יציאה בשאלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יציאה בשאלה (נקראת גם יציאה לשאלה וחזרה בשאלה) היא תהליך בו אדם דתי משנה את אורח חייו ולעתים גם את אמונותיו, לאורח חיים חילוני באופיו. הכוונה למהלך אינדיווידואלי, להבדיל מתהליך חילון שבמסגרתו חברה נהיית יותר חילונית. הביטוי מתייחס כמעט תמיד ליהודי, אם כי לפעמים משתמשים בו בהשאלה גם לגבי בני דתות אחרות, והוא אינו משמש לציון המרת דת או התבוללות.

כוונת המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודי הדתי מחויב במגוון רחב של מצוות המקיפות את כל היבטי חייו. לדוגמה: חלק מסדר יומו מיועד לתפילה, פעילותו העסקית נפסקת בשבת ובחגי ישראל, וקשריו המיניים, בייחוד אלו שאינם במסגרת נישואים או שאינם הטרונורמטיביים-מסורתיים, מוגבלים מאוד. בימינו נהוג לכנות יהודי המקבל על עצמו לקיים את חוקי התורה - "יהודי דתי", בעוד יהודי שאינו רואה עצמו מחויב לחוקי התורה מכונה "חילוני". עם זאת, יש הבדלים רבים בין היהודים הדתיים במידת אדיקותם במצוות. בנוסף, יש חילוניים רבים המקפידים על שמירת חלק מהמצוות ממניע דתי או לחלופין, מתוך קרבה מסוימת לדת.

הביטוי "יציאה בשאלה" מיוחס לרוב לתהליך בו אדם שהשתייך לציבור הדתי או החרדי מפסיק באופן גלוי לשמור את המצוות המייחדות את הציבור הדתי ולרוב גם עוזב ציבור זה. זה להבדיל מהמונח "אנוס"‏[1] המתאר אדם מהציבור הדתי או החרדי אשר הפסיק, באופן חבוי, להחזיק בכל או רוב התפיסות הדתיות, והוא למעשה חילוני[1] אשר מסיבות שונות משמר את אורח חייו הדתי למראית עין, לפחות עד שיעזוב את חברה זו. הביטוי יציאה בשאלה בדרך כלל אינו משמש לציון מקרים פחות קוטביים, כגון צמצום זמני בשמירת מצוות אצל אנשים דתיים, ותופעה זו מכונה "התחלשות"‏[2].

יציאה בשאלה בזרמי יהדות לא אורתודוקסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת היציאה בשאלה אינה בהכרח פוסחת גם על חוגים דתיים שאינם נמנים עם הזרמים האורתודוקסיים, וייתכנו מקרים בהם המונח "יציאה בשאלה" ישמש לתיאור התופעה בקרב קונסרבטיבים, רקונסטרוקטיבים, קראים, רפורמים ויהודים משיחיים, שעזבו את אורח חייהם הדתי אל אורח חיים סינתטי יותר מבחינה דתית, או חילוני.

היקף התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי שניסח כמה מיסודות החילון בראשית העת החדשה

בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשר צבי גינצברג (המכונה אַחַד הָעָם) מייסד הזרם של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית - היה בן למשפחה חסידית שנטש את אורח החיים הדתי

קשה להעריך את אחוז העוזבים את הדת בעת העתיקה ובימי הביניים, במקום ובזמן מסוים. עם זאת, מניחים כי במקומות בהם הייתה קהילה יהודית גדולה אשר נעלמה באופן חלקי או מלא, כאשר לא ידוע על אסונות או הגירה רחבת-היקף באותה תקופה,[דרוש מקור] הגורם להתדלדלות הקהילה היה נטישת הדת. בספרות השו"ת ישנן שאלות רבות לגבי התמודדות עם אנשים שהמירו את דתם או הפסיקו לשמור חלק מהמצוות או את כולן, אולם קשה להעריך מה היה האחוז של אנשים אלו.

במאה ה-18 וה-19 הייתה במערב אירופה תופעה של נטישה המונית של הדת, ורק מעטים נשארו שומרי מצוות. לעומת זאת, במזרח אירופה היו היקפי היציאה בשאלה קטנים יותר, למרות שעדיין משמעותיים מאוד, כפי שניתן לראות בדבריו של הרב קוק, שכתב לאב שילדיו נטשו את מצוות הדת, שהתופעה נובעת מרוח הזמן אשר מושך רבים מהצעירים.

בארץ ישראל בימי העליות הראשונות והמנדט הבריטי היו אחוזי נטישה גבוהים של הדת, דבר שגרם לחלק מהרבנים במזרח אירופה לייעץ לאנשים שלא לעלות לארץ ישראל. תופעה דומה התחוללה בארצות הברית, דבר שהוליך להתנגדות להגירה לארצות הברית ממזרח אירופה.

