יציאת מצרים בביקורת המקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ערך לא מדויק, פרטים בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

סיפור יציאת מצרים הוא מאבני היסוד באמונה היהודית. ברם, ככל סיפור מקראי אחר, גם אותו ואת אמינותו ההיסטורית בוחנת ביקורת המקרא באופן ביקורתי ובכליה שלה, והחוקרים נחלקו, במהלך הדורות האחרונים, בשאלות האם ומתי אירעה יציאת מצרים, ובמידת מהימנותו ההיסטורית של הסיפור המקראי. ניתן לבצע חלוקה "גסה" של החוקרים לאלה הרואים בסיפור יציאת מצרים אמת היסטורית במידה זו או אחרת, ולאלה הכופרים בקיומו של אירוע מעין זה.

התיאור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יציאת מצרים

התייחסות ליציאת מצרים ולהליכה במדבר מופיעה במקרא במקומות לא מעטים: רוב מהלך התורה מבוסס עליה, למן ספר שמות ועד דברים, והיא מוזכרת גם במקומות רבים בנביאים ובכתובים. לפי המקרא, שהו בני ישראל במצרים לאחר שירדו לשם יעקב ומשפחתו, וסבלו מאות שנות עבדות (במקרא ננקבו המספרים 400 ו-430, אך על פי חז"ל, התרגומים והפרשנות המקובלת, השהות בפועל הייתה רק 210 שנים). אלוהים התגלה למשה ולאהרן במטרה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולאחר עשר מכות שניחתו על המצרים, שחרר פרעה מלך מצרים את בני ישראל. לאחר מכן רדף אחריהם עד ים סוף, ואז נקרע הים, בני ישראל עברו בו, ואילו המצרים טבעו לאחר שהוא נסגר עליהם. משם המשיכו בני ישראל להר סיני ושם התרחש מתן תורה. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר סיני וכיבוש חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי (במדבר כא, דברים ב) הם הגיעו לערבות מואב, מול יריחו, שם חנו עד שנכנסו לארץ במסע כיבוש צבאי (ספר יהושע).

התרחשותה של יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות השוללות פרטים מסוימים מתיאור סיפור יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעודות המצריות (וגם אחרות) בנות התקופות האמורות, אינן מעידות על מאורע חריג ויוצא דופן כמו יציאת עם שלם ממצרים.

אין זה מפתיע שלא הוקמה "אסטלת הפסד" של פרעה על ניצחון העברים, אך עדיין ציפו החוקרים לתעודה כלשהי שתעיד על כך, בפרט שאילו הייתה מצרים נחלשת כל כך, הרי הייתה מזמינה פלישת עמים זרים לתוכה. מתוך מחסור זה בתעודות חיצוניות, ומתוך פקפוק במהימנותה של העדות הפנימית, סוברים אותם חוקרים כי יציאת מצרים אינה אלא מיתוס חסר בסיס היסטורי. כמה נקודות מקשות על הסתמכות על המקרא כמקור היסטורי, לדבריהם:

