יצחק שמיר

תבנית:ח"כ יצחק שמיר (יזרניצקי) (‏האזנה^ⓘ‏^?‏, נולד ב-15 באוקטובר 1915), ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, ממפקדי הלח"י ומבכירי "המוסד".

לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, מונה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה בשנת 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ. בשנים 1987-1988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת, ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, בראש ממשלה צרה.

שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ הראשונה והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות הקואליציה, בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב, שלחמה בסדאם חוסיין. שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הובסה בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד לניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של מפלגת הליכוד, בשנת 1993 כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת עם תום מושב הכנסת השלוש עשרה, בשנת 1996.

על מפעל חייו ותרומתו למדינה קיבל שמיר את פרס ישראל בשנת תשס"א - 2001.

חייו

ילדות ונעורים

שמיר נולד בעיירה רוז'ינוי שבפולין (כיום רוז'אני בבלארוס) ב-15 באוקטובר 1915 כיצחק יזרניצקי. בילדותו עברה המשפחה לעיר וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר שמיר לגימנסיה העברית בביאליסטוק, בה סיים את חוק לימודיו. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. שמיר לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב-1935. לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח שבאוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון. משפחתו של שמיר נותרה בפולין והוריו, שתי אחיותיו ומשפחותיהן נספו בשואה.

שנות הלח"י

בשנת 1940 התפלג הלח"י מן האצ"ל. אנשי הלח"י דרשו להמשיך במלחמה כנגד שלטונות המנדט הבריטי, בעוד שאנשי האצ"ל חדלו מן המאבק, כדי להקל על הבריטים הנלחמים במלחמת העולם השנייה. שמיר הצטרף ללח"י ואימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל" על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה שמיר אימץ לעצמו, לאחר שהשתמש בשם זה במשך תקופה מסוימת בה התנהל אחריו מצוד של הבולשת הבריטית, הוא גידל זקן ופיאות התלבש בקפוטה וכובע סמט וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר שמיר ונכלא במחנה מחנה מזרעה. בתקופת מאסרו ריכזו הבריטים מאמץ ברדיפה אחר חברי הלח"י, שנחשב על ידיהם לארגון טרור. ב-12 בפברואר 1942 הם הרגו את אברהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י הכריזמטי - פעולה שכמעט מוטטה את הארגון.

בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא, בלווית חבר הלח"י אליהו גלעדי. מחוץ לכלא, הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של הלח"י, שהחליפה את שטרן. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני ובקריאה למעשים נמהרים. גלעדי נהרג בנסיבות לא ברורות ובמועד לא ידוע בשנת 1943. ישנה סברה שעל פיה נהרג גלעדי בידי חברי ארגון הלח"י, בפקודתו של שמיר, על רקע חילוקי הדעות בהנהגת הארגון‏‏. לאחר מות גלעדי והימלטות המונית של אסירי הלח"י מבית המעצר בלטרון, התגבש טריאומוירט בהנהגת הלח"י. חברי הטריאומוירט היו שמיר, ישראל אלדד ונתן ילין מור.

בשנת 1944, נישא שמיר לשולמית, אותה פגש בעת מאסרו במחנה מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי לגאלית.

כחבר הנהגת הלח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין, שתיהן בשנת 1944. ב-29 ביולי 1946 נתפס שמיר ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. יחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים נמלט ממחנה המעצר, והגיע לפריז דרך ג'יבוטי. ב-20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, הגיע לארץ.

שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, שהגה תוכנית להסכם שלום שכללה את מסירת הנגב לערבים, בינאום ירושלים והחזרת הפליטים הערבים לבתיהם. הרצח אירע ב-17 בספטמבר 1948. רבים סבורים כי שמיר עמד מאחורי הפעולה, שזעזעה את המדינה הצעירה, והביאה למעצרם של כ-200 חברי הלח"י. שמיר טוען כי "לא התנגד" לביצוע הפעולה.

