יצחק בער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק פְריץ בער
(גרמנית) Baer
1888 –‏ 1980
יצחק בער.JPG
תרומות עיקריות
חקר היהודים בספרד הנוצרית בימי הביניים

יצחק פְריץ בער (קרי: "בֶּר"; בגרמנית: Baer) (ט"ז בטבת ה'תרמ"ט, 20 בדצמבר 1888‏‏[1]ד' בשבט תש"ם, 22 בינואר 1980) היה היסטוריון יהודי גרמני וישראלי, מגדולי החוקרים של היהודים בספרד הנוצרית בימי הביניים, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לשנת תשי"ח.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו ועיצובם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק פריץ בער נולד ב-1888 בקהילת הלברשטט שבגרמניה, שם גדל, כבן למשפחה יהודית אמידה. אביו היה משכיל ושומר מסורת. הוא רכש השכלה יהודית אשכנזית, בקהילה שבשלהי המאה ה-19 שמרה על צביון יהודי-מסורתי והעמידה מתוכה רבנים ותלמידי חכמים ששמם הלך לפניהם. בער למד תורה ומשניות בבית הספר היהודי ולאחר מכן בבית המדרש המקומי ואצל רב העיירה. כמו במשפחות יהודיות רבות בגרמניה, ביקר בער בגימנסיה ורכש השכלה אירופית הומניסטית, שם למד על בוריין שפות קלאסיות ואירופיות. לאחר מכן למד פילוסופיה, היסטוריה ופילולוגיה קלאסית באוניברסיטאות ברלין, שטרסבורג ופרייבורג. אוניברסיטת פרייבורג הייתה אז מרכז בעל שם עולמי ללימודי היסטוריה. מורו היה ההיסטוריון הקתולי היינריך פינקה, שתחת כנפיו פנה לעסוק ביהודי ספרד. אויגן טויבלר, מלומד גדול בתולדות המקרא והבית השני, אשר פתח לבער אשנב לגישה המדעית הביקורתית של לימודי היהדות. בער פרסם את הדוקטורט שלו ב-1913 תחת הדרכתו של פינקה. נושא הדיסרטציה היה יהודי אראגוניה. במלחמת העולם הראשונה שירת בחיל התותחנים הגרמני שבחזית המזרחית. אחרי המלחמה שב לברלין.

לבלובי דרכו האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 הוא החל לעבוד במחיצתו של אויגן טויבלר, שהקים את האקדמיה למדעי היהדות בברלין, שם פגש את רוזה האורוויץ, עמה התחתן. בער כתב ב-1922 ספר שלא ראה אור על יהודי דוכסות קלווה בצפון גרמניה במאות ה-18 וה-19. לאחר סיום כתיבת הספר שב למחקרו על תולדות יהודי ספרד. בשנים 1925 עד 1926 שקד על ליקוט חומר ולצורך כך שהה פעמים מספר בארכיוני ספרד.

בשנת תר"ץ (1930) עלה בער לארץ ישראל. ב-1929 הוציא לאור כרך תעודות שנושאו יהודי אראגוניה ונבארה. עבודה זו הוחזקה כיצירת מופת והציבה את בער בשורה אחת עם גדולי מדעני היהדות של דורו. העבודה הקנתה לו מ-1930 משרת הוראה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית שבראשו הועמד, כמרצה להיסטוריה יהודית בימי הביניים. בנוסף לכך כיהן במשך שנים לא מעטות (19321945) כפרופסור לימי הביניים בתחום ההיסטוריה הכללית ולא רק היהודית גרידא. בער היה מעורכי "הספרייה ההיסטוריוגרפית" ו"ספר היישוב" ומהעומדים בראשה של החברה ההיסטורית הישראלית. הוא אף משני האבות המייסדים (בצוותא עם בן-ציון דינור) ועורכו של "ציון" רבעון לחקר תולדות ישראל היוצא לאור מטעם החברה ההיסטורית הישראלית.