  • לדעת ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן (בספרם ראשית ישראל), ישנם בטקסטים המקראיים המספרים על יציאת מצרים רמזים לכך שרובם נכתבו רק בעת כתיבת רוב הכתבים הדויטרונומיסטיים, הכוללים את ספר דברים וחלקים ניכרים מכתבי נביאים ראשונים (שופטים, יהושע, שמואל ומלכים), לפי החוקרים רק לקראת סוף ימי בית ראשון, במאות ה-8 וה-7 לפסה"נ. כך, המונח "שרי מסים" לדוגמה, מוכר גם מן התיאור שבו השתמש הסופר המקראי בבואו לספר על מעשי שלמה כשהטיל "שרי מסים" על כל השבטים פרט ליהודה; וגם התיאור של החיים בבתי שושלות פרעה תואם לדברי פינקלשטיין וסילברמן את הפרעונים כפי שהם מוצגים בתקופת סוף בית ראשון ולא את הפרעונים של התקופה המיוחסת להם בתורה.[דרושה הבהרה] לדעתם, העדויות הארכאולוגיות מראות כי עם ישראל התפתח בהדרגה מתוך שבטי כנענים מקומיים ולפיכך סביר שמסורת יציאת מצרים מקורה בזיכרון היסטורי עמום כלשהו מתקופת גירוש החיקסוס ממצרים, במאה ה-16 לפסה"נ, שהשתמר ופותח בידי אוכלוסיית ההר המרכזי במהלך כל תקופת הברונזה המאוחרת. לדעתם, מסורת זו חודשה וזכתה לכתיבה ועריכה מחדש בשלב מאוחר יותר - ובמיוחד על ידי "מציאת" - למעשה זיוף, של ספר תורת משה במהלך תיקוני יאשיהו במאה השביעית לפנה"ס - וזאת על-מנת לשמש כמיתוס מאחד של שבט יהודה עם שבטי הצפון לאחר חורבן ממלכת ישראל. לפי שיטתם, מאחר שרוב הסיפור נכתב ונערך מחדש בתקופה זו, צורפו לו מסורות רבות ואלמנטים מגמתיים רבים, וכן נוספו לו אנכרוניזמים כה רבים, עד שלא ניתן לבודד ולזהות את גרעין הסיפור (או הסיפורים) והאירועים האמיתיים שאולי עמדו בבסיסו ושימשו לו השראה במקור.
  • סתירה פנימית בכתובים עצמם. בכמה מקומות בתנ"ך נמנים הדורות ששהו בגלות מצרים, ומתברר שמדובר בשושלות קצרות. כך בדברי הימים א' ב': יהודה שיורד למצרים מוליד את פרץ שמוליד את חצרון שמוליד את רם שמוליד את עמינדב שמוליד את נחשון נשיא יהודה במדבר. ואם כן, מיהודה ועד נחשון (5 דורות) קשה מאוד להניח שעברו 430 שנה כפי שכתוב בתורה. אמנם כבר תרגום השבעים ומדרש סדר עולם רבה פירשו שהמספר 430 אינו מתייחס רק למשך ישיבת בני ישראל במצרים, והרש"ר הירש ביסס פרשנות זו בלשונם החריגה של הכתובים. עם זאת, מעבר לבעייתיות הברורה שבדחיקת הכתובים, ריבוי האוכלוסייה מ-70 צאצאי יעקב בתוספת נשותיהם, לעם הכולל 600,000 גברים, בנוסף לנשים וטף, תוך 210 שנים, שהוא משך הישיבה במצרים לפי פרשנות חז"ל, אינו אפשרי בצורה טבעית.‏[1] אמנם המקרא מתייחס לכך בתור ריבוי יוצא דופן, אך הנחת היסוד של מחקר המקרא אינה מאפשרת לקבל נסים. עם זאת, היו שהציעו (כגון שד"ל) שהשושלת נכתבה בצורה מקוצרת והישיבה במצרים הייתה אכן 430 שנה. פתרונות אלו ממעטים את האפשרות להסתמך על המקרא כמקור היסטורי מדויק לפרטיו.
  • תיעוד המאורעות נעשה מאות שנים אחרי קרות הדברים. לדעת רוב חוקרי המקרא, התורה חוברה והועלתה על הכתב בין המאה העשירית לבין המאה הרביעית לפנה"ס. כמו כן קיימת סברה כי גם לאחר מכן חלו שינויים בתורה הכתובה, והיא קיבלה את צורתה הסופית והמוכרת כיום רק בתקופה של עזרא (אמצע המאה החמישית לפנה"ס). לאור הערכה זו, מתקשים החוקרים להתייחס לתורה כתיעוד מדויק של אירועי יציאת מצרים בזמנם.
  • מסלול נדודים לא חד-משמעי. יש המצביעים על כך כי אין תיאור חד משמעי של מסלול הנדודים עד לכניסה לארץ-ישראל. הללו מבחינים בין שני תיאורי נדודים: לפי תיאור אחד, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע (מערבית לגבול בין מדינת ישראל ומצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, ניצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום (במדבר כ, כב; כא, א-ג). לפי תיאור אחר, ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום (במדבר יד, מ-מה; כ, יד-כא; דברים א, מ; ב, א). אמנם, זיהוי המקומות והמסלולים אינו ודאי, אך לדעת החוקרים המזהים את המסלולים כלמעלה, הרי שייתכן שהיו שני מסלולי כניסה לארץ, ולא אחד.
  • נתונים דמוגרפיים מוקשים ובעיות לוגיסטיות לא-פתורות. כאמור, בלתי אפשרי לשש מאות אלף איש להתרבות בתוך זמן קצר או לשרוד במדבר ללא נס, שאותו חוקרים אלו אינם מקבלים כהסבר.
  • לא ברור היכן שרידי מחנותיהם הגדולים, של אותם שש מאות אלף איש, אם הללו שהו במדבר 40 שנה. (כתשובה לכך יש לציין שיהושע עציון מתאר בספרו הרבה שאריות שאפשר לייחסם לבני ישראל‏[2] כאשר הולכים לפי תיארוך ארכיאולוגי (המקביל במידה רבה לתיארוך האלטרנטיבי שהציע וליקובסקי) המבוסס על ממצאים ומקורות תנ"כיים, במקום על הכרונולוגיה המצרית.)
  • סימן שאלה על היסטוריות סיפור הכיבוש. סיפור יציאת מצרים המקראי קשור באופן הדוק עם סיפור הכיבוש של ארץ כנען בידי יהושע בן נון, וגם בסיפור הזה יש קושיות פנימיות מתוך התנ"ך עצמו, והחוקרים חלוקים במידת המהימנות שלו לאור הממצאים הארכאולוגיים בארץ ישראל. כך, הארכאולוג ישראל פינקלשטיין עבר מהפך בעשרות השנים האחרונות, מתמיכה מסויגת במהימנות הסיפור המקראי, ועד שלילה גורפת שלו.

אמנם, רוב הראיות הן ראיות מן השתיקה ("ex silentio"), אך עדיין, טוענים אותם חוקרים כי היינו צריכים לצפות שיהיו בתיעוד המצרי כתובים כאלו או אחרים או רמזים כלשהם למשבר כה קשה - אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים. גם אם הפרעה של אותה תקופה ניסה לטשטש ראיות אלו, שואלים אותם חוקרים, מדוע המלכים אחריו לא תיעדו וסיפרו את אשר התרחש כמה דורות קודם? במצרים התחלפו 30 שושלות, שנהגו לתאר את קודמותיהן באור שלילי, וייתכן שהיו שמחות להאיר את הפרק הזה בתולדות מצרים. לאור קנאותם הרבה של המצרים לרישום ההיסטוריה שלהם, מתחזקת, לדעת אותם חוקרים, איכות ה"טענה מהשתיקה".

