שלו.

הפשיטה על הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בנובמבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, חוליות של כ-80 אנשי המשטרה היהודית, אנשי האס דה, משטרת המגן הגרמנית ואנשי קומנדו ארייס פשטו על מגורי האסירים בגטו ריגה והורו להם להתייצב לאסיפה בעוד חצי שעה. אחד מניצולי הגטו, מקס קאופמן, תיאר את הפשיטה, כשאלפי גרמנים "שיכורים לחלוטין" ולטבים פלשו לגטו, פרצו לדירות וצדו את הדיירים כשהם צועקים בפראות. הוא תיאר כי ילדים נזרקו מחלונות קומה שלישית. פלוגות הפשיטה חתכו פתחים מיוחדים בגדר כדי לאפשר גישה מהירה יותר לכביש המהיר דרומה לעבר היער‏[7].

למרות שהגברים הכשירים לעבודה כבר לא היו במקום, אסירים רבים גילו התנגדות כשנאלצו לצאת מדירותיהם וניסו לערוק מהעמודות שבהם העמידו אותם. הנאצים רצחו בין 600 ל-1,000 איש בתהליך הפינוי. בסופו של דבר האסירים נעצרו וצעדו החוצה, בהם היו אזרחים ידועים של ריגה. בין האחראים המרכזיים לביצוע הפינוי ומי שנתן את ההוראות לשומרים הלטביים היה הרברטס צוקורס, טייס לטבי מפורסם ומשתף פעולה עם הנאצים שכונה "הקצב מריגה".

היהודים הורשו לשאת עמם כמה מזוודות כבתור אחיזת עיניים, כדי ליצור אצלם את הרושם שהם הולכים ל"יישוב מחדש". פרידה מיכלסון, אחת מהניצולים הבודדים של הטבח בבורות, תארה מאוחר יותר את מה שראתה‏[8]:

Cquote2.svg

כבר התחיל להיות אור. טור אינסופי של אנשים, נשמר על ידי שוטרים חמושים, עבר במקום. נשים צעירות, נשים עם תינוקות בזרועותיהן, זקנים, נכים ומוגבלים הנעזרים בשכניהם, נערים ונערות - כולם צועדים. פתאום, מול החלון שלנו, איש אס אס גרמני התחיל לירות עם אקדח מטווח אפס אוטומטית לתוך הקהל. אנשים נקצרו ביריות ונפלו על אבן המרצפת. היה בלבול בעמודה. אנשים החלו רומסים את פני אלה שנפלו, דוחפים קדימה, הרחק מאיש האס-אס שירה בפראות. חלקם זרקו את החבילות שלהם כדי שיוכלו לרוץ מהר יותר. השוטרים הלטבים צעקו "יותר מהר, יותר מהר" וצלפו בשוטים מעל ראשי ההמון... אני עמדתי ליד החלון והסתכלתי עד הצהריים, כאשר האימה של הצעדה הסתיימה.. עכשיו הרחוב נעשה שקט, שום דבר לא זז. גופות היו פזורות בכל מקום ופלגי דם עדיין נטפו מהגופות חסרות החיים. רובם היו אנשים זקנים, נשים בהריון, ילדים, נכים - כל אלה שלא יכלו לשמור על הקצב הבלתי אנושי של המצעד.

Cquote3.svg

המצעד לבורות ההריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמודה הראשונה של אסירים הגיעו לרומבולה ב-30 בנובמבר בסביבות השעה 9.00 בבוקר. האנשים נצטוו להתפשט ולהפקיד את הבגדים וחפצי הערך שלהם במקומות מיועדים ובתיבות איסוף. חפציהם הופקדו לפני שנכנסו ליער. הם צעדו לכיוון בורות ההרג. אם היו יותר מדי אסירים בבת אחת, הם הוחזקו ביער הסמוך עד שהגיע תורם. כשערימות הבגדים הפכו לענקיות, חברי קומנדו ארייס העמיסו אותם על משאיות כדי להעבירם בחזרה לריגה. האסירים הוצעדו במורד הרמפות לתוך הבורות, במקבץ של אחד עשרה איש כל פעם, כשהם נאלצים לדרוך על קורבנות שכבר נורו ושרבים מהם היו עדיין בחיים. יש שבכו, אחרים התפללו ואמרו דברי תורה. נכים וקשישים נעזרו בידי אסירים אחרים‏[9].