לאחר קום המדינה, העליות הגדולות ויצירת המעברות, התחוללה תופעת התחלנות אצל ילדי מעברות שנקלטו בחברות נוער בקיבוצים עקב המצוקה הכלכלית של הוריהם.[דרוש מקור] לעתים רבות האטרקטיביות של חברה חילונית שוויונית וחקלאית גברה על האופציה של חיים מסורתיים במעברה נטולת תקווה כביכול. מה גם שמדריכי הנוער מתוך אידאולוגיה חילונית סוציאליסטית עשו רבות כדי לנתק את הנערים והנערות מאמונותיהם ואורח חייהם הדתי[דרוש מקור].

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו נוהגים להבדיל בין הציבור החרדי לשאר הדתיים בהערכת היקף התופעה. הסוציולוג פרופ' מוטי בר לב העריך שכחמישית מהצעירים חובשי הכיפות הסרוגות יוצאים בשאלה, ואילו פרופ' שרגא פישרמן ממכללת "אורות ישראל" מביא מקורות שמדובר על רבע מהם‏[3]. מחקר שנערך בשנת 2011 במכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" העריך כי כ-30 אחוז מבני הנוער הדתי נושרים מהדת, אך רבים מהם חוזרים לדת בסופו של תהליך גיבוש זהות עצמית, שנמשך לרוב עד גיל 28. אנשים אלו זוכים לכינוי העממי "דתל"ש ל"ש".‏[4][5]

לפי סקר הלמ"ס, שיעור המגדירים עצמם כחילונים שגדלו (בגיל 15) בבית "חילוני", "מסורתי-לא כל כך דתי", "מסורתי-דתי" או "דתי", היה 76%, 15%, 6% ו-3% בהתאמה. שיעור המגדירים עצמם כחילונים שגדלו בבית חרדי לא פורסם, "בשל מיעוט תצפיות ועקב טעויות דגימה גדולות."‏[6].

1.24% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל הגדירו עצמם כחילונים שגדלו בבית דתי, ומספרם (כ 46.3 אלף) קטן ממספר הדתיים והחרדים שהעידו על עצמם שגדלו בבית חילוני (50.7 אלף).‏[7] כאשר מביאים בחשבון מעברים בין קבוצות המסורתיים ומהן, נמצא ששיעור המשיבים שהגדירו עצמם כחילונים (41.5%) היה גבוה ב-9.2 אחוז משיעור אלו שגדלו בבית חילוני (38%), שעה ששיעור המגדירים עצמם כחרדים או כדתיים (20%) היה נמוך ב-15.2 אחוז משיעור אלו שגדלו בבית דתי או חרדי (23%).

רובם המוחלט של היוצאים בשאלה הם בגילאי 15-25 שעדיין לא התחתנו.[דרוש מקור] בעלי משפחה שיצאו בשאלה הם נדירים בהרבה, למרות שקיימים מקרים של יציאה בשאלה בכל הגילאים, כולל של משפחות שלמות, אשר בהן שני ההורים מחליטים לצאת בשאלה יחד עם הילדים. מקובל לחשוב שאחוז היוצאים בשאלה בקרב הבנים גדול יותר מאשר אצל הבנות.[דרוש מקור]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יציאה בשאלה" הוא ביטוי מודרני, המהווה פרפרזה היפוכית עגתית של המושג חזרה בתשובה. הסופר אשר רייך מיחס לעצמו את טביעת הביטוי "חזרה בשאלה",‏[8] אך חלקו הראשון של הביטוי, המילה 'חזרה', מוחלפת פעמים רבות במילה 'יציאה'. על הביטוי "יציאה בשאלה" כתב רוביק רוזנטל ש"הוא יוזמה לשונית מאוחרת ונכונה".‏[9]

רבנים רבים מתנגדים למושג הזה משתי סיבות:
א. "חזרה בתשובה" אין היפוכה חזרה בשאלה, שכן "התשובה" איננה מענה לשאלה (Answer) אלא שיבה (Return) אל ה"מקור", "שורש" (אדם שמתחזק בקיום המצוות ובאמונה באלוהים- חוזר לשורשיו היהודיים). על כן, היפוך המושג אינו חזרה בשאלה, אלא "התרחקות" (וכדומה).
ב. מן ההיפוך הזה משתמע שלאדם מאמין יש את כל התשובות ואסור לו לשאול שאלות, ואדם שמתרחק מהדת כאילו שהחל לשאול שאלות. לדעת הרבה רבנים, הדבר לא נכון, שכן לדעתם, לאדם מאמין אין את כל התשובות והיהדות מעודדת לשאול שאלות ולברר את האמונה כמו שעשה איוב וכמו שרואים בכוזרי.