טיעונים המאוששים פרטים מסוימים מסיפור יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הימצאותם של פרטים "מוכמנים" בסיפור

א. השליו מגיע באביב לחופים הצפוניים של סיני ואינו מוכר בחופי ישראל שלא לדבר על אזור ירושלים, ולכן קשה להאמין שהכוהנים בירושלים היו ממציאים את נס השלו לבדם.[דרוש מקור]

ב. הצירוף של ים וסוף (ים סוף) אינו קיים בחופי ישראל ובוודאי לא באזור יהודה אלא רק בלגונות שלחופי מצריים.[דרוש מקור]

ג. המלך המצרי האחרון בשם רעמסס חי כארבע מאות שנים לפני תקופת חיבור במעשה לפי המאחרים, וקשה להאמין שכוהנים ביהודה היו מכירים אותו אלמלא יציאת מצרים.[דרוש מקור]

ד. תיאור חיי יוסף כולל פרטים רבים אשר רק אדם אשר הכיר בצורה אינטימית את חיי החצר המצרית היה יודע אותם‏[3].

בחינת עדויות היסטוריות לפרטים מתיאור סיפור יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו ממצא בשם פפירוס איפוור המתאר סדרה של הפיכת מעמדות, אירועים לא טבעיים ואנרכיה במצרים, המזכירות לפי מספר חוקרים כגלפז-פלר וקנוהל את עשר המכות. הטקסט מתחיל עם תיאור של "עבדים" שביקשו לצאת לחופשי: "השוערים אומרים: 'תנו לנו ללכת...', האופים אומרים... (כאן חלק בלתי קריא בכתב היד), המנקה מסרב לקחת את המשא שלו...", וכל זה כפי שמבואר בתורה (ספר שמות סוף פרק ד), שלפני תחילת המכות, משה הודיע לכל היהודים שאלוהים עתיד לשחרר אותם בקרוב, והלך יחד עם אהרן ויחד עם שבעים זקנים לבקש מפרעה לשחרר את היהודים. ובהמשך הפפירוס מתוארים אסונות שמתאימים לאסונות של העשר מכות, וכגון ש"הנהר הוא דם".

במוזיאון של פטרסבורג נמצא פפירוס נוסף, ששמו "Papyrus Hermitage" (מספר קטלוגי: 1116b ישר). הפפירוס נכתב על ידי מצרי בשם נפר-רהו (Nefer-rohu). בין יתר הדברים שנכתבו שם, הוא מספר על אסיאתים שהגיעו למצרים בתור רועי צאן (והוא כפי שמתואר בתורה בספר בראשית מד לג, שכאשר היהודים ירדו לגור במצרים הם היו רועי צאן) ובאו להתגורר במצרים. מספר נפר-רהו, שאותם אנשים מרדו במצרים (מבקשים להשתחרר), ואחר כך מספר דוגמאות של אסונות שונים שתואמים לתיאור המקראי. פפירוס בעל תוכן דומה לפפירוס של נפר-רהו (אבל קצר יותר) נמצא במוזיאון הבריטי‏[4].

וליקובסקי מצביע על כך שמקדש מצרי מאל-עריש מתואר על מכת חושך ועוד אירועים מתוארים במקרא‏[5].

דייויד פרי מצטט טקסט חרוט על הפירמידה אאנס שכתוב: "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מוות הבכורות." והביא שכן נמצא כתוב על כמה ארונות במצרים‏[6].

אם יציאת מצרים קשורה לגירוש החיקסוס על ידי פרעה יעחמס, כפי שעולה מההיסטוגרפיה המצרית והיהודית, הרי הדבר מתועד היטב.

בנוסף בתקופתו של יעחמס התחוללה התפרצות געשית באי סנטוריני שגרמה לשינויי אקלים קיצוניים באגן הים התיכון כולל חשכה, התקררות קיצונית, גלי צונאמי וכדומה המתועדים הן במקורות המצרים והמקבילים למכות מצרים.

אם יש קשר בין בני ישראל עם העפירו (חבירו) המוזכרים רבות בכתבים המצריים הרי היו במצרים עבדים מקבוצה זו. ביו הייתר מסופר עליהם בפפירוס ליידן 348 שהם בנו את מקדש רעמסס, בנייה שמיוחסת במקרא לעם ישראל במצרים. כמו כן באיגרת מן המאה ה-13 לפני הספירה, מדווח על בריחת שני עבדים ממצרים למדבר.