הקורבנות נאלצו לשכב עם הפנים כלפי מטה על גבי אלה שכבר נורו ועדיין התפתלו כשהם עולים ויורדים בתוך הבורות. עם הנשק האוטומטי הרוסי, הצלפים רצחו את האסירים ממרחק של כשני מטרים ביריות בודדות על ראשיהם. רק כדור אחד הוקצה לאדם על פי "שיטת יקלן".

הירי נמשך עד השקיעה וכנראה שהסתיים בשעה 17.00. יקלן עצמו תיאר את רומבולה במשפטו בתחילת 1946, "כל היהודים הלכו ברגל מגטו ריגה לאתר הפריקה. בסמוך לבורות, הם היו צריכים להפקיד את חפציהם שנשטפו, מוינו ונשלחו בחזרה לגרמניה. יהודים - גברים, נשים וילדים, עברו דרך חגורת ביטחון של המשטרה בדרכם לבורות, שם נורו על ידי חיילים גרמנים"‏[10].

אנשי היחידות ירו מסף הבורות הקטנים יותר לעבר הבורות הגדולים יותר, הם ירדו לקברים בין כל המתים והגוססים על מנת לירות בקורבנות נוספים. קפטן אוטו שולץ-דה בויס, מעתודות ההנדסה של הצבא הגרמני שהיה במקרה בסביבה, דיווח לימים את מה שראה‏[10]:

Cquote2.svg

הדבר הראשון שהוא נתקל בו היה ערימה ענקית של בגדים, וגברים, נשים, ילדים וקשישים שעמדו בשורה כשהם לבושים בבגד תחתון. ראש התור הסתיים בעץ קטן ליד קבר המוני. מי שהגיע ראשון בתור היה צריך לקפוץ לתוך הבור ולאחר מכן נרצח עם כדור אקדח בראשו. שישה אנשי אס-אס היו עסוקים במטלה הזוועתית הזו. הקורבנות שמרו על קור רוח מושלם. לא היו צעקות, רק מתייפחים ובוכים ואומרים מילים מרגיעות לילדים.

Cquote3.svg

עד סוף היום הראשון נורו כ -13,000 איש, אך לא כולם מתו. אנשים עירומים ופצועים הסתובבו עד למחרת, ביקשו עזרה, אבל לא קיבלו אותה מאף אחד. לדברי פרופ' אזרגליס‏[11]:

Cquote2.svg

הבור עצמו היה עדיין בחיים; גופות מדממים ומתפתלים שבו להכרתם.. גניחות ואנחות נשמעו גם אל תוך הלילה. היו אנשים שנפצעו קל בלבד או לא נפגעו בכלל, והם זחלו אל מחוץ לבור. מאות נחנקו כנראה תחת משקלו של בשר אדם. זקיפים הוצבו בבורות ויחידת משטרת העזר הלטבית (Schutzmannschaften) נשלחה כדי לשמור על האזור. הפקודות היו לחסל את כל הניצולים על המקום.

Cquote3.svg

שומרים גרמנים, שמאוחר יותר נשפטו על פשעי מלחמה, טענו שהלטבים עשו את רוב ההרג. בלטביה, לעומת זאת, נשמעו סיפורים על שוטרים לטביים שסירבו פקודה לירות באנשים. הירי בפועל נעשה על ידי 10 או 12 גברים, שומרי הראש של יקלן, שכללו גם רוצחים מנוסים. יקלן לא סמך על סוכנויות אחרות כדי לבצע את ההרג. למרות שהאס-דה ומשטרת הסדר הלטבית היו מעורבות, יקלן הקצה את הכיתה שלו לפקח על כל היבט של הפעולה. יותר מאוחר, הנהג של יקלן, יוהנס זינגלר, טען בעדותו כי יקלן אילץ אותו להצטרף לרצח על ידי איומים לפגוע בו ובמשפחתו, אולם על פי מעשי טבח דומים שארגן ברוסיה ובאוקראינה, ההשתתפות הייתה לרוב מרצון והיו גם כאלה שחיפשו להתנדב, ומי שסירב לקחת חלק בירי לא סבל מהשלכות שליליות.

