יצחק לאור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק לאור
לידה 11 באפריל 1948 (בן 76)
פרדס חנה, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה יצחק לאופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
עיסוק משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית
תקופת הפעילות מ-1972
פרסים והוקרה
yitzhaklaor.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי, עורך, מבקר ספרות ופובליציסט ישראלי, וכמו כן פעיל שמאל רדיקלי.

יצירתו נודעת בגישתה האנטי-ממסדית, ובפרט בביקורתו החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל. ביקורתו מתבטאת גם במעשיו, בהם סירוב לשרת בשטחים, בעטיו ישב בבית כלא צבאי בשנת 1972. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים. בשנת 2021 מספר נשים האשימו את לאור בהטרדה מינית ואחת אף באונס, אך מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. בעקבות ההאשמות הופסקה עבודתו בעיתון הארץ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק לאור נולד בפרדס חנה. אביו, יוזף לאופר, היה צאצא למשפחה מגליציה שנולד בעיר הגרמנית בילפלד ובעל השקפות סוציאליסטיות, שעלה לארץ בשנת 1934. אמו עלתה לארץ מריגה, לטביה.[1]

לאור גדל בגבעתיים והיה פעיל בתנועות הנוער "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת". את שירותו הצבאי עשה בנח"ל. בהמשך למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא הצטרף לשמאל הישראלי החדש ואימץ עמדות אנטי-מיליטריסטיות ונגד הנוכחות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על רקע זה בשנת 1972 סירב לשרת במסגרת המילואים בסיני ונעצר. ב-25 בנובמבר 1972 נמנה עם חברי שי"ח שהפגינו בשכם נגד ריסוס שדות הכפר עקרבה בידי צה"ל והכוונה להקים היאחזות נח"ל על האדמות.[2] ב-11 במרץ 1973 הרשיע אותם בית המשפט הצבאי בשכם בקיום הפגנה בלתי חוקית וגזר עליהם 6 חודשי מאסר או קנס.[3]

את עבודת הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב, 1999, בהדרכת פרופ' עוזי שביט.

מאז 1998 שימש כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ". כמו כן, פרסם טורי דעה במדור הדעות של העיתון. בנוסף, שימש מרצה בחוג לתיאטרון ובחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

בשש השנים בהן יצא לאור הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית" (2005–2011), לאור שימש כעורך שלו.

בשנת 2018, לאחר הגיעו לגיל 70, פרש לגמלאות.[4]

לאור נשוי ואב לבן, מתגורר בתל אביב.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 2008 פרסם יצחק לאור עשרה קובצי שירה, שלושה רומנים, שלוש אסופות של סיפורים, שני ספרי מסות ומחזה אחד. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית; שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ועוד.[5]

שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25–28, אביב 1973 בעריכת גבריאל מוקד. שירתו של לאור מלאת מבע ונעה בין שירה אינטימית מאוד לבין שירה פוליטית מלאת פאתוס ואירוניה. השפה השירית של לאור פועלת תוך התנגדות בלתי פוסקת ללשון ולדימוייה, בעיקר באמצעות התחביר והמוזיקליות המיוחדים שלה, המצויים בדיאלוג עם הלשון התלמודית.

שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16–17, אפריל 1983 (בעריכת מנחם פרי), עוררו תגובות נזעמות וויכוחים בעיתונות שנמשכו במשך כל שנת 1983.[6] באחד מן השירים, "בלדה לחייל הטיפש", כותב לאור: "במלחמה האחרונה, שבה נסע לו הצבא מן הדרום הצפוף אל/ הצפון המשווע לבסיסים חדשים/ נהרג מכדור אחד בראש חייל טפש אחד,/ אשר ציפה למלחמה הזאת בכליון עיניים/ ואמנם הצבא ששלח אותו הוא גם הצבא/ שקבר אותו ואף נשא ברוב התוצאות".

ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004, הוא ספרו הראשון שכולו שירה פוליטית שנכתבה בצל אירועי האינתיפאדה השנייה. השיר שפותח את הספר, "שיר פרידה מאהבה גדולה", נחתם במילים: "ולא בגלל כאב הגעגוע אין לדבר/ על אהבת הארץ, אלא משום שאין אוהבים בית קברות וריח/ הפריחות הוא ריח בית המטבחיים".