עצם עובדת שהותו של עם שמי במצרים אינה בלתי סבירה - קיימות ראיות למכביר לנוכחות אנשים ממוצא שמי במצרים אם בציורי קיר ואם בסחורות ומכתבים המעידים על קשר עם מסופוטמיה וכנען (למשל במכתבי אל-עמארנה) וישנן עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (במקביל לסיפור אחי יוסף)[דרוש מקור] וכי רעמסס השני אכן בנה את העיר על פי רעמסס, גם השם שמופיע במקרא בהקשר ליוסף "צפנת פענח" נמצא בתיעוד המצרי בתקופה אחרת.[דרוש מקור]

כמו כן, קיימות מספר ניכר של "טביעת אצבעות" מצריות בתרבותו של עם ישראל, החל ממנהג ברית המילה שמקורו מצרי [1], דרך תפילות זהות (אמירת היחוד "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" דומה בצורה ניכרת לשורה המופיעה באחד מהמנוניו של פרעה אחנתון "אתה אל יחיד ומלבדך אין אל אחר"), שמות מצריים מובהקים המופיעים בעיקר בשבט לוי: משה, פנחס, מררי ועוד, ועד לטקסטים תנ"כיים שלמים שנמצאו (בשינויי נוסח קלים) בכתובות עתיקות במצרים, המתוארכות מוקדם בהרבה מעת כתיבת המקרא (למשל חלקים ניכרים מספר משלי). ובהשוואה לעובדות אלו במקורות היהודיים: במדרש בראשית רבה (צד ד) נאמר שכאשר יוסף (המקראי) היה ה"משנה למלך" במצרים, לימד את המצריים לעשות ברית מילה (ייתכן מסיבת בריאות). ובתלמוד בבלי מסכת פסחים (נו א) מסופר שהפסוק "שמע ישראל..." נאמר כבר במצרים על ידי הבנים של יעקב אבינו לפני פטירתו (יעקב היה נקרא ג"כ "ישראל"). ובבראשית רבה צה ג נאמר שהאבות כבר ידעו חלקים רבים של התורה עוד בטרם נתינתה, כך שכאשר ירדו למצרים יהודה בן יעקב פתח "בית תלמוד" ללמוד שם תורה.

טענה נוספת לנכונותה של מסורת יציאת מצרים, היא עצם קיומה. הטענה היא שאין סיבה לעם ישראל להמציא סיפור שמתאר את היווצרותו של העם כעם עבדים, אלא הגיוני יותר שהיה מתאר את העם כאילו היה בארץ מאז ימי אברהם אבינו, ושבני ישראל הם הכנענים הקדומים, טיעון שלכאורה היה בו כדי לחזק את זכותו של העם על ארצו.

רבות מן הקושיות נופלות אם מניחים שהיוצאים לא היו מיליונים רבים, אלא מעטים יותר, כך שהאירוע היה פחות דרמטי וקל יותר לטשטוש וכן העובדה שבעקבות היתפרצות סנטוריני חלה עלייה משמעותית בכמות המשקעים באזור הים התיכון דבר שאיפשר קיום מספר גדול של אנשים במדבר.


פרופ' יאיר הופמן, התומך בשיטה שיציאת מצרים לא הייתה אירוע היסטורי, הציע תאוריה לפתרון שאלה זו. הסברו הוא שלאחר הפילוג בין יהודה לישראל, כאשר ביהודה טיפחו את זכר שושלת בית דוד, טופחה בצפון מסורת יציאת מצרים כמסורת מכוננת. ממלכת הצפון, היא ממלכת ישראל, שהייתה מורכבת מעשרה שבטים ומעולם לא הצליחה לכונן שושלת רבת דורות משום שמרידות חוזרות ונשנות הפילו את מלכיה אחד אחרי השני, הייתה זקוקה למיתוס מלכד שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. את הצורך החברתי הזה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מלך מתווך כלשהו.

לדברי הופמן, לאחר חורבן ממלכת ישראל בגלות עשרת השבטים ניסו מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו: עם אחד אנחנו, הם אומרים להם. ואכן, כוהנים צפוניים הביאו עמם את מסורותיהם לירושלים. גרעינו של ספר דברים הוא דוגמה מובהקת לכך. זהו הזמן המתאים לאמץ גם את מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון אינה מסכנת יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה, לדעת הופמן, מספר דברים, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.


התאוריה של ישראל קנוהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' ישראל קנוהל בספרו "מאין באנו", איננו מקבל את הפרשנות המינימלית לתנ"ך, הרואה בו נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי, ומציג על פי כותרת המשנה של ספרו, ניסיון לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לענות על שאלות הנוגעות למקורו של העם היהודי, לשורשי אמונתו, ולדרך בה הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.

בהתבססו על התנ"ך עצמו ועל ממצאים ארכאולוגיים, הוא מנסה לקרוא רובד נוסף דרך הכתוב בתנ"ך. והוא טוען כי עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפנה"ס, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, וספר הספרים מציג שילוב של אמונות שלוש הקבוצות הללו.