פעילותו של שמיר בלח"י הפכה אותו לאישיות בלתי רצויה בבריטניה למשך כל חייו.

עבודה במגזר הפרטי, שירות במוסד וכניסה לפוליטיקה

לאחר הקמת המדינה השתלב שמיר בעסקים פרטיים. הוא עבד בחברה קבלנית שסללה כבישים וניהל לזמן מה מפעל לגומי בכפר סבא. הצטרף למפלגת הלוחמים שכללה רבים מחברי הלח"י ושימש כמזכיר סניף ת"א של המפלגה. בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים והגיע לדרגה בכירה בו. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל וחסמה את הקידום למשרות ממלכתיות בכירות בפני מי שזיהתה כבעל דעות פוליטיות קיצוניות, כגון יוצאי הלח"י‏‏, אך משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי וב"מוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה.

בשנת 1965 פרש מן "המוסד", והמשיך לפעול כאיש עסקים, במסגרת חברה להשקעות שפעלה בתל אביב. בשנת 1969 הצטרף לתנועת החרות, והיה פעיל במסגרתה בכל הנוגע ליהודי ברית המועצות. בסוף שנת 1973 הפכה תנועת החרות לחטיבה העיקרית במפלגת הליכוד, ובמסגרת הבחירות לכנסת השמינית נבחר שמיר לכנסת מטעמה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד שבו החזיק שנים רבות.

חבר הכנסת ויושב ראש הכנסת

בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. לאחר המהפך, ב-1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979.

שר החוץ

פגישה עם מזכיר ההגנה של ארצות הברית קספר ויינברגר בפנטגון בתפקידו כשר החוץ (15 באוקטובר 1982).

באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שסירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם שר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב-10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ. לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 שבהן שוב ניצח הליכוד, שמר על תפקידו גם במסגרת הממשלה החדשה שהוקמה.

ממשלתו השנייה של מנחם בגין הייתה תחת השפעתו של שר הביטחון, אריאל שרון, שהגה ותאם את מהלכיה העיקריים. ישראל עמדה במחויבויותיה על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, שהיו מהלכים כנגדם הצביע בעבר שמיר בכנסת. אולם, לאחר התפטרותו של דיין, נזנחו "שיחות האוטונומיה", וניסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981 שבה הציע פהד מלך ערב הסעודית הכרה בישראל, ומשא ומתן בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בצפון החלה הסלמה ביטחונית, ששיאה היה מלחמת לבנון, אך לשמיר לא הייתה השפעה משמעותית על הלחימה בצפון.

כשר חוץ, חיזק שמיר את היחסים עם מדינות אפריקה והגוש הקומוניסטי[5]. ב-4 ביוני החלה מלחמת לבנון וב-13 הטיל צה"ל מצור על מערב ביירות. באמצע אוגוסט 82' הושג הסכם בתיווכו האמריקני של פיליפ חביב בין ישראל, אש"ף בראשות יאסר ערפאת והממשל הלבנוני לפינוי המחבלים הפלסטינים והצבא הסורי מבירות. במסגרת ההסכם הוקם כוח רב-לאומי, מכוחות אמריקניים, צרפתיים ואיטלקיים וכן מצבא לבנון שתפקידו היה לפקח על גירוש פעילי הפת"ח מלבנון לטוניס ופינוי הצבא הסורי, ולאבטח את השטחים המפונים במערב בירות. ההסכם כלל גם את שילוב צבא דרום לבנון בצבא לבנון החוקי ופירוק שאר המליציות הלבנוניות. מהסכם זה יצא אל הפועל רק גירוש פעילי הפת"ח. שאר התחייבויות ממשלות לבנון וישראל לא יצאו אל הפועל בשל רציחתו של נשיא לבנון הנבחר ומנהיג הפלאנגות הנוצריות, בשיר ג'ומייל.

