יפתח הגלעדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יפתח הגלעדי
למנין: השופט השמיני
תקופת שיפוט: 6 שנים
הישגים עיקריים: הביס את בני עמון
שבט: שבט מנשה
כרונולוגיית שופטים
יאיר הגלעדי אבצן

יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הוא דמות מקראית - השופט השמיני של שבטי ישראל בתקופת השופטים. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא-יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה (עיר מקראית).

יפתח הוא דמות שנויה במחלוקת בעיני חז"ל: לדעתם פעל בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלת התפקיד ומלחמה בבני עמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפתח היה בן אישה זונה ולכן גורש מנחלת אביו. ככל הנראה היה בן שבט מנשה. הוא אסף סביבו "אֲנָשִׁים רֵיקִים" "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ג'). כאשר נלחמו עמון בישראל, ראו זקני ישראל שאין מנוס מלהזעיק לעזרה את יפתח, וקראו לו שיובילם במלחמה. בתחילה נטר להם טינה, אך לבסוף הסכים, בתנאי שיהיה להם לראש.

יפתח שולח לבני עמון שליחים לברר את סיבת המלחמה. בני עמון טוענים בתשובתם, כי עם ישראל בהעלותו ממצרים גזל את ארצם. בתשובתו הנגדית גולל יפתח את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי בני עמון סירבו לבקשת משה לעבור דרך ארצם בדרך לארץ ישראל, ושהארץ שייכת לבני ישראל.

יפתח יצא למלחמה והביס את בני עמון תבוסה מוחצת, כמאמר הכתוב, "מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"ג).

הנדר והקרבת הבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת גוסטב דורה, 1865.
"ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק מ"ג)
יפתח ובתו, ציור מאת ג'ון אוורט מיליי, 1867

לפני ניצחונו על העמונים נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה כקורבן לה' את הראשון שייצא לקראתו מביתו.

כאשר חזר עטור ניצחון מהמלחמה, יצאה בתו היחידה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, כאות שמחה על ניצחונו של אביה. יפתח, שהבין את גודל אסונו, קרע את בגדיו לאות אבל והודיע לבתו כי לא יוכל לחזור בו מנדרו. לאחר שנתן לה חודשיים לבכות על בתוליה כבקשתה, העלה אותה לעולה כקורבן אדם.

ויאמר: אם נתון תיתן את בני עמון, בידי. והיה היוצא, אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה... ותאמר אליו, אבי פצית את-פיך אל ה', עשה לי, כאשר יצא מפיך: ...ויהי מקץ שניים חודשים, ותשב אל-אביה, ויעש לה, את נדרו אשר נדר.

שופטים י"א ל-מ

אף שלפי פשוטו של מקרא, וכך גם לפי המשתמע ממדרשי חז"ל, אכן הוקרבה בת יפתח כקורבן, חלק מהפרשנים לא קיבלו את העניין שהוקרבה, ולכן סברו שהיא לא הוקרבה פיזית, אלא הלכה לחיות כל חייה בנזירות בהרים או בגלות.

סיפור זה מראה כי באותה תקופה הנדר לאל היה חזק מקדושת החיים, אצל חלק מהמון העם.

טבח בני אפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה התמרמרו בפניו בני שבט אפרים על שלא שיתף אותם במלחמה, ואיימו כי ישרפו את ביתו כנקמה.

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ - בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ

– שופטים,י"ב

יפתח הוכיח אותם קשות על כך שלא די שלא הגישו לו עזרה כאשר היה זקוק לה, אלא שעתה הם אף מנסים למרוד בו. הוא החל להרוג בהם, והם נסו אל עבר הירדן המערבי כשהם מנסים להיטמע בקרב שאר השבטים שחוצים את נהר הירדן לתומם.

כדי לזהות את בני אפרים השתמשו אנשי גלעד, בני שבט מנשה, בתחבולה פשוטה: עקב אופן היגוי שונה התקשו בני אפרים לבטא כראוי את האות שי"ן, וביטאו אותה כשי"ן שמאלית. אנשי יפתח תפסו את מעברות הירדן, והורו לכל העוברים שם לומר את המילה שיבולת. בני אפרים, שלא היו מסוגלים לבטא את המילה כהלכה וביטאו אותה כ"סיבולת", זוהו ונטבחו, ארבעים ושניים אלף איש ביום אחד.

המאבק בין שבט אפרים למנשה לא התחיל בתקופת יפתח וכבר בימי גדעון בן יואש אנו מוצאים סיפור דומה, כאשר בני אפרים באים בתלונות נגדו על שלא שתפם במלחמה.

ביקורת חז"ל על יפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל מותחים ביקורת על יפתח, הן על סיפור המעשה עם בתו, והן על הטבח בבני אפרים. הם מציינים את העובדה כי נקבר בערי גלעד, ומסבירים שאבריו היו נושרים ממנו בחייו ונקברים במקום נפילתם, כעונש על כך שהקריב את בתו ולא התיר את נדרו. לפי חז"ל, היה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת, ולקיצוניות שאינה מותאמת למציאות.

גם בנוגע לפינחס בן אלעזר, שהיה הסמכות הרוחנית באותה תקופה, קיימת ביקורת מצד חז"ל, והם מציינים כי היה עליו לבוא מיוזמתו אל יפתח ולהתיר את נדרו. כעונש על כך, ניטלה מפינחס רוח הקודש והכהונה הגדולה ונמסרה לשושלת איתמר בן אהרן, עד מרד אבשלום בו הוחזרה הכהונה הגדולה לשושלת אלעזר בן אהרן, אבי פנחס.

גם בנוגע למלחמה עם בני אפרים מציינים חז"ל כי היה ניתן לנהוג אחרת, ומביאים לדוגמה מקרה דומה שאירע לגדעון בן יואש, בו התלוננו בני אפרים על החלטתו לא לשתפם במלחמה, אך הוא פתר את העניין בדרכי נועם (ספר שופטים, פרק ח').

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ה, עמוד ב') מבטא אצל חז"ל את העובדה שכל דור מקבל את המנהיג הראוי לו, משמואל, שהיה שקול כנגד משה ואהרן (עיינו בספר תהלים, פרק צ"ט, פסוק ו') ועד יפתח, שהיה מנהיג בלית ברירה. מוסיפה הברייתא שם: "ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הריהו כאביר שבאבירים".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]