יצחק אייזיק בן יעקב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שער הספר "אוצר הספרים", וילנה 1880

יצחק אייזיק בן יעקב (Isaak Benjakob;‏[1] כ"ה בטבת תקס"א, 10 בינואר 1801, רמיגאלה, האימפריה הרוסית (ליטא) – ט"ו בתמוז תרכ"ג, 2 ביולי 1863, וילנה) היה ביבליוגרף יהודי ליטאי, שגם עסק בסחר והוצאה לאור של ספרים. ממנהיגי הקהילה היהודית בווילנה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה רמיגאלה (או רמגוֹלה; בליטאית: Ramygala; ברוסית: Рамигала) שליד וילנה שבליטא (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית), ובילדותו עבר עם הוריו לעיר הגדולה וילנה (שהייתה מרכז יהודי חשוב, וכונתה "ירושלים דליטא"), ובה גדל. למד בחדר ובנוסף למד עברית ודקדוק עברי. הוא רכש שליטה טובה מאוד בשפה וכתב שירים ומכתמים בעברית מקראית.

במשך כמה שנים חי בריגה, שם עסק במסחר ספרים. מאוחר יותר עבר ללייפציג, שהייתה באותה תקופה מרכז של מסחר בספרים, וגם שם עסק במסחר בספרים והוצאה לאור. בהיותו בלייפציג הוציא בשנת 1842 את ספרו הראשון: "מכתמים ושירים שונים, ומאמר מכתם ללמד כולל דרכי המכתם". בשנת 1848 חזר לווילנה, ושם עסק בנוסף לסחר בספרים גם בהוצאה לאור של התנ"ך עם תרגום חדש[דרושה הבהרה]

}} לגרמנית באותיות עבריות. בשנים 18481853 הוציאו לאור בן יעקב ושותפו אד"ם הכהן את הספר בן 17 הכרכים, שבו נכלל הטקסט המקראי בעברית, פירוש רש"י והתרגום הגרמני של מנדלסון.

בזמן שהותו בלייפציג עמד בקשרים חברתיים ומדעיים עם מיטב הביבליוגרפים ואספני הספרים היהודים בגרמניה, בהם פרופ' יוליוס פירסט, והחשוב מביניהם משה שטיינשניידר, שהיה לו לעזר רב בעבודתו.

בן יעקב היה אחד ממנהיגי ונציגי הקהילה היהודית בווילנה. באִגרותיו הוא שופך אור על מצב הקהילה במחצית הראשונה של המאה ה-19.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי חיבורו הראשון שהוציא, כאמור, בלייפציג, פרסם בן יעקב מהדורה מתוקנת של "חובות הלבבות" לבחיי אבן פקודה, עם מבוא, ביאור קצר ותולדות חיי המחבר. כמו כן הוציא מהדורה מתוקנת של "שם הגדולים" של החיד"א. בשנת 1862 הודיע בן יעקב שהוא מתכוון להוציא מחדש במהדורה עממית ספרים קלאסיים יהודים. הוא הספיק להוציא את "מאור עיניים" מאת עזריה דה רוסי (עזריה מן האדומים).

בנוסף, תרם רבות ובאופן קבוע לכתבי עת רבים, בהם "פרחי הצפון", "הכרמל", "כרם חמד", "אוצר חכמה" ועוד.‏[2]

אוצר הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער הספר "אוצר הספרים" בלטינית, וילנה 1880