ביטויים נוספים, נרדפים או דומים במשמעותם לביטוי "יציאה בשאלה", הם:

  • פריקת עול תורה ומצוות: ביטוי שמקורו במסכת אבות (ג ה).
  • חזרה בשאלה: היפוך חלקי של הביטוי "חזרה בתשובה", אשר מתייחס לחילוני שנעשה דתי. המילה "תשובה" אמורה אמנם להתפרש בתור מילה נרדפת ל"חזרה" (אל האל), אך כשנטבע המונח "חזרה בשאלה" כהיפוך של "חזרה בתשובה" - הובנה המלה "תשובה" בטעות כ"מענה" (כביכול, מענה לתהיות על אודות העולם והאמונה).
  • יציאה בשאלה: היפוך מלא של הביטוי "חזרה בתשובה".
  • התפקרות: ביטוי שנגזר מן המילה "הפקרות" (כלומר, חופש מוגזם, היעדר פיקוח), וככל הנראה גם מן השם אפיקורס‏‏‏[10] (פילוסוף יווני שתורתו הפכה סמל לחילוניות). ביטוי זה יוצר הקשר שלילי של אדם המבקש לצאת ממסגרת החוק והנורמות החברתיות. מילה זו מופיעה בשפה העברית כבר בספרות מתקופת התלמוד, אך מקובלת בימינו בעיקר בקרב הציבור הדתי והחרדי.
  • התחלנות: ביטוי חדש יחסית שנגזר מהמילה "חילוני" במשמעותה המודרנית.
  • דתל"ש - ראשי תיבות של "דתי לשעבר" - ביטוי שנפוץ כיום, ומתייחס לרוב לחברה הדתית-לאומית ולא לחברה החרדית.
  • דתל"ב[דרוש מקור] - ראשי תיבות של "דתי לבינתיים" - ביטוי פחות נפוץ, ומתייחס לנערים אשר שוקלים או מתכננים לחזור בשאלה.
  • חזרה בתשוקה - פרפראזה על "חזרה בתשובה". בכינוי זה משתמשים בעיקר פובליציסטים חרדים[דרוש מקור], והוא מתייחס ליציאה בשאלה שסיבתה אינה קושיות על הדת אלא קושי בקיום מצוות הדת ורצון "לפרוק עול" לדעתם.

סיבות ליציאה בשאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקת האמונה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור חיים כהן, חוזר בשאלה מפורסם. שימש משנה לנשיא בית המשפט העליון, ובצעירותו למד בישיבת מרכז הרב. כהן קישר את נסיבות חזרתו בשאלה לשואה, לעיון בספרי פילוסופיה, להתבוננות בתנ"ך שמצא בו צדדים לא מוסריים בעיניו, וכן לחשיפתו לחיי החרדים בירושלים

כאשר יהודי מגיע למסקנה שאין אלוהות, או שהפרשנות היהודית לרעיון האלוהות שגויה, או שאלוהי היהדות אינו מחייב את שמירת המצוות הכתובות בתורה במתכונתן, הוא עשוי להפסיק לקיים את המצוות או חלקן, כצו אלוהי או בכלל.

היציאה בשאלה ותופעת החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חילון

החל מהמאה ה-17 החל באירופה תהליך של הצגת סימני שאלה לדת, שהשפיע גם על היהודים. תהליך זה נבע ממספר רב של גורמים כלליים (בין היתר: אידאולוגיות חברתיות, התפתחות המדע והמודרניזציה, ביקורת המקרא), וספציפית אצל היהודים (אמנציפציה, עליית הציונות, השואה, התפצלות היהדות לזרמים שונים), והוא היווה את האטמוספירה הכללית שבתוכה יצאו בשאלה אנשים כפרטים.

סיבות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצאים בשאלה רבים מדווחים[דרוש מקור] שהספק באמונתם התעורר כאשר הם נתקלו בדבר מה שלא תאם את אמונתם הדתית, כגון הלכה שנתפסה בעינייהם כבלתי מוסרית או טקסט בתורה או בתלמוד שנתפס בעינייהם כנוגד את ההגיון. הדבר פגע באמונתם באמיתות הדת וכתבי הקודש שלה ושימש טריגר לבחינה ביקורתית של היבטים נוספים בהם.