יקלן דרש מבכירים נאצים לחזות בטבח רומבולה. הוא עצמו עמד בראש הבורות וכיוון באופן אישי את היורים. נציב הרייך היינריך לוזה גם היה שם, לפחות לזמן מה. רוברטס אוזיס, מפקד המיליציה של משתפי הפעולה הלטבים היה נוכח לזמן ממושך. ויקטור איירס, שהיה שיכור, עבד קרוב מאוד לבורות כשהוא מפקח על הגברים הלטביים של הקומנדו שלו, ששמרו על המקום והזרימו את הקורבנות לתוך הבורות.

סילוק הגופות מהגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהנאצים גילו שקבוצה של כ-20 חולים נלקחה לבית החולים בגטו במקום לרומבולה, החולים הוצבו ברחוב על מזרני קש ונורו בראשם. בגטו היו עדיין מאות גופות שנותרו מהפינוי של הבוקר וגם כאלה שהיו שרועים ברחובות ועדיין נשארו בחיים. חוליה של יהודים כשירים נאלצה לאסוף את כולם ולקחת אותם לבית הקברות היהודי באמצעות מזחלות, מריצות ועגלות סוסים. הם נאספו למכתש גדול שפיצצו באדמה, ולתוכו הושלכו הגופות.

בגטו עצמו נשקף הרצח ההמוני, הדם רץ בתעלות הביוב ושלוליות של דם קפוא נראו היטב ברחוב. הגברים בגטו הקטן שנוצר זה עתה נשלחו לתחנות העבודה שלהם ביום ראשון, כפי שהיה ביום הקודם. בדרך, הם ראו את העמודות שנוצרו עד לצעדה לרומבולה, והם שמעו בכי, צעקות וירי, אבל הם לא יכלו לדעת פרטים. האסירים ביקשו מכמה מהחיילים הגרמנים שאותם הכירו ללכת לגטו כדי לראות מה קרה. החיילים סירבו וממרחק, הם יכולים עדיין לראות "הרבה דברים נוראיים". הם דיווחו על כך ליהודים של פלוגות העבודה, שביקשו מהם להשתחרר מוקדם מהעבודה כדי לדאוג למשפחותיהם. כשחזרו לגטו הם מצאו חפצים פזורים ברחובות שהם נאלצו לאסוף אותם ולשאתם לביתן השמירה. הם גם מצאו צרור קטן שהתברר כילד חי, תינוק כבן ארבעה שבועות. שומר לטבי לקח את הילד משם.

הטבח ב-8 בדצמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שיקלן רצה להמשיך את מעשי הרצח למחרת, ב-1 בדצמבר, אך לא עשה זאת, כנראה שהיה מוטרד מבעיות כגון התנגדות היהודים בריגה. בכל מקרה, מעשי הרצח לא חודשו עד יום שני, 8 בדצמבר 1941. באותו יום נעצרו אסירים רבים בגטו ריגה וצעדו אל מחוץ לעיר בדיוק כמו ביום ה-30 בנובמבר, אבל עם כמה הבדלים. הם לא הורשו לסחוב עמם את חבילותיהם כפי שהיה בפעם הקודמת, והם נותרו בגטו. נאמר להם שמטענם יילקח על ידי משאית לנקודה הפיקטיבית של היציאה ל"יישוב מחדש" שלהם. לאמהות עם ילדים קטנים ולאנשים מבוגרים נאמר שהם יכולים לרכב על מזחלות שהיו זמינות במקום. לפחות שני שוטרים, גרמני ולטבי, שמלאו תפקיד כלשהו בטבח ב-30 בנובמבר סירבו להשתתף שוב ב-8 בדצמבר. המצעד עצמו היה מהיר ואכזרי. אנשים רבים נרמסו למוות‏[12].

מקס קאופמן, אחד מהגברים בצוותי העבודה בגטו הקטן, היה להוט לדעת מה קורה לאנשים שצעדו ב-8 בדצמבר. הוא ארגן באמצעות שוחד, מסע במשאית כדי לאסוף עצים, אבל למעשה כדי לעקוב וללמוד לאן הם נשלחים. קאופמן תיאר מאוחר יותר את מה שראה מהמשאית בשעה שנע דרומה לאורך הכביש מריגה לדאוגבפילס‏[13]:

נתקלנו במפונים הראשונים. אנחנו האטנו. הם צעדו בשלווה גמורה, וכמעט ולא נשמע קול. האדם הראשון בתהלוכה שפגשנו היתה גברת פולה שמוליאן, שראשה היה מורכן עמוק מתוך ייאוש. ראיתי גם מכרים אחרים שלי בין האנשים הצועדים. הלטבים היו מדי פעם מכים אסיר זה או אחר באלות... בדרך, ספרתי שישה נרצחים ששכבו עם פניהם בשלג.