חיבורו החשוב ביותר של בן יעקב הוא הביבליוגרפיה המקיפה שלו לספר העברי, שהיא למעשה סיכום מחקריו הביבליוגרפיים שכתב במשך עשרות שנים.‏[3] בספרו זה רשם, על פי דבריו, 17,000 ספרים עבריים מראשית הדפוס ועד 1863. בביקורת על הספר שפרסם מרכוס בראן ב-1881 ב-onatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums (כתב העת לתולדות ישראל ומדעי היהדות) הובאו דבריו של צונץ, שטען כי ספר זה הוא הכרחי לכל מי שעוסק בספרות העברית.‏[4] בניגוד לפירסט, שהוציא גם הוא ביבליוגרפיה מקיפה (Biliotheca Judaica) במטרה להקיף את כל הספרות היהודית ומה שנכתב עליה עד 1840,‏[5] בן יעקב התמקד רק בספרות שנכתבה בעברית ובמספר קטן של ספרים ביידיש. הוא התבסס בכתיבת הביבליוגרפיה על מקורות קודמים לו כמו "שפתי ישנים" של שבתי בס, וראה בחיבורו השלמה של ספר זה, אך בפועל יצר יצירה חדשה העומדת בזכות עצמה.‏[6] כמו כן, הסתייע בהוספות ובהערות הרבות שהוסיף במשך השנים לספרו של החיד"א, "ספרי שם הגדולים ועד לחכמים".‏[7]

ספרו כלל הן ספרים מודפסים והן כתבי יד. הספר מצטיין בהגהה מדויקת של המקורות ובשיטה מדעית של רישום הפריטים הביבליוגרפיים.

הספר לא יצא על ידו; בן יעקב נפטר לפני שהספיק להשלים את חיבורו. רק בשנת 1880, 17 שנה אחרי מותו, הוציא את הספר בנו, יעקב בן יעקב, בווילנה, בבית הדפוס של האלמנה והאחים ראם (רוֹם). הספר כלל הערות של שטיינשניידר,‏[8] רפאל נתן נטע רבינוביץ (בעל "דקדוקי סופרים") וחוקרים נוספים שאיתם התייעץ הבן בטרם הוציא את הספר לאור.‏[9] הספר משלב ידע תורני מקיף יחד עם השכלה ומחקר יהודי מודרניים. במחקר זה שעשה על הספרים ובאינפורמציה המלאה שמסר על כל ספר נבדל משבתי בס.

במשך 40 השנים הבאות הוסיף גם הבן על ספרו של אביו והגיע עד כדי 60,000 ערכים, אך גם בנו לא זכה לראות את מפעל ההמשך שלו יוצא לאור. חתנו של הבן, פרופ' משה שור, פנה למספר מוסדות אקדמיים בארץ ישראל ובעולם, לרבות החברה לקידום מדע היהדות בברלין (Gesellschaft zur Forderung der Wissenschaft des Judenthums) ואף האוניברסיטה העברית בירושלים, בבקשה להדפיס את הספר – אך לא נענה. כתב היד אבד בשואה.‏[10]

לבן יעקב הייתה אידאולוגיה מאחורי כתיבת הספר, שאותה פרט בהקדמה. לדבריו, האדם מחויב לדעת את ההיסטוריה של עמו וארצו; הואיל ולעם ישראל אין מדינה, הרי ספרותו היא ארצו; ולכן בכתיבת ביבליוגרפיה כזו הוא בעצם כותב את תולדות ארצו:

Cquote2.svg

הן נודע כי איש איש עליו לדעת קרות עמו ארצו ומולדתו היה ויהיה בה... מאז התהלכו בגולה מגוי אל גוי וספרותו בידו רק על שרידי חמודותיה וגאון תפארת תולדות עמו יחיה, היא משאת נפשו, אדמתו, ממשלתו, היא מצבת עזו מימי קדם, והיה בְּהִוָּדֵעַ לו תכניות ספריו מדורות עולמים יכונן לבולחקר רוח אבותיו ותולדות קדמוניות ישרון עד שנות דור ודור, דרכי חכמיו וקדושיו, גדוליו וטפסריו אשר הציבו למו יד ושם בקורות לאומתם סובב סובב קורות הגוי כלו, החמרי והרוחני, שפרשו מוטות כנפיהם בזמנים ומקומות שונים, וממנה פנה ממנה יתד לאיש היהודי ללמוד ולדעת בינה לעתים – היא תלמדנו תנחנו ארחות חיים בקדש ובחול, הלא בספרתו.