ב-15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שאישרה את כניסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, לאחר רציחתו של נשיא לבנון ומנהיג הפלנגות, בשיר ג'ומייל. עם כניסתם למחנות, חוללו הפלנגות את טבח סברה ושתילה. שמיר נקרא להעיד בפני ועדת כהן, שחקרה את הטבח, ונמנה עם האישים שהוועדה הזהירה אותם, בנובמבר 1982, כי הם עלולים להיפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו גם מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע, או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.

לאחר בחירתו של אמין ג'ומייל כנשיא לבנון התנהלו שיחות על הסכם ביטחוני נוסף ביו ישראל ללבנון. השיחות הניבו הסכם שנחתם ב-17 במאי 83', ובו התחייבו הצדדים לכבד את הריבונות, העצמאות והגבולות והכריזו על תום מצב המלחמה‏‏. ההסכם לא זכה למימוש ואחרי כעשרה חדשים הודיעה ממשלת לבנון על ביטולו‏‏.

ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה

יצחק שמיר בעת ביקור ברפא"ל. מאחוריו עוזרו, צחי הנגבי, ומימינו יוסף לוין, איש רפא"ל

ב-28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת ממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש" והתכוון, כמובן, לעצמו. שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד. שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות. הנשיא חיים הרצוג הטיל על שמיר את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר השאיר בידיו את תיק החוץ, שבו החזיק בממשלת בגין.

ישנה סברה על פיה גורמים שונים בליכוד ששאפו לצבור כוח כדי להתמודד על ראשותו בעתיד, העדיפו את שמיר על לוי מתוך מחשבה שההתמודדות מול שמיר, בעתיד, תהיה קלה יותר. הבולט בתומכי שמיר בהתמודדות מול לוי היה רוני מילוא מצעירי חברי הכנסת בליכוד.

שמיר קיבל מדינה הנתונה במשבר עמוק - ביטחוני, כלכלי וחברתי. המיתון העמוק היה תוצאה של משבר עולמי ושל המדיניות הכלכלית השגויה של שר האוצר יורם ארידור. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף). החברה הייתה מקוטבת על רקע מלחמה זו בין ימין ושמאל. הקיטוב הגיע לשיאו כאשר איש הימין, יונה אברושמי, השליך רימון לעבר הפגנת "שלום עכשיו" בירושלים, ובכך רצח את אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו".

המצב הכלכלי

פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שערי מניותיהם. החשש כי המניות יפלו, וביחד עמם המערכת הכלכלית בישראל, וחסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב-13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל. חשיפת התוכנית בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 היה 21.1%.

המצב הביטחוני

בלבנון המשיך צה"ל להסתבך, ב-4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור, ובאירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול. באירוע דומה ב-23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ-150 חיילים אמריקנים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יום יומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף.

ב-6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב-12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק שהראה את המחבלים בחיים. כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג בדם קר שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת חקירה, ובראיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה - זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת-אלוף יצחק מרדכי. פרשה זו הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה.

ב-27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית" שהתברר כי היא העומדת מאחורי פעולות חמורות שבוצעו בשנות השמונים - ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, הירי במכללה האסלאמית בחברון - וכי חבריה תכננו פעולות חמורות נוספות.

על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך (השני), שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, שלא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד ששרון זכה ב-41%, הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם".

קדנציה שנייה כראש ממשלה - "רוטציה"

הרכבת הממשלה החדשה

על אף שרבים צפו את ניצחונו הגורף של המערך (השני) בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה גרם לכך ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא אבו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם כן יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה אך הוא כשל בכך, תיווך חיים הרצוג עצמו, בצעד חסר תקדים, בין הסיעות השונות, והצליח להביא להסדר לפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שנשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר (מאוחר יותר הוחלף במשה נסים עקב סכסוך עם שמעון פרס), ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם, כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץ. הסדר זה כונה "רוטציה".

שר החוץ בממשלת האחדות

בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, שבסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל מלבנון.

תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל.

תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד, אך רוב הציבור תמך בנסיגה, שנראתה כצעד מתבקש והכרחי. על אף התנגדותו של שמיר אושרה הנסיגה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985.

בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה, בתמיכת שמיר, במאי 1985 על "עסקת ג'יבריל" במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא" ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן הגיש שמיר הצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים, אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת, ואיש מהם לא ריצה את תקופות המאסר הארוכות שנגזרו עליהם.

באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין.

שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986.

אך ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. באפריל 1986 פוטר מתפקידו שר האוצר מודעי, לאחר שכינה את פרס "ראש ממשלה מעופף".

כן היו מתוחים היחסים בצמרת הליכוד. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה, לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים". בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992 בו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים".

ראש הממשלה בממשלת האחדות

על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בדיבורו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת לקבל את תפקיד שר החוץ בממשלת שמיר.

על הפרק עמדו מספר נושאים. לאחר השלמת הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, היה צורך דחוף בקידום התהליכים המדיניים, אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות בעניין זה.

פרשת קו 300

ערך מורחב – פרשת קו 300

על תחילת כהונתו של שמיר העיבה פרשת קו 300 אותה כינה שמיר "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה". במאי 1986 נחשף כי ראשי השב"כ מעורבים בפרשה שבה חיפו על אהוד יתום שהרג את מחבלי קו 300 בהוראת ראש השב"כ אברהם שלום, ונחשדו בדיווח כוזב לוועדות החקירה, עדות שקר, זיוף מסמכים, וכי בוועדת החקירה שכונתה "ועדת זורע", בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, ישב איש השב"כ יוסי גינוסר שהיטה את האשמה לעברו של יצחק מרדכי.

פרס ושמיר ניסו למנוע מן היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, מלחקור את הנושא, והעבירו אותו לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). בסופו של דבר נאלצו כל אנשי השב"כ המעורבים בפרשה להתפטר, וקיבלו חנינה (אף בטרם הועמדו לדין) מהנשיא חיים הרצוג. בכך נמנע בירור משפטי של העניין, שעלול היה לחשוף את סודותיו ודרכי פעולתו של השב"כ.

דו"ח משרד המשפטים בנושא שפורסם ב-29 בדצמבר 1986 טיהר את שמיר מכל אשמה, וזאת על אף שראש השב"כ אברהם שלום התעקש כי כל פעולותיו נעשו "בסמכות וברשות" וכי שמיר הורה לו שלא להותיר בחיים מחבלים שייתפסו בידי כוחות הביטחון. גרסה זו נדחתה בעיקרה. שמיר לא הסתיר את רווחתו מקבלת גרסתו.

הלביא ופולארד

משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים, והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקני, כאשר האמריקנים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, והעובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, התקבלה ההחלטה לסיים את הפרויקט על דעתו, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה.

פרשה נוספת שלה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד". בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד עובד המודיעין של הצי שריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל - ארצות הברית. כשר החוץ היה שמיר מעורב בעניין זה לאחר התפוצצותו, בניסיונותיו לצמצם את הנזק הגדול שנגרם ליחסי החוץ של ישראל. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמשרתים בממשלה.

נסיונות פרס להגעה להסדר מדיני

בשנים אלו ניהל שר החוץ, שמעון פרס, משא ומתן עם מדינות ערב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ניסיונותיו של פרס נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין מלך ירדן והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון. לשמיר הייתה השפעה רבה על חברי הממשלה ולא היה סביר שהוא יאפשר לפרס לגייס רוב שיצביע בעד הסכם שלא תואם עם שמיר ואף לא הובא לידיעתו באופן רשמי. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר טען כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס טען כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הוא חופשי לפעול על פיו.

בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. במהלך 1987 הלך והתדרדר המצב הביטחוני בשטחים, ובראשית יוני התפרעויות המוניות שבאו לציין מלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים, ולשליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה, הביאו לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש ביחס לתושבים הפלסטינים, בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית.

