יצחק יעקב וייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יצחק יעקב וייס

הרב יצחק יעקב וייס (תרס"ב, 1901 - י"א בסיוון ה'תשמ"ט, 1989) רב ופוסק, מחבר סדרת ספרי השו"ת "מנחת יצחק". היה רבה של העדה החרדית, אולם השפעתו ההלכתית חרגה גם מעבר לגבולות העדה והוא נמנה בין פוסקי ההלכה הבולטים לאחר השואה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה דולינה שבחבל גליציה לרבי יוסף יהודה, דיין בעיר, וליוכבד בבטשי. אביו היה חסיד זידיטשוב אך משפחתו הייתה מקורבת גם לאדמו"רי בעלז. בשנות מלחמת העולם הראשונה עבר למונקאץ, שם לימד אביו תורה וחסידות לצעירים, ואף הוא הצטרף לאביו בהוראה מגיל צעיר. מסופר כי הוא למד חברותא עם אביו מדי לילה למשך 6 שעות רצופות, בבית המדרש של חסידות בעלז בעיר‏[1]. בגיל 16 קיבל סמיכה "יורה יורה" מרבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש ובית דינו, ובגיל 19 קיבל סמיכת "ידין ידין". בנוסף קיבל סמיכה מהרב מאיר אריק, מהרב שמואל ענגיל ומרבי שמעון גרינפלד. בימי בחרותו פרסם מדברי תורתו בכתבי עת תורניים, בהם "הבאר", "בית ועד לחכמים", "גפן פוריה", "לקט שושנה" ו"תל תלפיות". הוא התכתב עם כמה רבנים בולטים, בהם הרוגוטשובר. רוב מכתבים אלו אבדו בימי המלחמה. חלקם נמצאו לאחריה נדפסו בשו"ת מנחת יצחק.

נישא לאלטע רבקה לאה, בתו של הרב פנחס צימטבוים, רבה של גרוסוורדיין. עבר לעיר זו וצורף כדיין בבית הדין של חותנו. לימים הדפיס מדברי תורתו של חמיו בספרו מנחת יצחק חלק שני. בתקופה זו היה בין חסידיו של האדמו"ר רבי ישראל מויז'ניץ שהתגורר אז בגרוסוורדיין. הוא למד חברותא עם רבי יהודה הורוויץ מדז'יקוב במשך 6 שעות מדי יום.

את קורותיו בשנות השואה תיאר בחוברת "פרסומי ניסא" שנספחה לחלק הראשון של שו"ת מנחת יצחק. מאחר שלא היו לו תעודות נמלט מגרוסוורדיין והתחבא בקלויזנבורג בבית ידידו רבי יהודה הורוויץ. בהמשך הועסק בעבודת כפיה בהונגריה על ידי הנאצים, יחד עם בנו ישכר דוב (בעריש), שהיה אז בן 14. משהחלו האקציות וחותנו נשלח למחנה השמדה, התחבא בבונקר בעיר גרוסוורדיין וכך ניצל[דרושה הבהרה]. עם סיום המלחמה חזר לגרוסוודיין לנסות להציל את דברי תורתו ורכושו טרם שיעלה לארץ ישראל. בראותו את המצב של הקהילה, החליט להישאר ולשמש להם כרב. הוא עסק בהיתר עגונות וייסד שם ישיבה בשם "בית פנחס" על שם חמיו שנספה בשואה. בי' בכסלו תש"ה התאלמן. בשנת תש"ו נישא בשנית לבתו של רבי חיים דוד מווסלוי.

אחרי שהקומוניסטים השתלטו על רומניה ראה שלא יוכל לעסוק במילוי תפקידו כרב, ובשנת תש"ח (1948), בעצת הרב מטשיבין, עבר לאנגליה. הוא מונה לאב בית דין במנצ'סטר והתחיל בהוצאת ספרי השו"ת שלו, "מנחת יצחק". בשנים אלו התפרסם כפוסק. פעל בתחום טהרת המשפחה והכשרות והקים את הכולל הראשון במנצ'סטר, "כולל הרבנים". בתקופה זו הסמיך רבנים רבים.

בשנת תשכ"ח (1968) קיבל את פרס הרב קוק לספרות תורנית על סדרת ספריו‏[2].

בשנת תש"ל, אחרי פטירתו של הרב פנחס אפשטיין, ראב"ד של העדה החרדית, נקרא על ידי רבי יואל טייטלבוים לכהן בעדה החרדית. רבי יואל הכירו מצעירותו, לאחר שבתקופת שהותו במרגריטן היה הרב וייס מגיע אליו לדבר עמו בלימוד. קנאי העדה החרדית התנגדו למינוי בטענה שהרב וייס אינו מספיק קנאי. רבי יואל ענה להם ש"לקנאי אפשר ליהפך תוך 24 שעות, אבל לתלמיד חכם אי אפשר ליהפך בתוך 24 שעות..."‏[3]. בי"ט בסיוון (23 ביוני 1970) עלה לירושלים. בתחילה כיהן כסגנו של הראב"ד הרב דוד יונגרייז, ועם פטירתו בשנת תשל"ב כיהן כראב"ד תחתיו. בשנת תשל"ט (1979), עם פטירתו של רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, שהיה גאב"ד העדה החרדית, התמנה לגאב"ד תחתיו. בהיותו בירושלים עמד בקשרים תורניים עם הרב שלמה זלמן אוירבך, שהתבטא שמאז פטירתו של הרב מטשיבין לא היה לו עם מי לדון בהלכה‏[4].

התאלמן בשנית בי"ז בתמוז תשל"ג, והתחתן בשלישית עם מרים, בתו של רבי חיים מאיר הגר, גרושתו של רבי יהודה הורוויץ מדז'יקוב.

נפטר בי"א בסיוון ה'תשמ"ט (1989), ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. באותו יום נפטר גם רבי יהודה הורוויץ מדז'יקוב, בעלה הראשון של רעייתו.

בנו היחיד, בעריש, משמש כראש הקהל של חסידי סאטמר במנצ'סטר (קהילת רבי אהרן).

בשנות ה-90 נקרא על שם ספרו רחוב "מנחת יצחק" בשכונת גבעת קומונה בירושלים. בשנות ה-2000 נבנתה על שמו "קריית מנחת יצחק" בשכונת אחוזת ברכפלד במודיעין עילית. בבני ברק פתח הרב דוד הירש שלזינגר את ישיבת "מנחת יצחק" של חסידות דושינסקי.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בביתו קיים מכון "מנחת יצחק" להוצאת ספריו בראשות גבאו הרב ישראל חיים דוידוביץ'.

  • שו"ת מנחת יצחק (עשרה כרכים וכרך מפתחות)
    • קונטרס דברי חפץ - דרשות באירועים ומסיבות. נדפס בשו"ת מנחת יצחק חלק ג'.
  • שו"ת דברי יצחק (תש"ג)
  • מנחת יצחק על התורה (שני כרכים)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרדס, שנה סג חוברת י, עמודים 28-29

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התוספת התורנית של עיתון המודיע, ח' בסיוון תשע"ד, מפי בנו בעריש וייס.
  2. ^ יהושע ביצור, אלוף גורן מתח ביקורת על מתן פרס קוק לרב היושב בחוץ לארץ, מעריב, 17 ביולי 1969
  3. ^ המודיע שם
  4. ^ שם