  • הקבוצה הראשונה הייתה קבוצת החיקסוס, שהורכבה מעבדים כנענים שהתיישבו בצפון מצרים ושלטו בה במשך כמאה שנים, החל מ-1638 לפנה"ס. שושלת חיקסוס הוגלתה וגורשה ממצרים במאה ה-15 לפנה"ס אחרי נפילתה, ומקבוצה זו הגיעו הסיפורים על גדולתו של יוסף וחוויית הגירוש ממצרים. בתקופה זו גם מתוארים גם תופעות אקלימיות יוצאות דופן בתיעוד מצרי כמו פפירוס איפוור שבו היאור הפך לדם וכדומה. לדבריו גם יוסף בן מתתיהו מקשר בין יציאת מצרים לקבוצת החיקסוס.
  • מיתוס אברהם אבינו ושליחתו לארץ כנען הגיע לטענת קנוהל מקבוצה שהיגרה במאה ה-13 לפנה"ס לארץ ישראל ממיתני אחרי תבוסתם לשלמנאסר הראשון.
  • קבוצה שלישית היו עבדים שברחו ממצרים, והם האחראים על מיתוס עבדות מצרים, בניית הערים פיתום ורעמסס, וחוויית הבריחה ממצרים. לפי קנוהל, הקבוצה השלישית, העפירו (או חבירו) שברחו ממצרים בשנת 1208 לפנה"ס בימי פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני שבנה את העיר רעמסס, הם אלו שהביאו אתם את האמונה באל אחד, המונותאיזם. מיסודה של האתניזם של אחנתון. בדרכם לכנען עברו העפירו במדין ומשם קיבלו את יהוה כשם האל ואת המנהג לא ליצג את האלוהים בפסל או תמונה.

על פי חישובו של קנוהל מימי עליית החיקסוס עד בריחת העפירו עברו בדיוק 430 שנה כמתואר במקרא בשמות יב מא.

תיארוך יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החוקרים הדוגלים בכך שהייתה יציאת מצרים בגרסה כזו או אחרת, ישנם חילוקי דעות בדבר תיארוכה המדויק. לפי חוקרים רבים, חסם תחתון (כלומר התאריך האחרון האפשרי) לתיארוך יציאת מצרים הוא בערך שנת 1230 לפני הספירה, שכן נתגלתה מצבת ניצחון מצרית מאותו תאריך (אסטלת מרנפתח), המזכירה את ישראל כעם היושב כבר בארץ כנען (באופן אירוני, אומרת המצבת: "ישראל אבד, זרע אין לו"). עם זאת, היו שטענו שאין ללמוד מאסטלה זו, והעלו השערה שמא היא מתייחסת לעם אחר בשם דומה (כגון יזרעאל), או שאולי פרעה ראה בבריחתם של ישראל למדבר את "אובדנם". לשיטתם של האחרונים, התרחשה יציאת מצרים בערך בזמן האמור; אולם כאמור, דעה זו אינה מקובלת על רוב החוקרים.

הסברה המקובלת היא שהיא התרחשה במאה ה-13 לפני הספירה, בתקופת רעמסס השני, אביו של מרנפתח. סברה זו מבוססת על כמה נקודות, ובהן:

  • רעמסס השני נלחם רבות בנוודים מתמרדים בארץ כנען וערך מסעות נגד השוסים (שסו) שכמעט והגיעו לגבול מצרים, מלחמות שיכלו ליצור אי-שקט ואפשרויות התמרדות של העברים.
  • רעמסס השני גם ידוע בתנופת הבנייה הגדולה שבזמנו, כאשר ללא ספק בנייה רבת-היקף הייתה כרוכה בשיעבוד עבדים רבים.
  • נתגלו תעודות מאותו זמן, המעידות על כך שבבנייני פרעה עבד שבט עבדים בשם "עפירו" - שם המזכיר את העברים.
  • נתגלה פפירוס שבו נותנת תחנת מעבר מצרית אשרה לאדומים לעבור, מה שמעיד על נדידת אוכלוסין חופשית באותו זמן.
  • עוד ידוע, שרעמסס השני בנה מחדש את העיר פר-רעמסס שאותה קבע כבירתו, והרי זו אחת מהערים הבודדות שמוזכרות במקרא שנבנו על ידי העברים. כן מוזכרת גם העיר "פר אתֹם" בכתביו - אולי "פיתום" המקראית; והרי פיתום ורעמסס. הארכאולוג אולברייט ציין את העובדה כי עיר זו לא הוכרה בשם זה כבר מאתיים שנה לאחר זמן זה, מה שאישש לדבריו את קדמות הסיפור.
  • התיארוך גם מפרש את המקומות הבודדים שבהם מעניק לנו הטקסט המקראי נקודות ציון בזמן, בצורה שתתאים לתאוריה האמורה. כך, בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה מתוארכת לשנת 480 שנה לצאת בני ישראל ממצרים (מלכים א' ו, א). אם נקבל זאת כפשוטו, הרי שיש להקדים את תאריך היציאה בכמאתיים שנים, למאה ה-15 לפנה"ס, אך חוקרים רבים (בעקבות ולהאוזן) רואים בכך מספר טיפולוגי המבטא הכפלה של שנים עשר הכוהנים הגדולים מאהרן ועד זמנו של שלמה (המוזכרים בדברי הימים א' ו, לה-לח) במספר עגול לשנות דור - 40 ("ארבעים שנה אקוט בדור" - תהילים צה, י), כאשר התקופה הייתה קצרה יותר, אם מניחים שדור אמיתי הוא כ-25-27 שנה. זמנו של שלמה ידוע (בקירוב) מתעודות חיצוניות על הדורות שלאחריו, וכך מגיעים בערך לתאריך המדובר. את הנאמר בנאום יפתח על חלוף 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי (שופטים יא, כו), המסייע אף הוא למספר של 480 שנה, הם מפרשים כ"הגזמה".
  • התיארוך למאה ה-15 לפנה"ס נתקל, לדברי אותם חוקרים, גם בבעיה, שעל פי סקר שנערך בעבר הירדן המזרחי נראה שאותו אזור לא היה מיושב, והדבר עומד בסתירה למתואר בתורה על הקפת אותן ארצות מפחד מיושביהן.