האינתיפאדה הראשונה

באירוע חמור, המכונה "ליל הגילשונים", חדר מחבל המוטס בגילשון לבסיס צה"ל ליד קריית שמונה והרג שישה חיילים ב-25 בנובמבר 1987. ימים ספורים לאחר מכן פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה.

האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר ושר הביטחון, יצחק רבין, הנהיגו שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה", בניסיון לבלום את האינתיפאדה. עשרות פלסטינים נהרגו בחודש הראשון להתקוממות‏‏. תחנות טלוויזיה ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם.

במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של שר החוץ האמריקני ג'ורג' שולץ לפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהייה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים משא ומתן ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך.

כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, הורה שמיר על ההתנקשות באבו ג'יהאד ב-16 באפריל 1988, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד, לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אולם הביא להפיכתה משורה של הפגנות עממיות לסדרת התקפות שנשאו אופי צבאי יותר ויותר.

הקדנציה השלישית כראש הממשלה

ממשלת האחדות השנייה

ב-1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של 65 מנדטים. אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד ששמעון פרס היה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון.

בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה משא ומתן עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במשא ומתן עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו וסייע להן לדעוך במהירות.

בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית - ג'ורג' בוש (האב). הממשל החדש בארצות הברית, שנכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר, שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן הנשיא המצרי חוסני מובארק בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארק "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יזמת מובארק, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן.

פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים משא ומתן עם נציגות של תושבי השטחים, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה עת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין. דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, אותם אין על שמיר לעבור. קווים אלו לא אפשרו התקדמות, אף לוּ היה שמיר חפץ בה. בוועידה סוערת של הליכוד, שנערכה ב-12 בפברואר 1990, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו" (האירוע זכור בשם "ליל המיקרופונים").

יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר הכנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מנצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, ואם ברצונו לבצע אותו, עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות.

מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה, עם אריה דרעי, איש ש"ס, הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-דתיים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה.

ממשלת ימין-דתיים

הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה (יובל נאמן מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגאולה כהן קיבלה את משרת סגן שר המדע והטכנולוגיה), צומת (רפאל איתן קיבל את תיק החקלאות) והחל מ1991 צורפה אף מפלגת מולדת (רחבעם זאבי מונה לשר בלי תיק). אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלשה עיראק, בראשותו של סדאם חוסיין, לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ הראשונה. בממשלה זו כיהן שמיר גם כשר הביטחון וכשר האוצר למשך שלושה חודשים, עד שמינה לתפקידים אלה, בהתאמה, את בן בריתו הפוליטי, משה ארנס ואת יצחק מודעי.

מודעי פרש מהליכוד, יחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית בעקבות "התרגיל המסריח" והקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". הוא נשא ונתן עם שמיר וקיבל שוב את תיק האוצר. בעת משא ומתן זה הדהים מודעי את הציבור, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימוש ההסכם הקואליציוני עמו, דבר שהתפרש כחוסר אימון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר.

מלחמת המפרץ הראשונה

אל הכוחות האמריקנים שהצטברו במזרח התיכון, במבצע "מגן המדבר" שיהפוך לאחר מכן למבצע "סופה במדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, כערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה, ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה.

בלילה שבין 16 בינואר ו-17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל-25 בפברואר נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב ואדם אחד נהרג מפגיעה ישירה. נזק רב נגרם לרכוש וכ-300 אנשים נפצעו. למרות הפגיעה הפיזית המועטה יחסית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, העדר התגובה של הממשלה, והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. בסופו של דבר ישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין. מצד שני לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ולשחיקה בכח ההרתעה שלה ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה.

ועידת מדריד והתפרקות הממשלה

עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו. ידועה אמרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות".

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר, וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ, קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב-30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.

שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פרוק א שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הינו נאום "גבלס") אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים, בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם) ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר בינואר 1992, זאת לאחר ש"צומת" פרשה עוד קודם לכן, עקב חילוקי דעות בנושא החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. פרישה זו הביאה להקדמת הבחירות.