שיריו הפוליטיים של לאור ממשיכים להתפרסם לאורך כל השנים הן בספריו והן במדור תרבות וספרות של העיתון "הארץ". את ספרו "יעמוד בני" (2007) פתח לאור בשיר באותו שם; השיר נחתם בתפילה: "יעמוד בני, נכד אבי ואמי, ובַמקום/ שבו לא יעמוד שום בית מקדש, יתפלל:/ שתצילנו מעַזֵּי פנים ומעזוּת פנים, מאדם/ רע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע/ ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים/ שאין בהם בושה וכלימה כי אין בנו/ מעשים".

מחזהו "אפרים חוזר לצבא" עורר סערה ב-1985, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו בתיאטרון חיפה, אשר רכש את זכויות המחזה, מטעמים פוליטיים. לאור עתר לבג"ץ נגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה (בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות) שנה לאחר ההחלטה, ובעקבות העתירה, ביטל שר הפנים את מוסד הצנזורה על מחזות תיאטרון. ב-1987 הועלה מחזהו "רקוויאם למהפכה קטנה" בבימת הקיבוץ.[7] בשנה זה יצא לאור השיר "נערת הרוק" שהלחין מתי כספי למילים שפרסם לאור בעיתון. השיר בוצע על ידי ריקי גל ונאסר בתחילה להשמעה ברדיו בשל אופיו הפרובוקטיבי.

הרומנים של לאור ייחודיים מבחינה מבנית: עלילתם לא-ליניארית במפגין, הממסד הצבאי תמיד לוקח חלק בעלילה, וחומרים גרוטסקיים מופיעים בו למכביר. מנחם פרי, שערך את הספר "עם, מאכל מלכים", הגדיר אותו כ"אנטי־אפוס גדול של מלחמת ששת הימים, מעין צד אפל, הפוך, של 'ימי צקלג'".[8]

שני ספרי המסות של לאור "אנו כותבים אותך מולדת" ו"דברים שהשתיקה (לא) יפה להם", עוסקים בעיקר בפרוזה הישראלית באמצעותה מתאר לאור את "הסיפור הישראלי" כפי שהוא משתקף בספרות ומחוצה לה.

בשנים 2005–2011, בהן ערך לאור את כתב העת "מטעם", הוא פרסם בו שתי סדרות של מסות. האחת התמקדה במערב כפי שהוא תופס את ישראל, בעיקר באמצעות תרבות השואה הפורחת במערב אירופה מאז אמצע שנות התשעים.[9] לאור מצביע על ארצות בעלות עבר שונה לגמרי ביחסן למלחמת העולם השנייה ולאופן הדומה בו ממלאת תפקיד גם "תרבות השואה" וגם "דימויים ישראליים". לאור השווה בין איטליה – שהייתה לה תרבות זיכרון מפותחת בכל הקשור למלחמת העולם השנייה, ומקום מרכזי גם לסופרים שכתבו על השואה (פרימו לוי, למשל), לבין גרמניה, שלא היה לה כל זיכרון קולקטיבי. בשתיהן, בלי קשר ל"פסיכולוגיה קיבוצית" – זו רק תוצאה של ארגון פוליטי ממלכתי – פורחת תרבות "השואה", כמין תחליף לסדר יום תרבותי בעידן "איחוד אירופה". זהו ההקשר שבו הספרות העברית המתורגמת הופכת להיות כל-כך פופולרית. במסה אחרת באותה סדרה ניתח לאור את הרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כמה שנכתב לתוך הקשר זה בדיוק, בין אם מתוך רצון להימכר היטב במערב ובין אם מתוך רצון לענות לתשוקה הישראלית להיות מזוהה עם תרבות המערב.[10] עוז, כלהיט גרמני, לדעתו של לאור, עונה על התשוקה הנרקיסיסטית של המערב להחזיר את הגלגל אחורה, כאילו היהודים לא עזבו אף פעם את אירופה, ואת הישראלים, כאילו הכל נפתר, ואין עוד מתח. א. ב. יהושע (הנתפש באיטליה כסופר מרכזי) ממלא פונקציה אידאולוגית דומה בכתיבתו על הגבול העמוק בין היהודים, מזרחים או אשכנזים, לבין הערבים.[11] המסות הללו בתוספת עוד מסות שטרם ראו אור בעברית התפרסמו בצרפת, באיטליה וביוון.[12]

בסדרה אחרת של מסות בחן לאור את התשוקה המערבית של הישראלי בשירה העברית. הוא השווה את דליה רביקוביץ שתפסה, לדעתו, את מקומנו כמי שנמצאים בין מזרח למערב,[13] לדוד אבידן שהתעקש, בדומה לנתן זך, לבנות "שום-מקום אוניברסלי" בשירתו, בעיקר באמצעות דימויי קידמה, כדי לבנות את הפנטזיה הישראלית של "אנחנו מערב".[14] את הסדרה הזו חותמת מסה של לאור על תפיסת הלא-מערב של חנוך לוין.[15]

בשנת 2013 ראה אור בהוצאה מחודשת ב"ידיעות ספרים" הרומן הראשון של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים", שראה אור לראשונה בשנת 1993 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הרומן קורא תיגר על מלחמת ששת הימים ומסובב את גלגלי ההיסטוריה לאחור כשחיילים ירודים בכושרם בבסיס מזון מונעים את המלחמה.