לעתים, אדם הסובר שהדתיים פחות מוסריים מהחילוניים יכול לנטוש את הדת מתוך הנחה שכשל במאמינים הוא כשל באמונה. שופט בית המשפט העליון חיים כהן ציין את היתקלותו בהתנהגות לא ראויה אצל דתיים כדבר שזירז את עזיבתו את הדת.[דרוש מקור] פן אחר של אותו מטבע הוא התרשמות לטובה מהחברה החילונית, באופן שסותר את ההנחה המוקדמת של מאמינים, המקשרת בין חילוניות להיעדר מוסריות.[דרוש מקור]

דתיים אשר הפסיקו להאמין מפתחים תחושת דיסוננס קוגניטיבי בין תודעתם להתנהגותם, והיא זו המובילה אותם לזנוח את הדת. במילים אחרות, כאשר בתודעתם הם מפסיקים לשים מבטחם באמונות הדת הבסיסיות, ציות לדת נתפס בעיניהם כצביעות וכעיכוב ביטוי העצמי, ומסב להם סבל רב.

אולם הפסקת האמונה אינו תנאי הכרחי וראשוני ליציאה בשאלה. שרית ברזילאי, בספרה "לפרוץ מאה שערים"‏[11], טוענת - על סמך ראיונות עם כחמישים יוצאים בשאלה - שלמעט בודדים, הפסקת האמונה אינו הסיבה הראשונית ליציאה אלא מהווה חלק מתהליך, אשר מונע בדרך כלל מסיבות אישיות אחרות. בנוסף ניתן למצוא כאלו שיצאו בשאלה אך נותרו באמונתם בצורה כזו או אחרת.

משיכה לאורח החיים החילוני והכמיהה לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם הדתי מוקף באיסורים ובחובות הלכתיים המחייבים אותו בכל אשר יפנה, עשוי לראות באורח החיים החילוני אלטרנטיבה אשר אינה כובלת אותו לחובות ולאיסורים רבים. לא מעט יוצאים בשאלה מדווחים[דרוש מקור] שהם עזבו את הדת כי חשו שהיא פוגעת בעצמאותם ובחירותם הבסיסית. לתפיסתם, הדת דורשת ציות מוחלט, שוללת את תחושת ה"אני" והרצון האישי, ואינה מאפשרת חקירה חופשית וביטוי האישיות. בהקשר זה מוזכרים גם האיסורים וההגבלות בנוגע למין ולמיניות, אשר לעתים אינם עומדים בקנה אחד עם צרכיו ורצונותיו הטבעיים והבסיסיים של הפרט.

כאשר פרט בחברה הדתית חש שאין תכלית לאיסורים המוטלים עליו או שאינו מעוניין או יכול לעמוד עוד במצופה ממנו בחברתו, הוא לעתים עוזב את קהילתו ומהגר לסביבה חופשית יותר. הוא עשוי להתערות בקרב החילוניים ולאבד את מנהגי הדת, אך לעתים אין אמונתו מתערערת ורק בחירותיו משתחררות מהשפעת הסמכות הדתית.

ישנם הטוענים שבקרב אנשים המצהירים על נטייה מינית שונה, דוגמת הומוסקסואלים ולסביות, יש אחוזי יציאה בשאלה גדולים יותר מאשר בקרב הטרוסקסואלים[דרוש מקור], בגלל האיסור המוחלט בתורה על משכב זכור. עם זאת, קיימות כיום קבוצות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים המשלבים בין הנטייה המינית ואורח החיים הדתי, או לפחות, עמדות ומנהגים המקובלים בציבור הדתי הכללי, כמו למשל ההתארגנויות "בת קול", חברותא והו"ד.

מרד נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירים בגיל ההתבגרות לעתים מתמרדים נגד הוריהם ונגד המוסכמות החברתיות בהם הם גדלים. כאשר ייתכן הדבר בהשפעות שונות, כמו השפעה חברתית וחשיפה לגירויים ותרחישי חיים השונים המזרזים מרד כזה. תופעה זו איננה פוסחת על בני החברה הדתית והחרדית. לעתים, כתוצאה ממרד נעוריו, המתבגר הדתי או החרדי עוזב את הדת לגמרי.

טראומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראומה הינה כל חוויה קשה ועמוקה, כגון אלימות קשה, התעללות מינית, אונס, התעללות פסיכולוגית והתעללות של המערכת נגד הפרט. אדם דתי העובר התעללות כזו עלול למצוא בדת את האשמה להתעללות שעבר וכתוצאה מכך לזנוח אותה ואף לפתח שנאה לה ולמאמיניה.

היעדר קהילה תומכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העת העתיקה וימי הביניים, אחד החסמים העיקריים ליציאה בשאלה היה מבנה הקהילה היהודית הבדול יחסית, והעדר אופציה חברתית חלופית ליהודי המפסיק לקיים מצוות. יהודי שהפסיק לקיים מצוות היה זוכה ליחס של בוז או התעלמות בתוך קהילתו ואף מחוצה לה (כאדם חסר דת), ולרוב לא יכל להסתפח לחברה הלא יהודית אלא במחיר המרת דת.

