יצחק אלבלג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יצחק אלבלג (Albalag) פילוסוף אריסטוטאלי ופרשן מקרא יהודי. בעקבות דעותיו הקיצוניות הוצא אלבלג מהמסורת היהודית הקלאסית. נודע בגישתו המיוחדת לסתירות שבין הדת למדע הנקראת "האמת הכפולה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבלג חי בשלהי המאה ה-13. בדבר מקום מגוריו חלוקות הדעות אם בפרובנס אשר בדרום צרפת, או בקטלוניה בצפון ספרד. תירגם לעברית את ספרו של התאולוג המוסלמי אבו חאמד אל גזאלי הנקרא "כוונות הפילוסופים", על ספר זה הוסיף את הערותיו הביקרותיות אותן כינה אלבלג "תיקון הדעות". היה בקיא בספרות נוצרית אוורואיסטית ומהם כנראה נטל חלק מרעיונותיו.

הספר תיקון הדיעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את כל הגותו של אלבלג אנו מכירים מספרו "תיקון הדעות" בו הרצה את משנתו דרך תרגומו של הספר "כוונות הפילוסופים", וכך יצא ש"תיקון הדעות" עומד בפני עצמו כאוסף הערותיו של אלבלג על התרגום. הספר בנוי מ76 סעיפים. אלבלג לא הספיק לתרגם את כל שלושת חלקי ספרו של גזאלי "כוונות הפילוסופים" ועצר בתחילת החלק השלישי. הספר כנראה נכתב בשנת 1292 [1].

בהקדמה, אלבלג מסביר שהסיבה שהביאה אותו לתרגם את הספר היא להראות ש"אמונת התורה והפילוסופיה אחת ואין בה שום הפרש", ובאמת רובו של הספר עוסק ביחס שבין התורה (המקרא והמצוות) לבין הפילוסופיה (ההכרה והמדע).

את הספר "כוונת הפילוסופים" של גזאלי תרגמו עוד כמה פילוסופים יהודים לעברית, ואף כתבו עליו הערות כמו משה נרבוני ור' יצחק אבן שם טוב. זה האחרון כתב על אלבלג: "אין טעותו ושבושו בחק החכמה פחות משבושו וכפירתו בחק התורה".

הרבה כתבי יד ישנם לספר "תיקון הדעות" ורובם מהמאה ה-15. הבאת הספר בחלקים לדפוס בפעם הראשונה נעשתה על ידי יהושע השל שור בכתב העת החלוץ לפי כ"י שרכש מעזבונו של יצחק שמואל רג'יו. התרגום לעברית השלם האחרון שיצא הוא של יהודה אריה וידה ב1973 שהוסיף מבוא קצר.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון אלבלג רואה ארבעה יסודות משותפים לכל התורות כולן: מציאות שכר ועונש, הישארות הנפש, מציאות אדון בעל יכולת להשכיר (לתת שכר) ולהעניש, והשגחה. בעקבות זאת, בין אמונת התורה לפילוסופיה אין שום הבדל פרט לכוונת התורה. לפי אלבלג התורה לא באה להורות אמיתות דתיות ומטאפיזיות, אלא חוקי התורה הם חוקים מדיניים שתכליתם היא להסדיר חיי חברה ומשפט לבני האדם. בזאת יצא אלבלג משיטת האריסטוטאלים המוסלמים שטענו שתכלית התורה היא הוראת הדרך לאושר של העולם הבא.

בעניין סתירות שבין התבונה למדע הרי אלבלג דובק ב"אמת הכפולה" (כמו אבן רושד) שבמקום שיש סתירה ביניהן חייב אדם מבחינת האמונה לאמר הן, ומבחינת ההכרה לאמר לאו, וזאת כדי לא להוריד מזכותו של כל תחום. בזאת הוא אף חולק על הרמב"ם שניסה לסתור את הוכחת אריסטו בדבר קדמות העולם כדי שלא יסתר סיפור התורה על בריאת העולם. דעתו של אלבלג שהעולם קדמון ואין בו בריאה והוא אף מפרש כך את מעשה בראשית שבמקרא. בזאת אלבלג משנה דעתו, שכן לפי "האמת הכפולה" סיפור מעשה בראשית יכול להורות על בריאה יש מאין ומבחינה פילוסופית-מדעית אין אנו חייבים לקבל זאת, ולכן אין צורך להידחק ולפרש את מעשה בראשית כדרך קדמות העולם. אלבלג טוען שבעוד שבמורה נבוכים הרמב"ם סתם דעתו האמיתית בדבר קדמות העולם, הרי שבספרו משנה תורה (הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ה) הוא טען שלגלגל אין קץ ותכלית והוא סובב תמיד, וזאת לפי אלבלג אמירה ברורה לנצחיות העולם.

האמת הנבואית אינה יכולה להיות מובנת אלא רק על ידי נביא, ואילו שאר בני האדם צריכים לקבל אותה כקבלה מאת הנביא. לכן דרך זו היא לא בטוחה ומעשית כיוון שאין אנו יכולים לרדת לעומקם של כוונת כתבי הקודש. אם כן, בזאת עדיפה הפילוסופיה, כיוון שהיא פועלת על דרך השכל, ועל האדם לדבוק בדרך ההכרה בתחילה ולראות בפסוקים כאסמכתא בלבד.

אלבלג, כמו הרמב"ם לפניו, יצא נגד חיבור קמיעות: "ואלו הם השמות אשר הגיעו לידי בעלי הקמיעות ונפתו בהם קצת תמימי לב בין המקובלים, וחשבום מן השמות הקדושים לדמיון אשר ביניהם במשקל ובשתוף האותיות, והאמינו בהם שהם מן הקבלה. ובאמת לפי דעת הפילוסוף אינו אלא זיוף שאירע בה ורעיון רוח, יוצא מן המקובל כשגגה היוצאת מלפני השליט"[2]. אלבלג היה מראשוני המבקרים הפילוסופיים של הקבלה ויוצא כנגד מחשבי קיצים. ר' משה אשכנזי מסתמך עליו בכתביו כנגד הקבלה. אולם אלבלג האמין שהקבלה קדמונית אך לא נשאר ממנה שריד עד שכמעט ואבדה לגמרי. את ר' משה די ליאון הוא מכנה "הגדול שבכולם"[3].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב"תיקון הדעות" סי' ל, כותב אלבלג "מהיום חמשת אלפים ונ"ב שנה למניננו" וא"כ זו שנת 1292. אולם בכמה כ"י במקום נ"ב נכתב ס"א ואף ס"ז.
  2. ^ תיקון הדעות, סי' ל"ז.
  3. ^ תיקון הדעות, סי' ע"ב.