מפעלו הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק בער הוציא בשנת 1936 את ספר תעודות האינקוויזיציה ויהודי קסטיליה. בפרק זמן זה חיבר ערכים מרובים על יהודי ימי הביניים ויהודי ספרד באנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית. מחקרו של בער מתאפיין בנטייה להדגיש את הזרמים התת-קרקעיים הצפונים ביהדות, אשר מתגלמים ברוח האומה אותם היא רותמת על מנת להגשים את מטרותיה. הוא אף ראה השפעת גומלין הדדית בין ההיסטוריה הכללית ליהדות ולהיפך.

ב-1936 ראה אור ספרו בגרמנית "גלות" (בעברית הודפס רק לאחר מותו), המתאר את משמעות הגלות בעיניהם של היהודים ומתנגדיהם מדמדומי תקופת הבית השני ועד לעת החדשה. זאת על רקע המאורעות ההיסטוריים בהם צמחה. בשנות השלושים חקר בער ופרסם אודות היצירה הרוחנית של יהודי ספרד, התסיסה המפעמת בקרבם וספרות הווכחנות הדתית. העסיקה אותו בעיקר אישיותו רבת הפנים של המומר אבנר מבורגוס.

בשנת 1938 השלים בער את הנוסח הגרמני של יצירתו המונומנטלית והקאנונית "תולדות היהודים בספרד הנוצרית". בעם עובד הופיע הספר בשנת 1945. מהדורה מורחבת ומתוקנת התפרסמה בשנת 1959. הספר אף ראה אור באנגלית ובספרדית. זוהי עבודה אנציקלופדיסטית המקיפה את כל מכלול חיי היהודים על אדמת ספרד הנוצרית בפרק זמן של כארבע מאות שנה. הספר הקיף את היבטי היהודים בספרד בתחומים שונים כגון: הקהילה, ארגון והיררכיית המעמדות בה, כלכלה ודמוגרפיה, עלילות דם, אינקוויזיציה פרעות וגירוש, מעמדם החוקי והחברתי של היהודים בקרב המדינה והחברה הנוצרית, כלכלה ומיסוי.

בספרו הבליט בער את רציפותה של ההיסטוריה היהודית כחלק אינטגרלי הנטוע בהיסטוריה הכללית, בין הנצרות והאסלם. בער ראה בעזרא הסופר כמשתית יסודות הבניין של החברה היהודית אשר נשתמרה מאז ראשיתו של הבית השני. הגלות היא תוצרת הברית בין הקיסרות הרומית לכנסייה הנוצרית. הגלות הייתה מאורע טראגי בדברי ימי האומה. היהודים היו עתירי שאיפות מדיניות, שהנוצרים היו חפים מהן. מסיבה זו התקרבו הנוצרים לקיסרות הרומית, עד שזו הפכה לבסוף את הדת הנוצרית לדת הקיסרות. היהודים היו אזרחים מדרגה שנייה, ברוח תורתו של אוגוסטינוס בספרו עיר האלוהים, להשפיל את היהודים אך להותירם בחיים, שעל פיה נשק דבר. בער לא ראה 'תור זהב' אצל היהודים בספרד המוסלמית, כפי שסברו חוקרים יהודים אחרים של התקופה, ולדעתו תרבות החצרנים היהודית שגשגה בשל השחיתות והמתירנות שפשתה בקרבם של השליטים ולא בגלל סובלנות מכוונת ומתודית.

בער ביכר בספריו את פשוטי העם וישרי הדרך על פני המשכילים והעשירים (האווראיסטים) שהתנצרו והתנכרו לאומה בין השנים 1391 עד 1415 והיו לה לרועץ, זאת לעומת העם הפשוט שנותר דבק בדת ובלאום והללו הצילוהו משמד.