קאופמן הבחין במקלעים בשלג בסמוך ליער, ושישים עד שמונים חיילים, שאותם זיהה כצבא הגרמני (בספרו, קאופמן הצהיר בביטחה שהצבא הגרמני מילא תפקיד בטבח רומבולה).

מתוך 12,000 אנשים שהוצאו בכפייה מהגטו לרומבולה באותו יום, ידועים לנו רק על שלושה ניצולים, שמאוחר יותר גם כתבו דו"חות: פרידה מייקלסון, אלה מדלה ומאטיס לוטרינס. מייקלסון שרדה כשהתחזתה למתה כשאר הקורבנות והושלכה לתוך ערימות של נעליים. מדלה טענה שהיא לטבית לא יהודיה וכך ניצלה. לורינס, מכונאי, שכנע כמה נהגי משאיות לטבים לאפשר לו ולאשתו (שהנאצים מאוחר יותר מצאו ורצחו) להתחבא מתחת למשאית עם בגדים מהקורבנות שהוחזרה בחזרה לריגה‏[14].

בין אלה שנרצחו ב-8 בדצמבר היה שמעון דובנוב, סופר והיסטוריון יהודי ידוע. דובנוב נמלט מברלין בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון, וחיפש מקלט בריגה. ב-8 בדצמבר 1941 הוא היה חולה מדי כדי לצעוד אל היער, על כן הוצא להורג בגטו ונקבר בקבר אחים.

טבח נוסף ב-9 בדצמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יער ביקרניקי

כמה אסירם יהודים שלא היו "כשירים לעבודה" הצליחו להימלט מהטבח ב-30 בנובמבר וב-8 בדצמבר ולהסתתר בגטו הקטן החדש. ב-9 בדצמבר 1941 החלו הנאצים טבח שלישי, הפעם בגטו הקטן. הם ערכו חיפושים בגטו בזמן שהגברים היו בעבודה. כל מי שנמצאו מסתתרים במחבוא, נלקחו באוטובוסים אל יער ביקרניקי שנמצא צפון מזרחית לריגה, שם נרצחו ונקברו בקברי אחים. כ-500 בני אדם נרצחו בפעולה זו. כמו במקרה של רצח רומבולה, פינויים מהגטו חדל ב-12.00 בצהריים‏[15].

לאחר הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1941, המשיכו הנאצים לשלוח את יהודי גרמניה לגירוש במזרח. מרביתם, בגלל השינוי בתוכניתו של הימלר, קיבלו שנה או שנתיים לחיות בגטו לפני שהגיע תורם להירצח. כשהיהודים הגרמנים הגיעו במשלוחים לגטו ריגה, היה להם ברור שהיהודים לפניהם עזבו במהירות. הריהוט בבתי המגורים היו באנדרלמוסיה גדולה וחלקו היה מוכתם בדם. מזון קפוא או מבושל היה על השולחנות, ועגלות תינוקות עם בקבוקים של חלב קפוא היו מפוזרים בשלג. מאוחר יותר נודע להם משמועות, כי לפני הגיעם נרצחו 30,000 יהודים לטבים ששהו בגטו ושהם משתכנים בבתים שלהם. הם גם מצאו מדי פעם גופות של היהודים הלטבים במרתפים ובעליות הגג‏[16][17].

רודולף לנגה, מפקד האיינזצקומנדו 2 בלטביה, הוזמן לועידת ואנזה כדי לתת את נקודת המבט שלו על הפתרון הסופי המוצע לשאלה היהודית. הנאצים לא מצאו שירי היא שיטה אפשרית לרצח של מיליוני אנשים, בפרט משום שציין כי אפילו חיילי אס-אס לא הרגישו נוח לירות על יהודים גרמנים מתבוללים, בניגוד ל"אוסטיודן" ("יהודי המזרח")‏[18].