באוקטובר 2014 ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" הרומן הרביעי של יצחק לאור, "אהבת עולם". שבע דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות.

בחודש מרץ 2017 ראה אור כרך השירה של לאור "חיים אחד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. הכרך מאגד שירים משנת 1982–2016 ומוקדש לאלינה, אשתו של לאור, ולבנו יוסף.

בסוף שנת 2017 הופיע בהוצאת "אפיק" ספר המסות של יצחק לאור "צד מערב" המאגד מסות שכבר ראו אור בכתב העת "מטעם" וכן מסות חדשות שטרם ראו אור מעל במה אחרת.

בשנת 2021 הופיע ספרו של דן מירון "דוקים, עיונים בשירה הישראלית" (אפיק), ואת המאמר הפותח "המנתח הוא המנותח" הקדיש ליצירת לאור. מירון קבע כי "על דבר מקומו המרכזי של יצחק לאור במרחב התרבותי-הספרותי שלנו - אין ולא יכול להיות ויכוח רציני. נוכחותו במרחב זה, ככל שהיא עשויה לעורר התנגדות, אי-רצון ואפילו רוגז, נקבעה כבר לפני עשרות שנים ועדיין היא קיימת כעובדה דינאמית, פעילה ומתחדשת". אישיותו השירית של לאור, כך קובע מירון במאמר, ניחנה ב"רצינות מוחלטת, שאיפה לחדות ולבהירות בהיגד השירי ובחשיבה המוליכה אליו".

בשנת 2022 ראה אור ספר השירים של לאור "כי הזמן תמים" בהוצאה עצמית (טימון), שבה פרסם לאור גם את המחזה שלו "אפרים חוזר לצבא" לאחר שהמועצה לבקורת סרטים ומחזות אסרה על הצגתו.

בפברואר 2022 פורסם במוסף תרבות וספרות של העיתון "הארץ" מאמר ביקורת של שלמה הרציג על שירו של לאור "אהבת הארץ". בסוף מאמרו מציין הרציג כי: "העובדה המדהימה (היא) שאת הצהרת השלום והאהבה החזקה ביותר שלו ("אהבת הארץ") משמיע לאור דווקא מתוך דיאלוג וכחני עם אחד משירי המלחמה הנוקבים ביותר שנכתבו בשירה העברית החדשה — "חיילים אלמונים". ואולי זאת הסיבה לכך ש"אהבת הארץ" הוא שיר יוצא דופן בעוצמתו ובאנרגיות הזורמות בין טוריו, בניגוד לדימויו המנומנם של השמאל בימינו".[16]

בביקורת אחרת ב"הארץ" על הספר "כי הזמן תמים" כתבה שני פוקר כי הספר "מציע חוויית קריאה שלמה, דרמטית, הכרוכה בצְפייה במשורר שירד מאונו הגופני ומנכסיו (הסימבוליים) בעידן של השתנות הנורמות. אדם שערק בעל כורחו מן המרכז אל השוליים, וכעת משורר ממעיינות העריקות: החברתית מצד אחד, הגופנית מצד שני. עריקות שממקמת את הקול היוצא מן הספר בתחום הסְפר. נדמה שהשירים נפלטים מתוך הדחק, אחוזים באנרגיה ששמורה לפרפור אחרון."[17] פוקר מציינת כי "היושרה מחייבת לומר שלאור הוא משורר גדול, וספרו האחרון מוכיח שלא נס לחו", אך עם זאת מצירה על התאבנות עמדתו הפוליטית של לאור, בכותבה:

"יש מקום לאמירות פוליטיות חדגוניות, חסרות שכבות, אבל כתפישת עולם שירית — הדלות הזאת מרוֹששת. כך גם יש משהו דל, חסר לפרקים, במשורר שלא זז אפילו מילימטר לאורך עשרות שנים מעמדתו הבצורה. זו הבעיה הגדולה עם שירת לאור הנוכחית. אין כאן רק עיצוב קול קורבני שחובר אל אופנת הקורבן, אלא גם היעדרות מוחלטת של מבט רפלקסיבי. כל ספר ונקודת העיוורון שלו, אבל אצל לאור מדובר בנקודת עיוורון עקבית, עיקשת, שמונעת משירתו (הגדולה בחלקיה) להגיע לפסגות חדשות, ובעיקר: להיות שירה בעלת השקפה מרובדת, המחוללת תנועה."[17]

השקפתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור היה בין הראשונים שסירב לשרת בשטחים, ועל כך ישב תקופה ממושכת בכלא בשנת 1972. היה חבר ב"יש גבול" בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה, הקדיש שיר לסרבן חגי מטר ממכתב השמיניסטים באינתיפאדה השנייה, והשתתף בקמפיין הציבורי לשחרור חמשת הסרבנים.

