יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Japan.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יפן

התקופה הפלאוליתית

תקופת ג'וֹמוֹן

תקופת יאיואי

תקופת קוֹפוּן

תקופת אסוּקה

תקופת נארה

תקופת הייאן

תקופת קאמאקורה

תקופת אשיקאגה

תקופת אזוּצִ'י מוֹמוֹיאמה

תקופת אֶדוֹ

תקופת מייג'י

תקופת טאישוֹ

תקופת שוֹוַה

תקופת הֶייסֶי

יפן

יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי הוא ביטוי המתאר את התקופה בהיסטוריה של יפן שהחלה עם סיום תקופת כיבוש בעלות הברית ב-1952. במהלך תקופה זו השיבה לעצמה יפן את מעמדה העולמי כמעצמה כלכלית ופוליטית.

פוליטיקה בתקופה שלאחר הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת כיבוש בעלות הברית הסתיימה ב-28 באפריל 1952, עם כניסתו לתוקף של חוזה סן פרנסיסקו. על פי תנאי ההסכם, שבה הריבונות ליפן, אך היא איבדה את מרבית השטחים שכבשה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, ובכללם קוריאה, טייוואן וסחלין. בנוסף, איבדה יפן את הריבונות על מספר איים באוקיינוס השקט, עליהם שלטה בעבר במסגרת מנדט חבר הלאומים, ובכללם איי מריאנה ואיי מרשל. ההסכם אף איפשר ליפן להצטרף לגושים בינלאומיים, וזאת עשתה ביום החתימה על ההסכם: ראש ממשלת יפן, שיגרו יושידה, ונשיא ארצות הברית, הארי טרומן, חתמו על הסכם שאפשר לכוחות המזוינים של ארצות הברית להמשיך ולהשתמש בבסיסיהם ביפן.

עוד לפני ששבה הריבונות ליפן, שבו כ-80,000 אנשים למשרותיהם הקודמות במוסדות הממשלה השונים, לאחר שנחקרו בנוגע לתפקידם במלחמה. דיון בנוגע להגבלות הצבאיות שחלו על יפן ובנוגע לסמכויותיו של הקיסר התפתח בפוליטיקה היפנית, והדבר גרם להיחלשות המפלגה הליברלית בבחירות הראשונות לאחר תקופת הכיבוש (אוקטובר 1952). לאחר מספר ארגונים מחדש, נוסדו כוחות ההגנה העצמית של יפן ב-1954 תחת סמכות אזרחית. פרוץ המלחמה הקרה ומלחמת קוריאה תרמו גם הן להתאוששות הכלכלה היפנית, שנהנתה מתמיכה אמריקאית, לדיכוי הקומוניזם ולהחלשת איגודים מקצועיים ביפן באותה עת.

חיכוכים בין-מפלגתיים מתמשכים ומספר ממשלות מיעוט הביאו לאיחוד המפלגה הליברלית עם המפלגה הדמוקרטית, ויחד יצרו את המפלגה הליברלית-דמוקרטית ב-1955. מפלגה זו החזיקה בשלטון באופן רצוף מ-1955 ועד 1993, אז החליפה אותה ממשלת מיעוט נוספת. מרבית אנשי המפלגה הליברלית-דמוקרטית היו האליטה הפוליטית בזמן המלחמה; הצטרפו אליה אנשי ביורוקרטיה לשעבר, פוליטיקאים מקומיים, אנשי עסקים, עיתונאים ובוגרי אוניברסטיאות. באוקטובר 1955, קמה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית על ידי איחוד מספר קבוצות סוציאליות שונות, וזו התבססה כמפלגה השנייה בכוחה ביפן. אחרי שתי מפלגות אלה נמצאה מפלגת קומייטו ("מפלגת הממשלה הנקייה"), שנוסדה ב-1964 כזרוע הפוליטית של "התנועה ליצירת איכות", תנועה דתית בודהיסטית שהשתייכה לזרם הניצ'ירן. מפלגת קומייטו שמה דגש על האמונות היפנות המסורתיות, ומשכה אליה פועלים, איכרים לשעבר ונשים. בדומה למפלגה הסוציאלית, שאפה מפלגה זו לשנות באופן הדרגתי את הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן, במטרה לבטלו בסופו של דבר.

לקראת סוף שנות ה-70 קיבלו לבסוף המפלגה הסוציאלית ומפלגת הקומייטו את עצם קיומו של ההסכם, והראשונה אף תמכה בהרחבת ההתחמשות המגננתית. ארצות הברית, מצדה, המשיכה להפעיל לחץ על יפן וניסתה לשכנע אותה להרחיב את ההיקף ההוצאות הצבאיות שלה מעבר לאחוז אחד מהתוצר הלאומי הגולמי שלה, והדבר עורר את התנגדותם של בכירים במשרד האוצר בשל עלויותיו, ולאו דווקא התנגדות מצד מפלגות המיעוט או מצד הציבור.