בתקופת האמנציפציה ועליית תנועת ההשכלה נטשו יהודים רבים את עול המצוות, חלקם הצליחו להתערות בחברה הגויית בלא להמיר את דתם, ואחרים יצרו קהילות יהודיות של יהודים אשר לא הרגישו מחויבים לשמירת המצוות. מצב זה הקל מאוד על היציאה בשאלה.

כאשר קהילה יהודית התפרקה, בגלל הגירה, השמדה או יציאה בשאלה המונית, הנשארים נותרו ללא משענת קהילתית והיו חשופים יותר לנטישת הדת או לאן-אורתודוקסיה. כך קרה גם למהגרים לארצות חדשות בהן לא היו קהילות יהודיות מסודרות.

לחץ חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם הנמצא בחברה מושפע במקרים רבים מהסובבים אותו. דתי הנמצא בחברה חילונית עשוי לרצות להדמות לרוב או לפחות לטעום מאורחות חייו. כך גם, אנשים היוצרים קשר משמעותי עם אדם נערץ חילוני, מורה דגול או בן זוג, עשויים להיות מושפעים מהם ולסגל את אורח חייהם החילוני (או הדתי).

סיבות אישיות וחברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים מסוימים, נוטשים דתיים את החברה החרדית או הדתית מסיבות חברתיות או אישיות, ולא בגלל אופיה של החברה עצמה. לעתים חשים יוצאים בשאלה כי שינוי באורח החיים יהווה מעין קרש הצלה או פתרון לבעיות אישיות וחברתיות מסוימות. במקרים כאלו[דרושה הבהרה], ההעדפה לחברה החילונית אינה בגלל ערכיה או אורח החיים הנהוג בה, אלא פשוט בגלל שהיא שונה ולפי שעה אין לה חלופה דתית.

היציאה בשאלה בראי החברה הדתית והחרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה החרדית רווחות גישות שליליות ביחס ליוצאים בשאלה, ונדיר מאד לשמוע הכרה בכך שייתכן שהמניע לעזיבת הדת הינו מושכל ונעשה מסיבות לגיטימיות.[דרוש מקור]

  • תקווה שזהו שינוי זמני ושהיוצא עוד ישוב לחיק הדת. לעתים קרובות בני משפחת היוצא תולים תקווה שהשינוי שחל בבנם או ביתם הוא זמני, ומנסים להשפיע באמצעים שונים על מנת להחזירם אל הדת והמסגרת המשפחתית בה חונכו.
  • זלזול. יוצאים בשאלה מתוארים לעתים כאנשים חלשי אופי המוותרים בקלות על עול המצוות, משולי החברה החרדית, שיצאו בשאלה עקב בעיות פסיכולוגיות או משפחתיות, עקב העדר חום ואהבה בחייהם, או כתוצאה של כניעה לפיתויי העולם החילוני. כמו כן מתוארים אלו כ"מורדים" במלכות שמיים, או כטיפוסים חומרניים אשר אין מעיינם אלא ליהנות מחיי העולם הזה.
  • הכפשה. לעתים מסופרים[דרוש מקור] סיפורים על יוצאים בשאלה כדי להציגם באור נלעג. מטרת הסיפור היא לשמר את התפיסה שהבעיה היא בעוזב ולא בעולם שאותו הוא עזב, לאותת לאלה שעדיין "בפנים" וחוככים בדעתם לעזוב שיש להם הרבה מה להפסיד אם יעשו זאת, וגם לבודד את היוצא כדי שלא ישפיע על חבריו לעזוב את אורח החיים הדתי גם כן.
  • פגיעה בבני משפחת היוצאים. יציאה בשאלה לעתים פוגעת בבני המשפחה הלומדים במוסדות קהילתיים מסוימים, או בסיכוייהם של אלו מהם שנשארו חרדים למצוא שידוך בשל החשד שהם מושפעים מקרובם שיצא בשאלה.