על הציונות הדתית כתב שיר בשם "המנון לגוש" ובו השורות: "את חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטינים",[18] המזכירות עלילות דם מההיסטוריה היהודית בגולה. השיר היה אחד השירים הפוליטיים המפורסמים ביותר באותה עת, וצוטט במדורי החדשות של העיתונות היומית,[19] אך צוטט שוב גם מאוחר יותר כדוגמה להסתה אנטישמית של השמאל הרדיקלי.[20] על רקע השיר לא אושרה ההמלצה להעניק לו מענק יצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל, מה שהביא להתפטרותם של חברי הוועדה הממליצה חנוך ברטוב, אסא כשר וגרשון שקד.[21]

במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002 פרסם לאור מאמר ביקורת בכתב עת בריטי בו כתב:

"But the only danger is the danger facing the Palestinians. Gas chambers are not the only way to destroy a nation. It is enough to destroy its social tissue, to starve dozens of villages, to develop high rates of infant mortality."[22]
"אבל הסכנה היחידה היא הסכנה לפלסטינים. תאי גזים הם לא הדרך היחידה להרוס אומה. די להרוס את רקמתה החברתית, להרעיב עשרות כפרים, לפתח שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות."[23]

יצחק לאור מפרסם באופן תדיר מאמרי דעות ב"הארץ". אלה ממאמריו העוסקים בשאלות של שליטת ישראל בשטחים מבטאים עמדה שמאלנית רדיקלית. בראיונות בתקשורת הגרמנית, למשל, אמר שהוא רואה בישראל של היום מבצר אחרון של הקולוניאליזם בעולם.[24]

לא פעם הוא הגדיר עצמו כ"שמאל פרו-פלסטיני" ותקף את האינטלקטואלים של השמאל הציוני. למשל, הוא ביקר את דויד גרוסמן על אסופת מאמרים שבה, לטענתו, נושא השואה זכה להתייחסות רבה מדי, והכיבוש – לביקורת עדינה מדי.[25] מבחינה פוליטית לאור מזוהה עם חד"ש.

ביקורתו על האקדמיה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגב כתיבתו בנושאי תרבות וספרות ב"הארץ" משלח לאור חיצי ביקורת לעבר עמיתיו באקדמיה. דוגמאות:

  • את רשימתו על הספר "ולטר בנימין, גרשם שלום: חליפת מכתבים" סיים במילים: "בנימין התאבד ב-1941. הפרק האחרון ברומאן חסר. תכופות השתעשעתי בכתיבה על פרופסור בנימין, העולה לארץ, נהפך לפרופסור מן המניין, נהפך לתככן ממוצע, מסרב לקבל דוקטור ערבי צעיר למחלקה שלו, אף שהלה מתדפק נואש על שערי הארץ, ומצד שני מקפיד להיות עמית מחקר במכון ואן ליר ובמכון הרטמן, ולקשור קשרים ולטוות חוטים: קדם את אנשי שלי, אקדם את אנשיך שלך. כמה שהתאבדות בגבול צרפת-ספרד נראית לרגעים יפה יותר."[26] התבטאות בוטה של לאור ברשימתו זו, "אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות", עוררה את זעמם של אחדים מקוראי העיתון, שהגיבו במכתב למערכת. אחת מהמגיבים, רחל אליאור, כתבה, בין השאר, "עמדת השופט שנטל לאור לעצמו, שבשמה הוא מכנה את שלום באותו כינוי נלוז, היא עמדה שאין הוא ראוי לה, שכן אין לו הרגישות האנושית, מתינות המזג המתבקשת, ההכשרה הנדרשת והכלים הראויים לעסוק בה, שכן שיפוטו הגס העולה מבחירותיו הלשוניות מעיד על כך בעליל."[27]
  • ברשימתו על הספר "כתבים מאוחרים" מאת מיכאיל בחטין כתב: "הספר החדש שלפנינו כולל הרבה רשימות קצרות, והוא מצטרף - אינו מחליף, למרבה הצער - את המכלול של תורת הספרות המשעממת, בהיותה תלויה יותר ויותר בפרוזה עברית גרועה, או בתרגומים של סיפורים קצרים. שהרי הפרופסורים המחליטים על חומר הלימודים הם גם מוכרי הספרים ועורכיהם (בזירה שאין שנייה לה בעולם הדמוקרטי)."[28]
  • את רשימתו על הספר "כל השירים" מאת יאיר הורביץ חתם לאור במילים: "תהא ספרותך גדולה ככל שתהיה, אל תתלה תקווה במי שאתה לא דרוש לו. אמא שלי ניסחה את זה אחרת: 'מי שהולך לישון עם כלב, מתעורר עם פרעושים'."[29] עורך הספר, מנחם פרי, הבין היטב שביקורת בוטה זו מופנית כלפיו, והתייחס אליה בתגובה נרחבת שבה ציין: "...מגיע לאור בסוף רשימתו לגולת הכותרת שלו, האובססיה החוזרת כמעט בכל מאמר שהוא מפרסם ב"תרבות וספרות" בשנתיים האחרונות, דהיינו להתקפה גסת-רוח עלי – ועל האקדמיה והחוג לספרות כמין מטונימיה שלי – התקפה שכמו תמיד נחבאת מאחורי כינויים ושמות-תואר, מבל להזכיר את שמי, וכך מתגוננת מפני תביעת דיבה."[30] בהמשך תגובתו ציין פרי: "אכן, גיוסם של המתים, שאין בכוחם להכחיש, כדי לנהל את חשבונותיו עם מי שעודם חיים, הוא טכניקה חוזרת של לאור." את ביקורתו של לאור כלפיו מייחס פרי לכך שלאור לא קיבל את המשרה שאליה השתוקק בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, חוג שפרי עמד בראשו.
  • בספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה" מספר לאור על עבודת הדוקטורט שלו: "כתבתי את המחקר מתוך כוונה לזכות בפרנסה טובה ונוחה שיש גם לחוקרים פחות מבריקים. לא שיערתי את הקואליציה של הפוליטיקאים במוסדות האקדמיים, ברית הבינונים".[31]

באחת התגובות למוסף הארץ נרמז שביקורתו של לאור על האקדמיה אינה נובעת ממניעים ענייניים אלא מתסכולו שלא הצליח לקבל משרה קבועה בשורותיה.[32]

תלונות על פגיעה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בפברואר 2010 פורסם באתר "העוקץ" פוסט של אשכר אלדן כהן בשם "על האונס", שבו סיפרה שלפני כ-20 שנה נאנסה בביתה על ידי גבר שהכירה.[33] תוך ימים ספורים נפוצו שמועות כי מדובר בלאור. ב-17 בפברואר הוצג בתוכנית הטלוויזיה "המקור" תחקיר שבו סיפרו נשים אחדות כי סבלו הטרדה מינית ותקיפה מינית מצד לאור, בעת שעבד באוניברסיטת תל אביב, בעיתון "הארץ" ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ונטען שפוטר משם בשנת 2002 לאחר שסטודנטית התלוננה כי כפה עליה מגע מיני.[34] לאור הכחיש טענות אלה.[35]

למחרת השידור הגישה אשכר אלדן-כהן תלונה למשטרה נגד יצחק לאור בגין אונס.[36] התלונה לא נחקרה על ידי המשטרה בשל הגבלות חוק ההתיישנות. יתר התלונות על הטרדה מינית התייחסו בחלקן לתקופה שקדמה לחוק למניעת הטרדה מינית שחוקק בשנת 1998. לאור הגיב במאמר פרי עטו במקומון "העיר תל אביב", שבו קרא למסע נגדו "עלילת דם", וטען שיחסי המין עם אלדן-כהן היו בהסכמתה המלאה.[37][38] בהמשך למאמרו של לאור הופיעו תגובות של אחד עשר אנשים ובהם אשכר אלדן-כהן, רביב דרוקר, עפר שלח ואורית קמיר, שמרביתם שוללים את דבריו ואת גישתו של לאור.[39]

מאז פרסום הטענות נגד לאור נחסמה האפשרות להגיב למאמריו באתר "הארץ", משום שרבות מהתגובות לא התייחסו לתוכן מאמריו אלא לנושא ההאשמות. מו"ל העיתון, עמוס שוקן, הבהיר שהעיתון ממשיך להעסיק את לאור מכיוון שבדק את ההאשמות ומצא כי הן חסרות בסיס.[40]

