יצחק אוורבוך-אורפז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק אוורבוך-אורפז
יצחק אוורבוך אורפז
יצחק אוורבוך עם בנו, זאב, 1958
יצחק אוורבוך עם בנו, זאב, 1958
לידה 15 באוקטובר 1921
זינקיב, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באוגוסט 2015 (בגיל 93) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק אוורבוך-אורפז (15 באוקטובר 192114 באוגוסט 2015) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2005.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק אוורבוך, מימין, עם אחיו, 1939

יצחק אוורבוך-אורפז נולד בזינקיב שבאוקראינה, אז חלק מברית המועצות. משפחתו נמלטה מחמת רדיפות לעיירה ליפקאני שבבסרביה, שם גר סבו. עקב מחלתו לא למד בבית ספר אלא באמצעות מורה פרטי. בגיל 17, ב-1938, עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. למד במשך חצי שנה בכפר הנוער מאיר שפיה, והצטרף לגרעין הקיבוצי "יסעור" במושבה מגדיאל. בסוף 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, הגיעו ידיעות על מותם של הוריו ואחותו במחנה לעבודות כפייה בטרנסניסטריה. אוורבוך התגייס לצבא הבריטי ושירת במסגרת הבריגדה היהודית. במלחמת העצמאות שירת בצה"ל כקצין תותחנים. לאחר המלחמה המשיך לשרת בצבא הקבע. בשנת 1960 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך לימודיו עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בו טור אישי שבועי על תופעות בתחומי התרבות והחברה.

ב-1949, לאחר שכתב סיפור קצר, התבקש – לשם הקראתו ברדיו – שיעברת את שמו, והוא שינה את שם משפחתו ל"אורפז"[1]. ב-1982 השיב את השם אוורבוך, והוא השתמש בשם כפול זה, תוך שהוא גם עוסק בשאלות הקשר בין הזהות היהודית ההיסטורית והישראלית.

ספרו הראשון, "עשב פרא", ראה אור בשנת 1959.

לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק אוורבוך-אורפז

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף אל התנועה לשלום וביטחון.

בשנות ה-60 פרסם את המסה הפילוסופית הנקראת "הצליין החילוני". הוא היה אקזיסטנציאליסט בהשקפתו ולא האמין בשום כוח עליון.

זכה בפרס ישראל לספרות לשנת 2005. בנימוקי השופטים נאמר:

בכל יצירתו הענפה נתן אוורבוך-אורפז ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה העשרים על היבטיה היהודיים והכלל-אנושיים. הוא הצליח לשלב בכתיבתו את העולם התל אביבי של שנות השישים והשבעים, ובצדו את עולם העיירה היהודית על שלל דמויותיה ועל ההוויי שלה, שבאו לידי ביטוי בספרו רחוב הטומוז'נה. גם בחייו האישיים נע אוורבוך-אורפז בין מחוזות ילדותו במזרח אירופה לבין מציאות הכרך הישראלי החילוני[2].

אוורבוך-אורפז התגורר בתל אביב, היה נשוי שלוש פעמים ואב לארבעה ילדים. במותו תרם את גופתו למדע.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת המיזם של עיריית תל אביב להנצחת אמנים ואנשי תרבות תושבי העיר, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב מלכי ישראל 9.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עשב פרא (1959)
  • עור בעד עור (זוכה פרס ברש) (1962)
  • מות ליסאנדה (1964)
  • ציד הצביה (1966)
  • נמלים (זוכה פרס טלפיר) (1968)
  • מסע דניאל (1969)
  • שלוש נובילות: "מות ליסאנדה", "נמלים" ו"מדרגה צרה" (1972)
  • עיר שאין בה מסתור (1973)
  • בית לאדם אחד (זוכה פרס פיכמן)(1975)
  • רחוב הטומוז'נה (1979, והוצאה מחודשת עם סיפורים נוספים ב-1989)
  • הצליין החילוני (זוכה פרס אפרת) (1982)
  • העלם (1984)
  • הכלה הנצחית (1988)
  • אהבות קטנות, טירופים קטנים (1992)
  • לצלוח את המאה (1993)
  • לילה בסנטה פאולינה (1997)
  • לפני הרעש (1999)
  • נגיעות [מהדורה פרטית, לא למכירה] (2010)
  • העין השלישית : סיפורים, הקיבוץ המאוחד, 2018

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רן יגיל, אורפז - ספר לאדם אחד, הוצאת עמדה, 2018.
  • נורית גוברין, "מתל אביב לבסרביה ובחזרה: על יצחק אוורבוך-אורפז, במלאת לו 86 שנה", גג: כתב עת לספרות, גל' 15 (קיץ 2007). נדפס גם בספרה קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה, כרך ה, הוצאת גוונים, 2015, עמ' 189–200.
  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "יצחק אוורבוך-אורפז - נח האינסטלטור ונטע היפה", עמ' 382-375
  • ראיון עמו, העולם הזה, גיליון 2395, 27 ביולי 1983, עמ' 40
  • זיוה שמיר, קליל - ועמוק, ידיעות אחרונות, 11 בספטמבר 1992, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית - על ספרו של יצחק אורבוך-אורפז "אהבות קטנות, טרופים קטנים"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבנר הולצמן, אנטומיה של בדידות. אחרית דבר לספרו של יצחק אוורבוך-אורפז, עמוד 209.
  2. ^ נימוקי השופטים באתר פרס ישראל


הקודם:
חנוך ברטוב, שלמה טנאי
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם עמוס עוז

1986
הבא:
משה דור, דליה רביקוביץ