בחברה הדתית לעתים ישנם קווי אופי מקבילים להתייחסות ליוצא בשאלה, ולעתים התגובות פחות שליליות. ככלל, במשפחות וחברות שהדבר נפוץ יותר בקרבן התגובות לרוב רכות יותר.[דרוש מקור]

קשיי היציאה בשאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך היציאה בשאלה עומד היוצא בפני אתגרים שונים, בגלל השינוי הדרסטי שהוא חווה באורח חייו. לעתים הקשר עם המשפחה נפגע או אף מתנתק לחלוטין. אם כי בעבר‏‏, ‏בתקופת ההשכלה ובין מלחמות העולם, היו משפחות שישבו שבעה על היוצא בשאלה, בעיקר כאשר היציאה הייתה מעורבת בנישואי תערובת, או מעורבות בפעילות אנטי דתית, כיום נוהג זה אינו מקובל, אבל יש עדיין שנוהגים בו. פעמים רבות, היוצא בשאלה חי חיים כפולים ומסתיר את השינוי שהוא עבר מהמשפחה ומהחברה ממנה הוא יצא. השינוי באורח החיים עשוי להביא עמו תחושה של חירות ויציאה משעבוד, אך גם עלול ליצור בדידות, יסורי מצפון, התחבטויות ועימות פנימי בין המעשים והרצון לבין השקפת העולם. היוצא עלול להתקשות להסתגל ולהשתלב בחברה החדשה, השונה ממה שהוא הכיר עד עכשיו, ואף להיראות בה כנטע זר. במקרים רבים, הוא מאבד את מקור פרנסתו הקודם ועליו למצוא מקום עבודה חדש. במקרים מסוימים, בני הזוג של היוצא בשאלה אינם עוברים את התהליך עמו, מה שמוביל למחלוקות ולגירושין. רבים מהיוצאים בשאלה מבקשים לרכוש השכלה כללית שאינה מקובלת בחברה ממנה הם יצאו.

החברה הדתית המסורתית כוללת דתיים לאומיים המגלים יותר סובלנות כלפי יוצאים בשאלה, וחרדים המגלים בדרך כלל פחות סובלנות. למעשה, ככל שהחברה אדוקה יותר באמונתה, כך היא פחות סובלנית כלפי פרטים שאינם הולכים בדרכה ולכן גם יותר הומוגנית, הן מבחינה חברתית והן מבחינה גאוגרפית. מסיבה זו, נטישת החברה הדתית כרוכה פעמים רבות גם בשינוי מקום המגורים.

המרחק מהעולם החרדי לחילוני הוא עצום במובנים רבים, ולכן יציאה בשאלה פירושה עבור חרדי מהפך קיצוני ביותר, והיא דורשת סיבות חזקות מאוד. מאידך, בחוגים דתיים פחות, יציאה בשאלה מתרחשת לא פעם באופן הדרגתי בגיל ההתבגרות ואחריו.[דרוש מקור]סוציולוגים שהתייחסו לתופעה דימו את היציאה בשאלה להגירה.

"טרנס-יוצא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טרנס-יוצא" הוא מונח שטבעה החוקרת שרית ברזילאי, ומתייחס ליוצאים בשאלה מסוג ייחודי - אלו אשר איבדו את אמונתם הדתית האורתודוקסית ואינם מקפידים עוד על שמירת המצוות, אך עדיין חיים בתוך חברה חרדית ומציגים כלפי חוץ חזות חרדית. כבר משנות השלושים תיאר הסופר יהושע בר יוסף מקרה ייחודי זה בספריו. פתח לעולמם של הטרנס-יוצאים נותנת רשת האינטרנט. אלו יכולים למצוא בה בימה חופשית ומוגנת יחסית באמצעות כתיבה בבלוגים ובפורומים. טרנס-יוצאים משתמשים בכינויים כמו "חסיד מורד", "כופר עם שטריימל", "מאמין בעל כורחו" ו"אנוסים". היהודים בארצות הברית מכנים חברים בקבוצה זו בשם "אורתופרקס" (Orthoprax), שפירושו "נוהג על פי הדת", בניגוד "לאורתודוקס" (דהיינו "אורתודוקסי"), שמציין אדם דתי מאמין.

בין הסיבות שמונה ברזילאי לתופעה ישנן; החשש לפגוע במשפחה, תחושה שהשהות בקהילה הדתית נוחה על אף הדיסוננס באמונה ובקיום המצוות, תלות כלכלית, תחושה שאין בידי הפרט הכישורים הנדרשים או המוטיבציה להתערות בחברה החילונית, או השתייכות רגשית לחברה הדתית או החרדית.

דתי לפעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציבור הדתי לאומי, מי ששומר מצוות לפעמים נקרא לעתים קרובות "דתל"פ" (דתי לפעמים), על משקל "דתל"ש" (דתי לשעבר) וכיום מוכר יותר במונח החרוזי "דתי לפי דעתי". הכינוי "חפיפניק" שהיה נפוץ בעבר כדי לתאר דתיים כאלה נפוץ פחות כיום [דרוש מקור].