החלטת ועדת פרס לנדאו של מפעל הפיס להעניק ללאור פרס לשירה ב-2014 גררה ביקורת, בעיקר עקב התלונות כלפיו על הטרדה מינית.[41] בעקבות הלחץ הציבורי הורה דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס על בחינה מחודשת של הענקת הפרס.[42] בשיאה של הסערה, עיתון "הארץ", שבו עובד לאור, יצא במאמר מערכת שהביע מחאה על שלילת הפרס מלאור.[43] בסופו של דבר ביטל מפעל הפיס את הענקת הפרס ללאור.[44] בתגובה לביטול הפרס, הגיש לאור תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב במטרה לשנות את החלטת מפעל הפיס.[45] בעתירתו כתב לאור כי ועדת השיפוט חרגה מסמכותה והנתונים שעליהם התבססה ההחלטה לבטל את הפרס היו ידועים לוועדת השיפוט, ואין ביכולתה לברר את הטענות. לאור הדגיש כי מעולם לא הוגש נגדו כתב-אישום והוא מעולם לא הורשע בשום ערכאה פלילית. בתהליך הגישור שבעקבות העתירה הוסכם שמפעל הפיס יפצה את לאור ב-40,000 ש"ח.[46][47]

במרץ 2021 פרסם אתר "המקום הכי חם בגיהנום" עדויות של נשים רבות על הטרדה מינית מצידו של לאור.[48] בעקבות זאת הצהיר מו"ל עיתון "הארץ", עמוס שוקן, כי לאור לא יפרסם יותר בעיתונו.[49]

תביעת לשון הרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2019 פרסם פוסט בפייסבוק שבו מופיעה תמונתו של עמית סגל, ובסמוך אליה הכיתוב "א. היטלר". הפוסט הוסר על ידו לאחר שעות ספורות, והוא התנצל על "תעלול בלתי מוצלח", כדבריו.[50] בעקבות הפוסט הגיש נגדו סגל תביעת לשון הרע על סך של כ־140 אלף ש"ח.[51] המשפט הסתיים בפשרה, שלאור יתנצל בדף הפייסבוק שלו, וישלם לסגל סכום שלא יפורסם.[52]

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מחוץ לגדר" – קובץ סיפורים קצרים
  • "באביב, אחרי המילואים" – קובץ סיפורים קצרים (הוצאת כתר)
  • "עם, מאכל מלכים" – רומן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ועם רוחי גווייתי" – רומן
  • "הנה אדם" – רומן (2002, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אפרים חוזר לצבא" – מחזה
  • "אנו כותבים אותך מולדת" – קובץ מסות (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "נסיעה" – שירה (1981, הוצאת ספרית פועלים)
  • "רק הגוף זוכר" – שירה (1985)
  • "שירים בעמק הברזל" – שירה (1990, הוצאת עם עובד)
  • "לילה במלון זר" – שירה (1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אוהב ימים" – שירה (1996, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "כאין" – שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "שירים 1972-1992" – מבחר שירים מכל התקופות (2002, הוצאת הקיבוץ מאוחד)
  • "דברים שהשתיקה (לא) יפה להם" – קובץ מסות (2002, הוצאת בבל)
  • "עיר הלוויתן" – שירה (2004, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ורד צלע" – קובץ סיפורים קצרים (2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "יעמוד בני" – שירה (2007, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חנוך לוין: מונוגרפיה" (2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ספר העדר" – שירים (2012, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חיים אחד: מבחר ושירים חדשים" – שירים (2016, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק)
  • The Myths of Liberal Zionism". 2009. London and New York: Verson"
  • Le Nouveau Philosemitisme Europeen, et Le "camp De La paix" en Israel, Paris: La Fabrique, 2007"
  • "עם, מאכל מלכים" – רומן (הוצאה מחודשת 2013, ידיעות ספרים)
  • "אהבת עולם" – רומן (2014, ידיעות ספרים)
  • "צד מערב", מסות, סדרת (נוודים) הוצאת (אפיק – ספרות ישראלית), 2017
  • "כי הזמן תמים" (שירה) הוצאה עצמית (טימון), 2022[58]

תרגומים של ספריו:

  • Steine, Gitter, Stimmen" 2003. Zurich: Unionsverlag
  • Ecce homo. 2005. Zurich: Unionsverlag
  • El nuevo filosemitismo europeo y el "campo de la paz" en Israel.2012. Prólogo a cargo de: José Saramago
    (הספר תורגם לאנגלית ולספרדית וכולל הקדמה של ז'וזה סארמאגו)
  • Yitzhak Laor, Auf dieser Erde, die in Schönheit gehüllt ist und Wörtern misstraut, Übersetzung: Anne Birkenhauer, 2018, Abbindung Michal Rubens, The Red Sofa, Nachwort. Michael Krueger 240 Seiten Matthes / Seitz Berlin
    (יצחק לאור, על האדמה הזאת, המכוסה ביופי וחושדת במילים, תרגום מעברית: אנה בירקנהאואר 2018, על העטיפה ציור של מיכל רובנס, "הספה האדמה", 240 עמ', אחרית דבר: מיכאל קריגר, הוצאת מאתס וזייץ, ברלין)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק לאור
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: עם, מאכל מלכים
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: לילה במלון זר

אתר האינטרנט הרשמי של יצחק לאור

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים נבחרים של לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראיון שפורסם באתר ההוצאה לאור הגרמנית אוניונספרלאג ב-8 נובמבר 2005, פרטים ביוגרפיים באתר של סטודנטים ממכללת קורק
  2. ^ יוסף ולטר, כתבה, מעריב, 8 במרץ 1973
  3. ^ חברי שי"ח שנשפטו על עצרת מחאה בעקרבה - בוחרים במאסר, מעריב, 15 במרץ 1973
  4. ^ אתר למנויים בלבד יצחק לאור, פרידה מפרק ארוך, באתר הארץ, 5 ביוני 2018
  5. ^ ספריו של יצחק לאור בשפות שונות, באתר "Book Depository", ‏19 בספטמבר 2020.
  6. ^ מירי פז, חילופי האשמות בין פרי ודינשטיין על פרסום שירו של לאור, דבר, 20 ביולי 1983
  7. ^ שרית פוקס, מהפכן רוצה ילד משלו, מעריב, 6 במרץ 1987
  8. ^ אתר למנויים בלבד מיה סלע, יצחק לאור מפרק את הספרות הישראלית, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2013
  9. ^ "השואה היא שלנו [של כל הלא-מוסלמים]", מטעם 12
  10. ^ "סיפור על אהבה וחושך, תעמולה, נרקיסיזם והמערב", מטעם 7
  11. ^ "א.ב. יהושע ו'השנאה המזרחית' לערבים", מטעם 3
  12. ^ כמו כן הופיעו המסות הללו בספר "The Myths of Liberal Zionism" בהוצאת Verso, וכן בצרפת בספר "Le nouveau philosémitisme européen et le "camp de la paix" israélien".
  13. ^ "אין דבר כזה אדונית, מסה על שירת דליה רביקוביץ", מטעם 14
  14. ^ "השיח של האדון ומות השירה, המקרה של אבידן", מטעם 15
  15. ^ "חנוך לוין ותודעת הפרובינציה", מטעם 16
  16. ^ אתר למנויים בלבד שלמה הרציג, דיאלוג אהבת הארץ של יצחק לאור, באתר הארץ, 7 בפברואר 2022
  17. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד שני פוקר, "כי הזמן תמים": נקודת העיוורון בשיריו החדשים של יצחק לאור, באתר הארץ, 6 ביולי 2022
  18. ^ עמרי מניב, לימוד שיריו של יצחק לאור יישקל שנית, באתר nrg‏, 9 באוגוסט 2012
  19. ^ מנחם פרי, "ובמצותינו דם נערים פלסטיניים", אתר הספריה החדשה, 20.8.12.
  20. ^ למשל על ידי בן-דרור ימיני (ראו כאן) וקלמן ליבסקינד, הם ואנחנו: איפה באמת כדאי לחפש את ההסתה והגזענות בישראל, מעריב סופהשבוע, 28 בנובמבר 2014.
  21. ^ חיים נגיד, התפטר יו"ר ועדת הספרות של קרן אמריקה ישראל, מעריב, 2 בספטמבר 1986
  22. ^ יצחק לאור, After Jenin,‏ London Review of Books,‏ 9 במאי 2002.
  23. ^ בן-דרור ימיני, מתוך "תעשיית השקרים" מאת בן-דרור ימיני, באתר העין השביעית, 17 בספטמבר 2014.
  24. ^ Florian Hunger, Florian Hunger: Interview mit Yitzhak Laor באתר ההוצאה לאור "אוניונספרלאג" פורסם ב-10 באוגוסט 2012
  25. ^ יצחק לאור, יש כותבים זיגזג, באתר הארץ, 25 ביולי 2003
  26. ^ יצחק לאור, משני עברי הים, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2008
