יצחק מנהיימר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנהיימר ב-1858.

יצחק נח מנהיימרדנית: Isaak Noah Mannheimer;‏ 17 באוקטובר 1793 - 17 במרץ 1865) היה דרשן ומנהיג קהילתי יהודי יליד דנמרק, מעצבו העיקרי של נוסח וינה ששילב מוזיקה ושירה בארחות בית הכנסת.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק מנהיימר נולד בקופנהגן בירת דנמרק, כבנו של חזן. הוא למד בבית ספר רגיל וגם לימודי יהדות. למד באוניברסיטה פילוסופיה, שפות מזרחיות ותאולוגיה ובו בזמן המשיך את לימודי התלמוד.

עם מתן אמנציפציה ליהדות דנמרק נקבע מבחן כניסה לחברה עבור הצעירים היהודים. בהשפעתו של מנדל לוין נתנזון, מפרנסי הקהילה, מונה מנהיימר להיות מורה בבתי הספר היהודים המודרניים ("חופשיים" דוגמת בתי הספר של יהדות ברלין) לבנים ולבנות ובהמשך, ב-1816, היה המכין לבחינות בהן חויבו הצעירים היהודים, בחינות שקיבלו את הכינוי "קונפירמציה". המבחן בו עמדו הצעירים היהודים נערך על פי ספר לימוד שחיבר שלום כהן והושמטו ממנו רוב עיקרי האמונה היהודית והפולחנים היהודים המיוחדים. האופי האוניברסלי תאם את דעותיהם של הפרנסים היהודים של התקופה בקופנהגן.

ב-19 במאי 1817 נערכה לראשונה הבחינה של הצעירים היהודים, באולם קונצרטים, בטקס רב רושם, בנוכחות קהל, לאחר דרשה של מנהיימר בדנית, הושרו פזמונים בדנית, בליווי עוגב. הטקס הרשים מאוד את הנוכחים והקהילה היהודית החליטה ליזום, באותו אולם, טקסים חודשיים של "הגיגים", בימי רביעי, לאחר סגירת הבורסה לניירות ערך. הגברים נכחו בטקס ללא כיסוי ראש. חלק מהיהודים התחילו להתייחס לטקסי ה"הגיגים" כתחליף לתפילות הרגילות וזה גרם לתסיסה בקהילה היהודית. המסורתיים יותר, שהשלימו עם טקס הקונפירמציה, שהיה כרוך בהוראה שלטונית, התמרמרו מאוד על טקסי ה"הגיגים". הנושא גרם לפילוג בקהילה ואפילו משפחות התפלגו על כך. התסיסה נמשכה שלוש שנים, שבמהלכן היו הורים שסירבו לתת לילדיהם ללמוד אצל מנהיימר ומנהיימר התלונן בפני השלטונות על מנהגים יהודים מסוימים. הממשל נמנע מהתערבות ופרעות אנטישמיות שהתחילו ב-1818 ציננו את המחלוקת הפנימית ולבסוף בוטלו טקסי ה"הגיגים", אך טקס הקונפירמציה נמשך. מנהיימר קיבל ב-1821 חופשה ונסע להמבורג ולברלין, לבקר בהיכלים ולקחת חלק בריטואל שלהם.

בעת שהותו של מנהיימר בברלין הגיע לשם מכתב מקבוצה של יהודים וינאיים שחיפשו אדם שיוכל לייעץ להם בתיקונים שהם רוצים להנהיג ולהיות מנהיג רוחני. ישראל יעקבסון הציע למנהיימר לנסוע לווינה ושכנע אותו שישכרו אותו שם. מנהיימר הגיע לווינה בקיץ 1821, כדי לשאת שם שלוש דרשות ולייעץ לקהילה בנושא התיקונים.

שלטונות האימפריה האוסטרו-הונגרית שמרו את יהודי וינה במעמד נחות ומדוכא, מתוך רצון לגרום ליהודים להתנצר. זמן מועט לפני בואו של מנהיימר לווינה פרסם הקיסר האוסטרי צו שתבע מהיהודים שיפעלו להחלפת שפת התפילה לשפת המדינה ובמהלך המשא ומתן עם השלטונות הוכנו ספר תפילות ושירון, כנראה לפי הנוסח הרפורמי של ההיכל בהמבורג. בשלב זה הגיע למקום מנהיימר והכל התרשמו ממנו לחיוב. המשטר האוסטרי אותת שאינו מעוניין ברפורמה של ממש ביהדות, כי הם חששו באופן כללי מרפורמות, אלא רק בדרך לטמיעת היהודים.

רק בשנת 1811 הרשו השלטונות ליהודים להקים בניין קהילתי שבתוכו היו מקווה, בית תפילה ובית ספר ובניין זה, בתקופה בה הגיע מנהיימר לווינה, הוכרז כמבנה מסוכן וטעון הריסה, לכן ניתנה לקהילה רשות לבנות בניין אחר במקומו. מיכאל בידרמן, מנהיג הקהילה, ראה בחזונו הזדמנות לשנות את חיי הקהילה המקומית על ידי בניית בית כנסת מודרני, חדש ונאה, שבו יפעל מנהיג רוחני מודרני וישמש לידו חזן שישתלב בחיי המוזיקה העשירים של וינה. ב-9 באפריל 1826 נחנך בית הכנסת, שטאדטטמפל, שתוכנן ונבנה על ידי אדריכל אופנתי ודמה יותר לתיאטרון, מאשר לבית תפילה. בחנוכת בית הכנסת הנשים ישבו ביציע שהופרדה בסבכה עדינה, מנהיימר דרש בסגנון מודרני והחזן סלומון זולצר עם המקהלה והנגנים (כולם יהודים פרט למתופף) הנעימו את שהות באי בית הכנסת ובהם לא מעט נוצרים‏[1].

מנהיימר היה רדיקלי יחסית בנעוריו, אך נואש תוך זמן קצר מתקוותו הראשונית להכניס שינויים בנוסח התפילה כמו שנעשו בהמבורג. הוא הפך במהרה לשמרן והסתפק בטקסי קונפירמציה ובהשמטת חלק מהפיוטים. כבר ב-1830 התנגד אפילו לעוגב משום שזיהה אותו עם מנהגי הנוצרים. ב-1841 תמך בסידור התפילה החדש של ההיכל כשיצחק ברנייס תקף אותו, אך גינה את שלושת כינוסי הרפורמים בין 1844 ל-1846. הוא מעולם לא טען לתואר "רב" אלא כינה את עצמו "רועה רוחני" (Seelsorger), ולא עסק כמעט בהיבטים העקרוניים יותר של הדת אלא הגביל את עצמו לתחום האסתטי.‏[2] נוסח וינה, שתוכנן בקפידה כדי לא לפגוע ברגישויות השמרנים, הפך להצלחה גדולה בעולם ואומץ בקרב רבים.‏[3]

אוסף דרשותיו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מי נח: דרשות על פרשות השבוע אשר דרש מו"ה יצחק נח מנהיימער; אשר העתקתי אל שפת עברית אנכי, אפרים קוטנער, וינה: דפוס יעקב שלאססבערג, 1865.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 174.
  2. ^ (Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press (1995, עמ' 174-178.
  3. ^ David Sorkin, The Vienna Rite in the Nineteenth Century, בתוך: Hoffnungsvolle Momente in Der Deutschen Kultur, עמ' 119-126.