אימוץ הזהות החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת תהליך היציאה בשאלה נדרש הפרט, מבחינה חברתית, לכונן זהות השונה מזו שבה הורגל או הזדהה, לא בהכרח מרצונו, בתקופה בה החלו ספקותיו להדהד בו. חלק ניכר מהיוצאים בשאלה למעשה עוברים תהליך של בנייה או גילוי של זהותם האמיתית בענייני אמונה ודת בעת תהליך יציאתם ומזדהים על פי המונח אשר לפי שעה מתאר את השקפתם על הצד הטוב ביותר, כאשר הזהות תכונה לרוב בכינויה הנפוץ. היות שלא כל היוצאים בשאלה מפרידים את הדת מחייהם לחלוטין ולעתים גם לא במידה רבה במיוחד, וחלקם ממשיכים לתרגל אספקטים שונים שלה ואף להתהדר בהם, הרי לעתים הדבר מביא דילמת זהות[12] שהיוצאים בשאלה פותרים בדרכים מגוונות. בעוד שרובם וודאי יזדהו כדתל"שים, או באופן נפוץ הרבה פחות, "דתי לפעמים", הרי שמבחינה סוציולוגית, יתפסו עצמם, או יזדהו רובם, לפחות בנוסף לכך, פשוט כחילונים, או לא דתיים, אחרים בהגדרה המדגישה יותר את עמדתם התאוסופית, כאגנוסטים, אתאיסטים, דאיסטים, ופנתאיסטים, שהן ההגדרות נפוצות בקרב חילונים, אשר יעידו בעקיפין על זיקתם לפרקטיקה הדתית כשלעצמה, ואחרים יאמצו זהויות ספציפיות שהן חדישות יחסית, כגון אתאיסט אגנוסטי, איגנוסט, או הגדרות אשר "מאפשרות" או לפחות מעידות על עשייה ובחינה, ממקום ריווזיוניסטי קמעה, של רעיונות דתיים כגון רפורמי או אפילו מסורתי, הגדרות סינתטיות יותר כגון רוחני, או הגדרה המתארת שייכות לאידאולוגיה ליברלית (שמעצם טבעה מתנגדת לתפיסות הדתיות האורתודוקסיות) כגון הומאני, או "חופשי", זאת כאשר הזהות כאמור מתיימרת לשקף כמה שיותר את תפיסתו של היוצא בשאלה באותו סוגיות של דת ואף אלוהות, ואמנם, יש יוצאים בשאלה שיביעו סלידה משימוש בתיוג סוציולוגי וימנעו מלהגדיר עצמם בדרך כל שהיא מסיבותם שלהם, או שישתמשו בהגדרה הסולדת מהגדרות תוך הדגשת החשיבה הדינאמית והניתוח העצמי של כל פרט ברגעי חייו.

גופים התומכים ביוצאים בשאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם המכריע של היוצאים בשאלה עושים זאת כתהליך איטי והדרגתי. במהלך התהליך, הכולל לרוב שאלות ותהיות לגבי דת ואמונה, קשה ליוצאים בשאלה למצוא בסביבתם הקרובה אנשים אחרים איתם יוכלו לדבר ולהתייעץ בגילוי לב. רק מעטים מהיוצאים בשאלה מגיעים בשלב הזה לגופים חיצוניים שנועדו לתמוך בהם, ורבים נעזרים בפורומים באינטרנט המיועדים לקהל יעד זה.‏[13]

בשלב הבא, חלק ניכר מן היוצאים בשאלה מנתקים קשר עם המסגרות (לרוב ישיבות) בהם הם נמצאים, וממשפחותיהם. כאשר צעירים אלו מגיעים לראשונה לרחוב החילוני, כביכול אין להם מושג רב איך מתנהלים החיים החילוניים, או השכלה פורמלית או כישורים שיאפשרו להם למצוא עבודה. מסיבות אלו, נוסדו מספר ארגונים ועמותות אשר נועדו לעזור ליוצאים בשאלה להשתלב בחברה החילונית: למצוא מקומות לינה, תעסוקה, סיוע בהשלמה ורכישת השכלה פורמלית, והכשרה מקצועית ואף מציאת משפחה מאמצת שתעזור לצעיר להתמודד עם החיים החדשים. כחלק ממנגנון התמיכה מפעילות עמותות אלו פורומים באינטרנט שנועדו להפגיש אנשים במצב דומה, לענות על שאלותיהם ולבנות סביבה תומכת. העמותות הפועלות בתחום זה בישראל הן הל"ל ודרור, כשבארצות הברית פועלת עמותה בשם Footsteps.

אישים שיצאו בשאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה גדושה באישים ידועים שעזבו את הדת. מאלישע בן אבויה, הידוע בכינויו "אחר", שהיה תנא חשוב מתקופת התנאים ונטש את דרך הדת (המאה ה-1 וה-2 לספירה), ועד לפילוסופים אוריאל אקוסטה וברוך שפינוזה, במאה ה-17.