בשנת 1943, מתוך חשש לגילוי ראיות לטבח, הורה הימלר לשרוף את כל הגופות שנקברו ברומבולה (פעולות דומות ננקטו גם במחנות נוספים במסגרת מבצע 1005). עבודה זו נעשתה על ידי שליחת עובדי כפייה יהודים. ריח הגופות נישא למרחוק. בשנת 2001, בטקס האזכרה במלאת 60 שנה לטבח, אמרה נשיאת לטביה, ואירה ויקה-פרייברגה, כי "אנחנו יכולים להריח את העשן שעלה מרומבולה, שם גופות שנקברו נשרפו כדי למחוק ראיות"‏[19].

שפיטת מבצעי הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבח רומבולה, יחד עם רבים אחרים, היווה את בסיסו של משפט האיינזצגרופן שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבו מספר מפקדי האיינזצגרופן נמצאו אשמים בפשעים נגד האנושות.

כמה מהאחראים הראשיים לטבח רומבולה הובאו לדין. ויקטורס ארייס הצליח לחמוק במשך זמן רב ממשפט במערב גרמניה, אך לבסוף נידון למאסר עולם בשנת 1979. הנריך לוזה ופרידריך זנקה הועמדו לדין בבתי משפט במערב גרמניה ונידונו לתקופות מאסר. הרברטס צוקורס ברח לדרום אמריקה, שם הוא נרצח על ידי סוכני המוסד. אדוארד שטראוך הורשע במשפט האיינזצגרופן ונידון למוות, אך הוא מת בכלא לפני כן, בספטמבר 1955. פרידריך יקלן נתלה בפומבי בריגה ב-3 בפברואר 1946 לאחר משפט בפני השלטונות הסובייטיים.

האתר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום בו בוצע הטבח, הוקמה בשנת 1965 אנדרטה על ידי קבוצת צעירים מהעיר ריגה. על אבן שהונחה במקום על ידם באישור השלטונות נכתב, כי במקום קבורים אזרחי ברית המועצות שנרצחו על ידי הנאצים. מוצאם היהודי לא הוזכר. עם השנים האנדרטה הוזנחה ומספר פעמים אף הושחתה על ידי מקומיים. בנובמבר 2002, חודשה האנדרטה במקום על ידי השלטונות הלטביים. הנשיא לשעבר משה קצב ביקר במקום ב-21 בספטמבר 2005, ביקור ממלכתי ראשון ויש שלט המציין זאת. חלק מיד הזיכרון כיום הוא בעל סממנים יהודיים (מנורה ומסביבה לוחות אבן מסודרים בצורת מגן דוד ועליהם חקוקים שמות הנרצחים). בכניסה לאתר הוצב פסל של עץ הכורע תחת עול האבנים עליו.

צילום פנורמה של המקום. מימין קבר האחים, משמאל אנדרטת זיכרון בצורת מנורה ומסביבה אבנים מסודרות בצורת מגן דוד ועליהן חקוקים שמות הנרצחים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ezergailis, Andrew, The Holocaust in Latvia 1941-1944—The Missing Center, Historical Institute of Latvia (in association with the United States Holocaust Memorial Museum) Riga 1996 ISBN 9984-9054-3-8
  • Kaufmann, Max, "Die Vernichtung des Judens Lettlands" (The Destruction of the Jews of Latvia), self-published, Munich, 1947, English translation by Laimdota Mazzarins

(available on-line as Churbn Lettland -- The Destruction of the Jews of Latvia)

  • Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, Holocaust Library, New York, NY 1979 ISBN 0-89604-029-1

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 239
  2. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, pages 4-7, 239-270
  3. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, pages 239-270
  4. ^ Browning, Nazi Policy, at page 143
  5. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 243 to 249
  6. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia
  7. ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at pages 31 to 33
  8. ^ Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, at pages 77-78
  9. ^ Riga trial verdict excerpts, as reprinted in Fleming, Hitler and the Final Solution, at pages 78 to 79
  10. ^ 10.0 10.1 Jeckeln interrogation excerpts, reprinted in Fleming, Hitler and the Final Solution, pages 95-100
  11. ^ Ezergailis, Andrew, The Holocaust in Latvia, at 255.
  12. ^ Michelson, Frida, I Survived Rumbuli, at pages 85 to 88 I.
  13. ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at pages 36-38
  14. ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 257 to 261
  15. ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at page 37
  16. ^ Hilberg, Destruction of European Jews, at 365
  17. ^ Smith, Remembering, at 100, 114, 128, reporting statement of Ruth Foster
  18. ^ Breitman, Architect of Genocide, 220,
  19. ^ Latvia remembers Holocaust killings 60 years ago