פרופסור יהודה אליצור [2] תקף את התאוריה המתארכת את יציאת מצרים לימי רעמסס השני. זאת, מכמה סיבות:

  • פשוטו של מקרא מורה שבניית פיתום ורעמסס הייתה בתחילת השעבוד, ולא בסופו.
  • רעמסס השני היה מלך תקיף, ששלט גם על הדרכים המובילות למצרים ונלחם אף בסוריה. קשה לתאר את יציאת מצרים והתנחלות בארץ כנען בתקופת כובש תקיף זה.
  • הכרונולוגיה המקראית של 480 שנה, אם מניחים את דיוקה, תומכת בהקדמת תאריך היציאה למאה ה-15 לפני הספירה. כסתירה לטענה כי מדובר במספר טיפולוגי, טען אליצור כי דברי יפתח על 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי, משתלבים יפה עם המספר 480: 40 שנות נדודים + 300 שנה עד יפתח + 100 שנה עד דוד + 40 שנה עד מלכות שלמה = 480 שנה; ויש כאן אם כן שני עדים, שעל פיהם יקום דבר. בפרט אמורים הדברים לגבי יפתח, שהיה איש גס ופשוט, וודאי נתן תיארוך מקורב ולא מספר טיפולוגי מתוחכם.

על כן הסיק אליצור כי יציאת מצרים אירעה בערך בימי אמנחותפ השני, והנדודים במדבר בימי תחותמס הרביעי. המלכים שלאחר תחותמס, אמנחותפ השלישי והרביעי, לא התעסקו בנעשה בארץ כנען, והותירו את הנעשה שם לידי השליטים המקומיים, מה שמתאים עם התיאור בספר יהושע, שבו לא מוזכרת לחימה במצרים. אליצור תמך את יתדותיו גם במכתבי תל אל עמארנה, מימי אמנחותפ השלישי והרביעי, שבהם מתלוננים השליטים הכנענים בפני המצריים על פלישת הח'בירו, שלדבריו הם הם העברים, אשר פתחו במסע כיבושים בארץ כנען.

אליצור העלה אף השערה, כי לאור תיארוך זה מובנת מהפכתו של פרעה אח'נאתון (הוא אמנחותפ הרביעי), שנלחם באלילי מצרים והעלה דת חדשה, שבה אל אחד (אל השמש). אח'נאתון היה כמה עשרות שנים לאחר יציאת מצרים (לתיארוכו של אליצור), ואם כן ייתכן שאמונה חדשה זו באה לו מן העברים ומן השפטים שחווה על בשרו מאת אלוהיהם.

רייט (Wright) בספרו "Biblical Archaeology Today" טוען שעל מנת לקבוע את תיארוך יציאת מצרים, צריך לקבוע קודם כל מהיכן יצאו בני ישראל, כלומר מהו מיקומה של ארץ גושן. בהנחה שארץ גושן הייתה בדלתה של הנילוס ("תל רוטאבה - ארטבי" זוהה כעיר רעמסס המקראית) אפשר לקבוע שהבניה שם לא התרחשה לפני השושלת ה-18. עיקר פעילות הבנייה הפרעונית התרחשה במצרים העליונה ורק מיעוטה בתחתונה.

יוסף בן מתתיהו ותרגום השבעים מזהים את גושן-רעמסס עם הליופוליס-און באזור קהיר של היום.

ההייתה יציאת מצרים ב"גלים"?[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחת מן התזות האמורות נתקלת בקשיים משלה, ועל כן יש שהעלו אפשרות שהיציאה ממצרים התקיימה ביותר מ"גל" אחד. היו שחילקו זאת לשבטים "בני רחל" ול"בני לאה", ונחלקו מי יצא לפני מי. הטוענים שבני רחל יצאו מוקדם יותר (כגון אולברייט), מתבססים על הכתוב העמום בדברי הימים (א' ז, כ-כב):

"וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ".

פסוק זה פורש על ידי חז"ל, שבני שבט אפרים חישבו את הקץ ויצאו מוקדם מדי, ועל כן הרגו אותם הפלשתים. על בסיס זאת מניחים אותם חוקרים כי נשתמר כאן גרעינה של מסורת על יציאת מצרים כפולה.

התיזה על המסע הכפול נתמכת גם, לדברי אותם חוקרים, על הכפילות והשוני שבין רשימות המסעות השונים. כך, לדברי בנימין מזר הרשימה שבבמדבר לג מייצגת מסע שונה וקדום יותר. עם זאת, רוב הגישות בדבר "המסע הכפול" בוקרו על שאינן מאפשרות זמן מספיק להתנחלות בארץ עד ימי שלמה.

אחת ההנחות הרווחות כיום היא כי רק שבט אחד, ככל הנראה הכהנים, באו ממצרים, והם אלה שהנחילו לזיכרון ההיסטורי של העם את זכר יציאת מצרים.