ראש ממשלת יפן, קָקוּאֵיי טנאקה, נאלץ להתפטר ב-1974 בשל מעורבותו במספר שערוריות כלכליות, וב-1976 נעצר ונכלא לזמן קצר בשל מעורבותו בשערוריית שוחד בעסקה עם לוקהיד מרטין.

בסוף שנות ה-70 החלה המפלגה המפלגה הליברלית-דמוקרטית לאבד מתמיכתה בדיאט. למרות זאת, מותו הפתאומי של ראש הממשלה מטעם המפלגה, מסיושי אוהירה, מעט לפני הבחירות ב-1980, הביא למפלגה גל אהדה שאפשר לזנקו סוזוקי מהמפלגה להיבחר לתפקיד. תוך זמן קצר הסתבך סוזוקי בפרשייה בנושא פרסום ספרי לימוד שלטענת רבים התעלמו מהתוקפנות היפנית במלחמת העולם השנייה. פרשייה זו ומספר בעיות כלכליות נוספות הביאו לנפילת הממשלה.

יסוהירו נקסונה, שמרן שנתמך על ידי טנאקה וסוזוקי, שעדיין החזיקו בהשפעה רבה, ושכיהן בעבר כמנהל משרד ההגנה היפני, נבחר לראשות הממשלה בנובמבר 1982. ממשלתו זכתה לתמיכה ציבורית נרחבת, ובנובמבר 1984 נבחר נקסונה לכהונה שנייה כראש המפלגה הליברלית-דמוקרטית והרחיב את השפעתו בדיאט. אף על פי שנמצא אשם בלקיחת שוחד ב-1983, שמר טנאקה על מעמדו במפלגה והיה אחד מיועציו הקרובים של נקסונה. תקופת כהונתו של נקסונה כראש הממשלה הגיעה לסיומה באוקטובר 1987, בהפתעה גדולה. חמישה עשר חודשים לפני פרישתו זכתה המפלגה ברוב גדול בבית הנבחרים, כשהבטיחה לעצמה 304 מושבים מתוך 512. למרות הרוב הגדול לשמרנים, נתקלה הממשלה במספר משברים: מחירי הקרקעות הרקיעו שחקים בשל הבועה הכלכלית היפנית, שיעור האינפלציה הגיע לשיאו מאז 1975, אחוזי האבטלה הגיעו לשיא של 3.2%, עסקים רבים נאלצו לפשוט רגל והייתה התרעמות ציבורית על רפורמת מסים שהציעה המפלגה. בקיץ 1987 נראו סימני התאוששות כלכלית, אך ב-20 באוקטובר, באותו יום בו הכריז נקסונה על יורשו, נובורו טקשיטה, התמוטטה הבורסה לניירות ערך בטוקיו. כלכלת יפן והפוליטיקה שלה הגיעו לקו פרשת המים בהתפתחותן שלאחר הכיבוש, והשפעות אירועים אלה השמיכו גם לתוך שנות ה-90.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות מוסדות כגון המשרד למסחר בינלאומי ותעשייה עודדה הממשלה הליברלית-דמוקרטית את פיתוח התעשייה והמסחר היפניים מעבר לים והגבילה את הפעילות העסקית של חברות זרות בתוך המדינה. מהלכים אלה, בשילוב עם ההסתמכות על ארצות הברית בנושאי הגנה, אפשרו לכלכלת יפן להתפתח בצורה מעריכית במהלך המלחמה הקרה. בשנות ה-80 ייצאה יפן מוצרים רבים לשווקים בינלאומיים, בעיקר כלי רכב ומוצרי אלקטרוניקה, והמגזר התעשייתי במדינה היה לשני בגודלו בעולם, לאחר זה של ארצות הברית. צמיחה זו נמשכה ללא שינוי, על אף המיתון שפקד את יפן בשנות ה-90.

אולימפיאדת טוקיו ב-1964 נחשבת לנקודה בה שבה יפן לזירה הבינלאומית. במהלך המשחקים הפגינה יפן את התאוששותה ואת התפתחותה לאחר המלחמה, והציגה מספר חידושים עולמיים כגון רכבת השינקנסן המהירה.

הצמיחה הכלכלית המזהירה והשקט הפוליטי שאפיינו את אמצע שנות ה-60 נפגעה בשל עליית מחירי הנפט ב-1973. מכיוון שיפן הסתמכה באופן כמעט בלעדי על ייבוא נפט, חוותה אז יפן את המיתון הראשון שלה מאז מלחמת העולם השנייה.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לעושרה ולמעמדה המרכזי בעולם הכלכלי, הייתה ליפן השפעה רבה בפוליטיקה הבינלאומית בתקופה שלאחר המלחמה. בשנות ה-50 חידשה יפן את קשרי החוץ שלה עם מדינות רבות ושינתה את פניהם של קשרים אחרים. כך, הצטרפה יפן לאו"ם ב-1956 ושינתה לחלוטין את יחסי החוץ שלה עם גרמניה, בעלת בריתה מימי המלחמה, והגדירה אותם על בסיס כלכלי.

