יראת שמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יראת שמים היא מצווה ביהדות המחייבת הרגשת יראה רוחנית של האדם כלפי אלוהים. מצווה זו ייחודית בשני מובנים; ראשית היא מצווה המוטלת על הנפש ואיננה מעשית, שנית היא אינה מושגת באופן מושלם אף-פעם, ועל האדם להשתפר בה באופן יום-יומי. לפי ספר החינוך (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), מצווה זו היא אחת מ"שש המצוות התמידיות", ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו".

מקור המצווה הוא בפסוק "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (ספר דברים, פרק י', כ'). מקור מקראי נוסף, המבטא את מרכזיותה של יראת ה' בעבודת ה', הוא הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ." (ספר דברים, פרק י', י"ב).

דרגות שונות ביראת-שמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמה ראשונית היא "יראה תתאה" (בארמית, בעברית: "יראה תחתונה"), היא יראת העונש במובנו הפשוט: האדם מצייר בדמיונו את העונש שיקבל בחייו ולאחר מותו (אם יעשה עבירות ולא ילך בדרך התורה) כעונש גופני-ממשי (מחלות, ייסורים וכדומה). עונש זה מרתיע ומיירא אותו, וגורם לו ללכת בדרך טובה.

רמה גבוהה יותר היא "יראת הרוממות" – תחושת יראה המתעוררת באדם בעומדו מול רוממות ושגב, לא כמאיימים עליו גופנית. תחושה מעין זו מוכרת לכל אדם כשהוא נפגש בתופעת טבע פלאית, כגון ברקים ורעמים. וככל שהירא יבין את גודלו ונוראותו של האלוהים, תגדל יראתו עוד. להבדיל מיראת העונש, יראה כזו לא מפחידה ומרתיעה את הירא, והוא לא היה מעדיף להתחמק ממנה, אלא אדרבה – הוא יחפש להתמלא ולהיפגש שוב ושוב בגודל ושגב האלוהים.

יראה גבוהה ואידאלית עוד יותר, היא יראת הרוממות במובנה הגבוה – הירא מבין ומרגיש את טוּב האלוהים ואת הצורך והרצון להיות קרוב אליו, עד כדי פחד מכל רבב של התרחקות ממנו. כדוגמה אפשר לראות את היראה הזו אצל ילד קטן שמבין את תלותו המוחלטת באמו ובאהבתה, ומפחד מכל התרחקות ממנה (ביום הראשון בגן, למשל). יראה זו כבר נובעת מחיבור ואהבה של הירא את האלוהים, ומכאן ערכה הגדול.[דרוש מקור]

משמעות המונח העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יראת האל, או יראת שמים, יכולה להתפרש הן כפחד מפני האל, והן כרצון עז לרצותו, מתוך אמונה יוקדת באמיתות דרכו. יראת האלוהים מוזכרת בתנ"ך בפרשת עקידת יצחק, לאחר שאברהם באמונתו מוכן לעקוד את יצחק בנו ולהקריבו, אינה בהכרח נובעת מפחד, אלא מתוך אמונה עזה. קריאת מלאך האל אל אברהם, שבלמה אותו מלשחוט את בנו, היא :
"וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כ"ב 12).

המילה "שמים" בביטוי אף היא אינה מובנת מאליה. מצד אחד, מקבלת היהדות את הגישה האימננטית הדוגלת בהיעדר פיזיות לישות האלוהית, ובהימצאות האל בכל מקום, לפי הפסוק "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג). מצד שני, מוזכרים השמים פעמים רבות בתנ"ך, ובעקבותיו בדברי חז"ל, כמקום מושבו של האלוהים. לדוגמה: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ" (תהילים ב', ד).
הסברים רבים נאמרו למשל זה. אחד מהם הוא כי השמים הם המקום היחיד שבו האדם יכול למעשה "לראות אינסוף" – שהרי מלבד כשירים האדם את מבטו אל-על, בכל מקום שהוא יביט יתקל מבטו בחפץ ממשי כלשהו, שיחסום את שדה ראייתו, או לא יתקל בדבר - ואילו את השמים מחד האדם רואה, ומאידך הם לא ממשיים ובעצם המתבונן בהם מתבונן באינסוף.

לכן, השמים הם המתאימים ביותר לתיאור אינסופיותו של האלוהים. ואולי מכאן גם המושג "יראת שמים" ולא "יראת אלוהים" וכדומה - שכן כאמור היראה היא מנשגבותו ואינסופיותו של האלוהים.[דרוש מקור]

שימושים נפוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, המושג יראת שמים מופיע פעמים רבות מאוד בתורה ובדברי חז"ל. מקובל לראות ביראה מהשמים, מהאלוהים, צד שני ומשלים לאהבה לו (אהבת ה'). כך מחד נוצרת אצל האדם תחושת קירבה לאלוהים, וזיהוי השאיפה והגעגוע הנמצאים בנפשו להתקרב אל האלוהים, להתפלל אליו ולעבדו, והוא רואה באלוהיו מעין אבא טוב ששומר עליו, מרחם עליו וכו', ומאידך היראה שומרת אותו מאיבוד המרחק שקיים, והצורך לעבוד, להיטהר ולזכך את נפשו ואת מעשיו על מנת לזכות לטוב האלוהי.

באופן רחב יותר, משמש המושג יראת שמים לתיאור עצם היחס של האדם לאלוהיו. אדם דתי למשל, כלומר אדם העוסק בקיום מצוות האלוהים, מכונה גם ירא שמים.

יראת-שמים במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]