יש לציין שתאוריות אלה נהגו בעיקר פתרון לבעיה, וההיתמכות שלהן על הכתובים אינה איתנה ביותר.

האם יצאו שש מאות אלף איש?[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים החוקרים אשר אינם מקבלים כפשוטה את העדות המקראית בדבר יציאתם של שש מאות אלף גברים (דהיינו, כ-2-3 מיליון אנשים, נשים וטף) ממצרים. ריבוים המהיר (בתוך 210 שנה, ואפילו בתוך 430 שנה) ושהותם במדבר אינה אפשרית ללא נסים, כאלו אשר אכן מתוארים במקרא - הפריה ורבייה המהירה של העברים, והמן, בארה של מרים והשליו, ואילו הנחת היסוד של רוב החוקרים היא שלילת אפשרותם של נסים מעין אלו. כמו כן, היעדר ממצאים ושרידים ממסעם של בני ישראל במדבר, מעלים את שאלת מספר האנשים אשר יצאו ממצרים. שכן, ככל שיותר אנשים השתתפו במסע, כך צפויים להימצא יותר שרידים, בין אם של אנשים או בעלי חיים שנדדו עם בני ישראל במדבר.

על כן שיערו חלק מהחוקרים שמדובר, שוב, במספר טיפולוגי, ובעצם המילה "אלף" מייצגת יחידה צבאית, וכי "אלף איש" מייצגים גדוד, לכן נמסר שיצאו 600 גדודים (כאשר גם מספר זה נחשב "עגול" במזרח הקדום, ולא בהכרח מדויק). אחרים שיערו שפירושה של המילה "אלף" בהקשר זה היה בתחילה "משפחה" - דהיינו, יצאו 600 משפחות בסך הכול. טענה זו נדחתה על ידי רוב החוקרים, משום שהיא מניחה בלבול במונחים הלשוניים הללו כבר בתקופה קדומה.

עם זאת, היו חוקרים (כגון משה צבי סגל) שיצאו נגד הקביעה החד-משמעית השוללת נסים, בפרט לאור התגליות במאה ה-20, אשר הצליחו לעשות לטבעי ופשוט מה שהיה מתקבל כנס בתקופות קדומות, כגון הרדיו ודומיו.

חציית ים סוף, הכיצד?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילה המדעית שחקרה את יציאת מצריים הועלו ונחקרו מספר תאוריות סביב חציית ים סוף על ידי בני ישראל. כמובן שעל הגישה המסורתית אשר דוגלת באמונה אין מה להשיב, אך המקרה נותח גם במישור המדעי, כיצד חצו בני ישראל את הים ומיד לאחריהם נכנע צבא פרעה לגלים ששטפו אותם . אין ספק כי הייתה צריכה להתקיים תופעת טבע בעלת עוצמה חזקה מאוד על פני השטח, כמו פגיעת אסטרואיד או רעידת אדמה חזקה שפקדה את האזור. מספר תאוריות בעניין:

  1. רוחות מזרחיות חזקות שנהגו לפקוד את אזור ים סוף, ובמקום אשר בו קיים רכס מתחת לפני המים (אזור של מים רדודים) אשר חוצה את הים, ולכן ניתן על בסיס שטח זה לצעוד מחוף לחוף. רעיון זה הוכח ניסויית, בתנאי מעבדה. מחקר מ-2010 שנערך על ידי צוות מהמרכז הלאומי למחקר אטמוספירי (NCAR) ואוניברסיטת קולורדו בארצות הברית אישר אפשרות של קריעת ים סוף כתוצאה מתהליכים הידרודינמיים הנובעים מהשפעת הרוחות על המים בתנאים מסוימים. החוקרים נקטו במיקום מסוים בדרום הים התיכון, וערכו עליו סימלוציות ממוחשבות לגבי צורות שונות של קו החוף הקדום, שיאפשרו היבקעות כגון זו המתוארת בתורה. על פי המודל, בהינתן צורת U של נהר הנילוס, ולגונה רדודה לאורך החוף, הרי שרוח במהירות של 100 קמ"ש הנושבת במשך 12 שעות ברציפות יכולה הייתה לדחוף את המים בעומק של 2 מטר.‏[7] על פי המודלים הממוחשבים, עם תום השפעת הרוח המים צפויים לחזור באחת למקומם ולהטביע את העוברים בהם, בדיוק כמתואר בסיפור המקראי.
  2. התפרצות הר געש, שבעקבותיה נוצרו גלי צונאמי אדירים. ראשית הסבר על מקור החשיבה הזו, נובע מכך שגל מתנהג בצורה סינוסואידלית, יש לו נקודת שיא ונקודת שפל. לכן ההנחה אומרת כי בני ישראל הגיעו לים סוף ממש בנקודת השפל וכך יכלו לחצות, בעוד הצבא המצרי הגיע מאוחר מידי כאשר גל הצונאמי כבר לא היה בשפל ולכן היכה במצרים. עקב כך נבדקו התפרצויות היסטוריות וחזקות של הרי געש, וההתפרצות אשר נלקחת בחשבון היא זו שהתרחשה באי סנטוריני שבים התיכון, בשנת 1640 לפנה"ס. התפרצות געשית זו, מהאדירות שידע כדור הארץ, מחקה כליל את כל התרבות אשר התקיימה באי באותה תקופה ומוטטה עימה שטח אדמה גדול. ההתפרצות גררה בעקבותיה נחשול מים גדול מאוד, גלי צונאמי אשר השפיעו על מרבית חופי הים התיכון, מכאן שבני ישראל עברו דרך אזור הדלתא, חלקו הצפוני של הנילוס. הבעיה היחידה בתאוריה זו היא התיארוך, שכן יציאת מצרים, לפי הדעות המקובלות בקרב מפרשי התנ"ך התרחשה בין מאתיים לארבע מאות שנה מאוחר יותר.
  3. התפרצות הר געש שגררה עמה היווצרות קרקע על פני הים וכך ניתן היה לעבור את הים. ההסבר לחשיבה הזו נובע מכך שהתפרצות געשית גורמת למפולות עצומות של לבה ובזלת על פני השטח שלרגלי ההר. כאשר הלבה או הבזלת החמים באים במגע עם מי הים הם מתקררים מיד ויוצרים שטח אדמה על פני הים, שמתקיים תקופת זמן קצרה עד שקורס לתוך מי הים. האזור בו שוכנות ישראל ומצרים נמצא ממש על בסיס השבר הסורי אפריקני, אזור שמלווה בהתפרצויות געשיות. אם כך ההתפרצות הייתה צריכה להתחולל מתוך הים, כאשר ההשערה שהייתה באזור עקבה. בני ישראל הגיעו בפרק זמן הקצר בו התקיים ה"שביל" שנוצר מהתקררות מפולת ההר געש, ולכשהמצרים הגיעו, הכול שקע לתוך המים.
  4. השערה נוספת מדברת על גאות ושפל חזקה למדי שפקדה את האזור בו חצו בני ישראל את הים. על כך אין מידע או תחזית.
  5. השערה נוספת טוענת כי חציית יום סוף בעצם לא הייתה בים האדום, שנקרא על ידינו גם ים סוף, אלא הים אשר אותו עברו בני ישראל היה "ים קני סוף", אך התרגום היווני לתנ"ך שהיה נפוץ בתקופה העתיקה עיוות את השם ל"ים האדום" ומכאן בא התרגום הלקוי. שורה של ארכאולוגים שבדקו את ההשערה ונחשפו לתמונות לוויין של מצרים משנות השישים לעומת מצרים כיום, הפחות מפותחת לעומת זו שכן, וגילו קיום מן העבר הרחוק של ימה ששכנה ליד סיני, בתוך מצרים. עדויות שנאספו מן השטח מוכיחות את קיומה של ימה זו, שבעצם היא הייתה "ים קני סוף", בשל ריבוי צמחייה זו בשטח הים.

אמת היסטורית ואמת ארכאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד העם בחר בדרך ייחודית להתמודד עם הביקורת על סיפור יציאת מצרים. במסתו "משה" הוא מבדיל בין אמת ארכאולוגית - אירועים שהתרחשו בהיסטוריה; לבין אמת היסטורית - אירועים הנתפסים כאמת אף אם הם מיתוס. הוא טען כי אף אם משה לא היה קיים וסיפורו לא התקיים מבחינה מדעית ארכאולוגית, הרי שעובדת קיומו של משה כ"אמת היסטורית" אינה מוטלת בספק. מכיוון שאמיתות היסטוריות , גם אם הן מיתוסים, הן אלו שמעצבות את המציאות, שאלת האמת הארכאולוגית היא בעלת משקל קטן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
  • יאיר הופמן (עורך), הערך: "יציאת מצרים", האנציקלופדיה הישראלית לתנ"ך, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1988, עמ' 324-327.
  • דניאל משה לוי יוסף רוטשטיין, מקרא וארכיאולוגיה, הוצאת בני רחל, ירושלים תשס"ט-2009
  • שמואל א לוינשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, הוצאת מאגנס תשמ"ז
  • James K. Hoffmeier, Israel in Egypt: The Evidence for the Authenticity of the Exodus Tradition ,New York: Oxford University Press, 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאתר "מקראנט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאתר "דעת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדובר בשיעור ריבוי טבעי של כ- 5% לשנה בהנחה שאין הגירה לתוך הקבוצה או החוצה ממנה.
  2. ^ התנ"ך האבוד (הוצאת שוקן, 1992). תקציר ראיון מצולם איתו אפשר למצוא כאן.
  3. ^ לניתוח של הפרטים המוכמנים בסיפרו של יוסף ראה אתר האקדמיה ליהדות
  4. ^ מוזכר על ידי החוקר A. Gardiner ב- JEAעמודים 95, 109
  5. ^ בספרו Ages in Chaos I: From the Exodus to King Akhnaton עמ' 58
  6. ^ בספרו Hebrew Sages of Ancient Egypt
  7. ^ Parting the waters: Computer modeling applies physics to Red Sea escape route; Dynamics of Wind Setdown at Suez and the Eastern Nile Delta. מחקרים קודמים הצביעו על אפשרות כזו, אך הצריכו רוח בעוצמת הוריקן; במחקר זה נקבע מיקום אחר ממחקרים קודמים ונערכו מודלים אחרים, וכך ניתן היה להגיע למהירות רוח סבירה יותר.