קליטת העלייה

במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה. אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים - מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב-25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה" שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב אי היציבות הפוליטית במדינתם.

בקליטת גל עלייה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים כי שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות.

הכישלון בבחירות לכנסת השלוש עשרה

עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב-24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.

שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי) כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מיליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל, אך השיטה החדשה נועדה להיכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה, שחשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגרעונות תקציביים, החל משתמש בססמה "מושחתים - נמאסתם!".

הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה-77 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו), עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992 הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה.

לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.

בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, מפלגת העבודה (יחד עם מרצ והמפלגות הערביות) יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת הליכוד, תוך הסתייעות בכישלונה של "התחיה" לעבור את אחוז החסימה (אחוז החסימה אמנם עלה בבחירות אלה לראשונה מאז קום המדינה, אולם דווקא "התחיה" הייתה מיוזמות החוק להעלאתו). גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלת שמאל-דתיים, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר.

עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת, עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

לאחר הפרישה

בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, אותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן יצא לאור בשנת 1998 ספרו של חיים משגב "שיחות עם יצחק שמיר". על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות - התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום האחרון של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי"‏‏. לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד והוצב שם במקום האחרון של כבוד ברשימה לבחירות לכנסת השש עשרה‏‏‏.

שמיר כיהן בתפקיד ראש ממשלה קרוב לשבע שנים סך הכל, משך זמן רב יותר מכל ראשי הממשלה של מדינת ישראל, פרט לדוד בן-גוריון. בניגוד לאנשי ציבור בולטים אחרים, כמו אברהם (יאיר) שטרן ומנחם בגין ששמיר תפס את מקומותיהם, שמיר לא היה כריזמטי במיוחד. לא היה לו כושר נאום או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. "סמלו המסחרי" היו קומתו הנמוכה ותדמיתו הנמרצת. לעתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאימרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הם שימשו חיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, שאין להסיטו מן הדרך.

בשנת תשס"א - 2001 זכה בפרס ישראל על מפעל חייו.

שמיר נשוי לשולמית, ואב ליאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן), איש עסקים, ולגלעדה, בעלת תפקיד בכיר במשרד הביטחון. כיום שמיר מאושפז במוסד סיעודי במרכז הארץ ‏‏.

על שמו נקרא (עוד בחייו) בית ספר יסודי ממלכתי בעיר חולון.

ספריו בעברית

• מכתבים לשולמית, משרד הביטחון, תל אביב, 2001.
• סיכומו של דבר, עידנים תשנ"ד 1994.

לקריאה נוספת

• יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר - כסלע איתן, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי וידיעות ספרים, 2008.
• נדיר צור, רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
• חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, הוצאת ספרית פועלים, 1997.
• שלמה אוקון, יוסף אחימאיר, יוסף כרוסט (עורכים), נאום ראש הממשלה, הוצאת בית יאיר, 1990
• אהרון אמיר, שלוש אהבות מנדטוריות, נדפס בהאומה, 145, 2001.
• אילן שיינפלד, הפה והטלפיים : יצחק שמיר ושמעון פרס בעין המצלמה; ניתוח השוואתי, נדפס בסטודיו, 19, 1991.

קישורים חיצוניים

• שילה הטיס רולף, יצחק שמיר (יזרניצקי), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
• תבנית:חבר כנסת
• יצחק שמיר - קורות חיים, באתר פרס ישראל
• יצחק שמיר, באתר של משרד ראש הממשלה
• יצחק שמיר - ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, באתר "ניחוח ישראלי"
• יצחק שמיר: קנאי לארץ-ישראל השלמה, באתר הסוכנות היהודית
• יצחק שמיר, באתר "חרות - התנועה הלאומית"
• תבנית:וידאופדיה

הערות שוליים

ערך מומלץ