Cquote3.svg

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מסודר לפי אלפבית של חיבורים. בכל עיול מפורטים:

  • שם הספר.
  • מחבר, כולל מסדר, מתרגם, מגיה ומו"ל.
  • סוג הכתב: כתב מרובע, רש"י, אשכנזי, ספרדי.
  • שפה: האם כתוב רק בעברית או ארמית או מעורב.
  • תוכן ומהות הספר ואם נוספו בו הוספות שלא של המחבר.
  • פירושים הנמצאים בו.
  • סדר, החלקים, השערים והפרקים שבו.
  • תרגום. לאיזה שפות תורגם הספר.
  • מקום הדפוס.
  • זמן הדפוס.
  • תבנית הספר.
  • בכתבי יד, מקום זמן חיבורם וכתיבתם וכן באיזה ספרייה הם נמצאים.
  • בספרים שאין מקום הדפסה או שנה, מביא את הדיונים לגבי שנת ההדפסה או המקום ולבסוף מכריע.

למן מות המחבר ועד להדפסת הספר נוסף עוד חומר ביבליוגרפי. בנו יעקב עבר על הספר "והוספתי אל תוכו מ"מ (=מראי מקום) וערכים חדשים. גם כנסתי לי מבחירי רשימות החדשות שראו אור אחרי מות אבי המחבר ז"ל".‏[11]

רשימת חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מכתמים ושירים שונים: ומאמר מכתם ללמד כולל דרכי המכתם חקיו ומשפטיו, לייפציג: ק"ל פריטצשע, 1842.
  • טוב אחרית דבר מראשיתו, נאום אברהם דובער הכהן לעבענזאהן [=לבנזון] ונאום יצחק אייזיק בן יעקב (על הדפסת תנ"ך "מקראי קדש"), וילנה תרי"ג.
  • מקראי קדש : תורה נביאים וכתובים : עם פירש"י ותרגום אשכנזי ובאור... ונלוה עליהם העתקות מלות הלועזית ברש"י ופתרונן מאת הרב רמ"ל [ר’ משה הלוי לנדא]... נדפס מחדש בתקון הבאור ובתוספת באורים ... על ידינו אברהם דובער הכהן לעבענזאהן ויצחק אייזיק בן יעקב, וילנה: דפוס י"ר ראם, תרט"ז.
  • אוצר הספרים: ספר ערוך לידיעת ספרי ישראל נדפסים וכתבי יד עד שנת התרכ"ג 1863 / מאת הרב... יצחק אייזיק בן-יעקב...; עם הגהות והערות הרב... משה שטיינשניידער...; יצא לאור... על ידי בנו... יעקב בן-יעקב, וילנה: ראם, תר"ם (הדפסת צילום שנייה: ניו יורק, ומאז בהדפסות צילום נוספות ובגדלים שונים, לרבות מהדורת כיס).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם מאיר הברמן, "יצחק אייזיק בן יעקב בעל 'אוצר ספרים'", אנשי ספר ואנשי מעשה: סופרים, חוקרים, ביבליוגרפים, מדפיסים ומוכרי ספרים, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד-1974, עמ' 30–35.
  • גצל קרסל, "יצחק אייזיק בן יעקב", סתרי ספר וסופר (מחקרים ומסות), צפת: הוצאת מוזיאון אמנות הדפוס, תשל"ה-1975, עמ' 96–100.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גם Eisig Ben Jakob וכו'; באנגלית מקובל Isaac Ben Jacob או Benjacob.
  2. ^ קרסל, עמ' 96.
  3. ^ קרסל, עמ' 98.
  4. ^ MGWJ, 1881, Heft 8.
  5. ^ R. Heuberger, p. 193.
  6. ^ R. Heuberger, p. 196.
  7. ^ קרסל, עמ' 98. את ספרו של החיד"א הוציא לאור כאמור בווילנה בשנת תרי"ג. מהדורתו נחשבת למהדורה הטובה ביותר לספר זה.
  8. ^ הערותיו של שטיינשניידר ('תוספת רמש"ש'), מהאות א' לאות ח', נדפסו כבר בחיי המחבר; ראו הברמן, עמ' 33.
  9. ^ קרסל, עמ' 99.
  10. ^ קרסל, עמ' 100; הברמן, עמ' 35.
  11. ^ אוצר הספרים, עמ' XVI.