בתקופת ההשכלה, התפשטות הליברליזם, ומאוחר יותר, תקומת המרקסיזם, ותחילת הציונות, החל הגל הגדול הראשון של עזיבת העולם החרדי בשל תפיסות חילוניות ואתאיסטיות. עם גל זה נמנים רופאים, אנשי מדע, סופרים ופילוסופים ואיתם ראשי הציונות והתחייה העברית כמו יל"ג, אחד העם, אליעזר בן יהודה, בוריס שץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מנדלי מוכר ספרים, חיים ברנר, יהושע חנא רבניצקי, חיים נחמן ביאליק, אד"ם הכהן ורבים אחרים. יציאתם בשאלה של רבים מהם הייתה מתונה, והתבטאה בקריאת תגר על הנורמות הדתיות המקובלות, החזקה בדעות חריגות על המסורת, ונקיטה באמונות ובאורח חיים אשר במרכזו לא הייתה הדת היהודית, אלא המדע ורעיונות אוניברסליים או אידאות כמו הסוציאליזם. במסגרת היציאה בשאלה המתונה הייתה תופעה של "הגירה" של בוגרי החינוך התורני (חרדי לאומי) לעבר דתיות פושרת יותר. לעתים הקפידו היוצאים בשאלה רק על חלק מהמצוות: למשל, א.ד. גורדון הקפיד על מצוות לא תעשה עד סוף ימיו, בזמן שוויתר לחלוטין על קיום מצוות עשה. לעתים היה חוסר הקפדה על מצוות שבין אדם למקום, אך הקפדה על מצוות שבין אדם לחברו. בנוסף, יש שהקפידו על מצוות שמקורן בתורה (מצוות דאורייתא) אך לא על מצוות שמקורן בחז"ל (מצוות דרבנן).

במדינת ישראל ניתן למנות בין היוצאים בשאלה הידועים את איש התקשורת ישראל סגל, העיתונאי עזריאל קרליבך, המו"ל יהודה מוזס, הפילוסוף יוסף אגסי, המתמטיקאי פסח חברוני, איש הצבא, האלוף שמואל גונן, פרופסור יוסף יואל ריבלין, הפרופסור שמשון רובין, העיתונאי ואיש הטלוויזיה אדם שוב, שופט בית המשפט העליון חיים כהן (בוגר ישיבת מרכז הרב), חבר הכנסת והשר דני נוה (בוגר ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר), איש התקשורת שלמה ניצן, העיתונאי ומקים הישיבה החילונית דב אלבוים, חבר הכנסת איתן כבל, המחזאי חנוך לוין, הסופר יהושע בר יוסף, הסופר חיים באר, המשורר אשר רייך, פרופ' יוסף בן שלמה ואחרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים סטטיסטיים

מאמרים

וידאו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 פרופסור יעקב מלכיןחרדים בעל כורחם, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2012
  2. ^ ומהווה את האנטונים למונח "התחזקות" בה אדם בעל זיקה לדת, "מתחזק" בכל הקשור אליה - מאמין יותר ומקיים יותר את מצוותיה
  3. ^ יאיר שלגהבן לא שומר שבת, אבא ואמא כבר לא שומרים בלב, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2008
  4. ^ דתל"ש ל"ש \ = דתל"ש לשעבר \ \Leftarrow מי שאינו דתל"ש יותר \ \Leftarrow דתי
  5. ^ מיכל אונגר ומוטי כהן, "דתל"ש ל"ש: דתיים שעזבו וחזרו אל הדת", המכללה האקדמית לחינוך תלפיות, תשע"א 2011. המחקר הוצג גם בראיון רדיו ברדיו ללא הפסקה
  6. ^ סקר הלמ"ס, 2009, עמ' 24 למטה
  7. ^ הסקר החברתי לשנת 2009, באתר הלמ"ס (עמ' 24)
  8. ^ תמר רותם, האיש שהמציא את החזרה בשאלה, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2007
  9. ^ רוביק רוזנטל, מה עושים עם הביטוי הזה? שאלות שימוש ומשמעות של מטבעות לשון, אתר הוצאת כתר
  10. ^ אבשלום קור, "הגיע זמן לשון", רמת גן: הוצאת כנרת
  11. ^ ד"ר שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים: מסע אל עולמם של היוצאים לשאלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2004
  12. ^ גם מבחינת יחס החברה אודותם
  13. ^ כמו פורום חרדים בעל כורחם או פורום יוצאים בשאלה בתפוז, או פורומים ייעודיים לדיונים על פילוסופיה, אמונה, ביקורת המקרא, תורה ומדע, ביקורת על אירועים ותופעות בעולם החרדי וכדומה
  14. ^ יהודית רותםהמסע מחצר סאטמר אל החופש, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013