חסידי אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום ספרו נטש בער את תחום יהודי ספרד בימי הביניים ופנה לחקור את חסידי אשכנז בימי הביניים ואת תקופת המשנה. כבר בשנת תרצ"ח פרסם בכתב העת ציון מאמר מקיף על חסידות אשכנז, בו נוכחת השפעה נוצרית. בניסיון לכפות את החסידות על חלק גדול מן העם שלא הסכים להתנתק מהעולם. בער מדמה את רבי יהודה החסיד לפרנציסקוס מאסיזי. הוא מאיר את הניגוד בין היהדות האשכנזית שמאורגנת באופן סדור ודמוקרטי, לבין היהדות הספרדית שינקה מלשדה של התרבות הערבית הרציונלית.

בער חיבר את מאמרו המהפכני "היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים" ובו הוא יצא כנגד הדעה כי הקהילה היהודית היא פרי הגלות וכי היא צמחה כבשר מבשרו של האורבניזם האירופי בימי הביניים. לעומת זאת סובר בער כי הקהילה התפתחה עוד מימי הבית השני, והיא התקיימה באופן רציף במשך 1,300 שנים, עד לגיבושה שהגיע לשיאו בספרד. לאחר פרסום מאמר זה בגיל שישים ושתיים חדל בער מעיסוקו בימי הביניים – משלח יד שבו נודע כגדול החוקרים בן העידן ההוא – והחל לחקור את תולדות הבית השני ותקופת המשנה.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו הייחודית של בער התבטאה בהיסמכות על נוסח המשנה כמקור היסטורי עיקרי וראיית פילון האלכסנדרוני כמשמר מסורות נושנות, זאת תוך כדי התעלמות מוחלטת מכתבי יוספוס פלביוס וספרי הבשורות, מפאת היותם רוויי סתירות. בכך הפנה אליו את חִצי ביקורת החוקרים.

במאמרו "היסודות ההיסטוריים של ההלכה" ניסה בער לצייר תמונה של המדינה והחברה בישראל, זאת בנתחו את ההלכה והשוואתה עם חוקת יוון. הוא כתב חמישה עשר מאמרים, בנסותו להתוות היסטוריה חברתית ודתית של ימי הבית השני.

בער כתב את ספרו: "ישראל בעמים, עיונים בתולדות ימי הבית השני ותקופת המשנה וביסודות ההלכה והאמונה". הוא תופש את התקופה ההלניסטית הקדם-חשמונאית, כעידן בו נוצרו ההלכות הראשונות שבבסיסן אידאלים בעלי נופך מיסטי-סגפני-רוחני-של מות קדושים. הלכות אלה פילסו את הנתיב שבדרכו פסעה החברה היהודית מכאן ואילך. נעשו שני ניסיונות שנדומו לבנות חברה תיאוקרטית ברוח העקרונות הללו: האחד במלכות החשמונאים והשני במרד הגדול.

יצחק בער נפטר ביום שלישי, 22 בינואר 1980, ד' בשבט ה'תש"ם. בן 92 במותו.

פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחקרים ומסות בתולדות עם ישראל, ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ו 1985.
  • גלות, תרגם מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ם.
  • תולדות היהודים בספרד הנוצרית; מהדורה ב' מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, תשי"ט 1959.
  • ישראל בעמים: עיונים בתולדות ימי הבית השני ותקופת המשנה, וביסודות ההלכה והאמונה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו 1955.
  • תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: עם עובד "דעת", תש"ה 1945.
  • Fritz Baer, Studien zur Geschichte der Juden im Konigreich Aragonien: wahrend des 13. und 14. Jahrhunderts, Berlin: E. Ebering, 1913.
  • Fritz Baer, Das Protokollbuch der Landjudenschaft des Herzogtums Kleve: erster Teil: die Geschichte des Landjudenschaft Herzogtums Kleve, Berlin: C.A. Schwetschke, 1922.
  • Fritz Baer, Untersuchungen über Quellen und Komposition des Schebet Jehuda, Berlin: C.A. Schwetschke, 1923.
  • Jizchak Fritz Baer, Galut, Berlin: Schocken, 1936.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]