  27. ^ רחל אליאור, על ההשתלחות בגרשם שלום, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2008
  28. ^ יצחק לאור, בחטין, כמו האוורסט, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2008
  29. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         יצחק לאור, סגול עמוק, באתר הארץ
  30. ^ מנחם פרי, עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים' של הורביץ, באתר "הספריה החדשה", 20.10.2008
  31. ^ יצחק לאור, חנוך לוין - מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 37.
  32. ^ דימיטרי שומסקי, להכיר את היריב, באתר הארץ, 13 ביולי 2009
  33. ^ אשכר אלדן כהן, על האונס, באתר "העוקץ", 3 בפברואר 2010
  34. ^ ליאל קייזר, עדויות בערוץ 10: יצחק לאור הטריד מינית נשים במשך שנים, באתר הארץ, 18 בפברואר 2010
  35. ^ נסלי ברדה, תחקיר המקור חושף: עדויות של נשים שיצחק לאור הטריד ולעתים אף תקף אותן מינית, באתר nana10‏, 17 בפברואר 2010.
  36. ^ נסלי ברדה, בעקבות חשיפת "המקור": נשים נוספות התלוננו על הטרדות מיניות של יצחק לאור, נענע10, 19 בפברואר 2010
  37. ^ יצחק לאור, "עלילת הדם נגדי", העיר, 7 במאי 2010
  38. ^ ראו גם התייחסויות מאוחרות יותר של לאור:
  39. ^ רוני אפרת, עכבר העיר אונליין, ציפרגייט: מה באמת עומד מאחורי הסערה בחוג לספרות?, באתר הארץ, 8 באפריל 2011
  40. ^ אתר למנויים בלבד עמוס שוקן עונה לשאלות הגולשים, באתר הארץ, 5 במרץ 2013
  41. ^ מחאה בפייסבוק: בטלו את הפרס למשורר בגלל האשמות על הטרדות מיניות, mako-nexter,‏ 26 בנובמבר 2014.
    פעילות פמיניסטיות איימו על חייה של משוררת, באתר nrg‏, 27 בנובמבר 2014
    שיחת רדיו אודות הטרדות מיניות לכאורה של יצחק לאור, 30 בנובמבר 2014.
  42. ^ עוזי ברוך, בוטל הפרס למשורר יצחק לאור, באתר ערוץ 7, 16 בדצמבר 2014.
  43. ^ פייסבוק אינו בית משפט, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2014
  44. ^ רן בוקר, פרסום ראשון: יצחק לאור לא יקבל את פרס לנדאו, באתר ynet, 22 בדצמבר 2014
  45. ^ גלי גינת‏, יצחק לאור הגיש כתב תביעה נגד מפעל הפיס, באתר וואלה!‏, 29 בדצמבר 2014
  46. ^ גלי גינת‏, מפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל בשל ביטול זכייתו בפרס, באתר וואלה!‏, 29 ביוני 2016
  47. ^ גילי איזיקוביץ, מפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל כפיצוי על שלילת פרס לנדאו, באתר הארץ, 29 ביוני 2016
  48. ^ לילך וולך, יצחק לאור, המעגל נסגר: 20 נפגעות מדברות, 40 שנה של השתקה, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 25 במרץ 2021
  49. ^ בעקבות התחקיר והטענות לאונס והטרדות מיניות: יצחק לאור יפסיק לפרסם ב"הארץ", באתר ‏מאקו‏, 28 במרץ 2021.
  50. ^ איתמר רונאל, ‏יצחק לאור כתב בפייסבוק נגד עמית סגל: "בתמונה: א. היטלר", באתר ‏מאקו‏, 24 בפברואר 2019
  51. ^ מערכת mako תרבות, ‏עמית סגל תובע את יצחק לאור ב-140,000 ש"ח, באתר ‏מאקו‏, 25 בפברואר 2019
  52. ^ עמית סגל ניצח במשפט הדיבה נגד יצחק לאור, באתר "סרוגים", 25 בספטמבר 2019
  53. ^ פרס חולון לשולמית אפל ויצחק לאור, דבר, 15 בפברואר 1982
  54. ^ מעריב, "העדר חתימה", 16.11.1990, עמ' 6
  55. ^ מעריב, "השר המר מוחה: יצחק לאור אינו זכאי לפרס", 22.11.1990, עמ' 6
  56. ^ נבחרו זוכי השנה בפרס היצירה לסופרים עבריים ולמתרגמים, באתר וואלה!‏, 19 בספטמבר 2000
  57. ^ פרס עמיחי ליצחק לאור ולישראל נטע, באתר "habama"‏, 25 באפריל 2007
  58. ^ אתר למנויים בלבד דן מירון, קובץ שירים מופתי של משורר גדול העומד בשיא כוחו, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2022
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יצחק_לאור&oldid=38323232"