המשבר הפוליטי החמור ביותר בתקופה שלאחר המלחמה אירע ב-1960, עם הבחינה מחדש של הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן. לאחר חידוש ההסכם, לפיו שימשה ארצות הברית המגנה הצבאית של יפן, פרצו מחאות ברחובות יפן, הפוליטיקה היפנית סערה וכחודש לאחר אישור ההסכם החדש נפלה הממשלה. לאחר מכן שככה התרעומת על ההסכם. יחסה של יפן כלפי ארצות הברית, לאחר שנים של מחאות כנגד התחמשות גרעינית והסכם ההגנה, השתפר עם השבת אוקינאווה לריבונות יפנית ב-1972.

יפן חידשה את קשרי החוץ שלה עם הרפובליקה הסינית אחרי מלחמת העולם השנייה, והיחסים האיתנים עם הממשלה הלאומנית נשמרו לאחר שזו הוגלתה לטאיוואן. מדיניות חוץ זו הביאה להידרדרות נוספת ביחסם של תושבי הרפובליקה העממית של סין כלפי יפן. אך לאחר התחממות היחסים בין סין לבין העולם המערבי, בייחוד עם ארצות הברית שהפתיעה את יפן בהתקרבותה לבייג'ינג ב-1971, פתחה טוקיו בקשרי חוץ עם בייג'ינג שנה לאחר מכן.

יחסי החוץ של יפן עם ברית המועצות היו בעייתיים לאחר המלחמה, אך הצהרה הדדית שסיימה את המלחמה וייסדה יחסים דיפלומטיים בין המדינות נחתמה ב-19 באוקטובר 1956. נושא המחלוקת העיקרי היה השליטה הסובייטית במה שקראה יפן "הטריטוריות הצפוניות" – שני האיים הדרומיים ביותר בשרשרת האיים הקוריליים (איטורופ וקונשירי) ושני איים צפונית-מזרחית להוקאידו (שיקוטאן והבומיי) – שאותן כבשה ברית המועצות זמן קצר לאחר כניעת יפן במלחמת העולם השנייה.

ממשלתו של קקואיי טנאקה בראשית שנות ה-70 הרחיבה בהדרגה את תקציבי ההגנה והקלה על המסחר עם ארצות הברית. ממשל זה התאפיין גם בשיחות דיפלומטיות רבות עם ארצות הברית, ברית המועצות וסין, עם תוצאות מעורבות. ביקוריו של טנאקה באינדונזיה ובתאילנד עוררו מחאות במדינות אלה, ששיקפו את הרגשות האנטי-יפניים ששררו שם מימי המלחמה.

על מנת לשפר את יחסי יפן-ארצות הברית נערכו מספר פגישות בין ראש הממשלה נקסונה לבין נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן. גישתו המוחצנת של נקסונה קנתה לו אוהדים רבים בארצות הברית אך פגמה בפופולריות שלו ביפן ובארצות השכנות. על אף שחלק מהערותיו, כגון תיאורו את יפן כנושאת מטוסים שלא ניתן להטביעה, הצבעתו על הגורל המשותף של יפן ושל ארצות הברית וקריאותיו לשינוי סעיף 9 בחוקת יפן, האוסר על יפן להכריז מלחמה על מדינה אחרת, נתקלו בתגובות שליליות ביפן ומחוצה לה, התקבלו בהדרגה רעיונות כוחות ההגנה של יפן והסכם ההגנה על הציבור באמצע שנות ה-80.

נושא נוסף בעל חשיבות ביחסי יפן-ארצות הברית היה עודפי הייצור הגדלים של יפן, שהגיעו לשיאם במהלך תקופת כהונתו הראשונה של נקסונה. ארצות הברית לחצה על יפן לאזן את המצב על ידי העלאת ערך הין ופתיחת השוק היפני למוצרים אמריקאיים. מכיוון שהממשלה היפנית תמכה וסייעה לתעשייה המקומית, האשימו אותה גורמים כלכליים ביצירת יתרון לא הוגן לתעשייה היפנית. בטוקיו הסכימו לנסות ולפתור בעיות אלה, אך בדרך כלל המשיכו במדיניות זו, ולפיכך התבצעו מעט עסקאות עם השוק האמריקאי.

תרבות התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן חוותה תהליכי התמערבות בתקופה שלאחר המלחמה, בעיקר בתקופת הכיבוש האמריקאי, אז היו החיילים האמריקאים נוף מוכר ברחבי המדינה. מוזיקה וקולנוע אמריקאיים זכו לפופולריות רבה, והניבו דור של אמנים יפנים שהשתמשו בהשפעות יפניות ואמריקאיות גם יחד.

במהלך התקופה החלה יפן גם לייצא את תרבותה. צעירים ברחבי העולם נהרו אחר סרטי מפלצות יפניים, כגון גודזילה, אחרי אנימה, מנגה ומוצרי תרבות נוספים. סופרים יפנים כגון יאסונרי קאוובטה ויוקיו מישימה זכו לפופולריות בעולם הספרות בארצות הברית ובאירופה. חיילים אמריקאים ששבו מיפן הביאו עמם את השפעות המדינה, ובהן גם אמנויות לחימה שונות.

אירועים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]