ירג היידר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היידר, 2007

ירג היידר (גרמנית: Jörg Haider‏; 26 בינואר 1950 - 11 באוקטובר 2008) היה פוליטיקאי אוסטרי לאומני שכיהן כמושל מדינת קרינתיה שבאוסטריה משנת 1999 עד מותו. נודע בעמדותיו הקיצוניות ובהתבטאויותיו המשתמעות בזכות הנאצים.

היידר היה במשך זמן רב מנהיג מפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), הנחשבת לפופוליסטית וללאומנית, וגם לאחר שפרש מכס ההנהגה בשנת 2000 נותר בעל השפעה רבה במפלגה. בשנת 2005 הקים מפלגה חדשה, "הברית למען עתיד אוסטריה" (BZÖ), וכתוצאה מכך הודח אוטומטית ממפלגת החירות.

נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של היידר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של היידר נמנו עם ראשוני החברים במפלגה הנאצית. אביו, רוברט היידר, היה סנדלר ואמו, דורותיאה רופ, הייתה בתו של רופא שניהל את בית החולים בעיר לינץ.

רוברט היידר הצטרף להיטלריוגנד ב-1929 כנער בן חמש-עשרה, ארבע שנים לפני שאדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה. הוא נשאר חבר במפלגה גם לאחר החרמתה באוסטריה ולאחר שאנגלברט דולפוס פיזר את הפרלמנט וייסד את האוסטרופשיזם. עזב את אוסטריה ב-1933 ועבר לבוואריה, אך חזר כעבור שנה לאחר נסיון ההפיכה הנאצי באוסטריה. לאחר שנעצר ושוחרר חזר לגרמניה והצטרף ל"ליגה האוסטרית", חלק מן האס אה. הוא סיים שתי שנות שירות צבאי בגרמניה וחזר לאוסטריה ב-1938, לאחר שאוסטריה סופחה לגרמניה (האנשלוס). מ-1940 לחם כקצין זוטר בוורמאכט בחזית המערבית וובחזית המזרחית. לאחר שנפצע מספר פעמים פרש מהוורמאכט בדרגת סגן. ב-1945 נישא לדורותיאה רופ, שפעלה כמנהיגה בברית הנערות הגרמניות (BDM). עם סיום המלחמה ננקטו הליכים לקביעת מעמדם של בני הזוג היידר, לנוכח חברותם במפלגה הנאצית, והם הוגדרו כבעלי דרגה נמוכה בלבד במפלגה הנאצית (Minderbelastet). רוברט היידר נאלץ לעבוד בבית חרושת לנעליים, ועל דורותיאה היידר, שהייתה מורה, נאסר לעבוד במשך שנתיים.

תחילת דרכו של היידר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידר נולד בעיירה באד גויזרן שבאוסטריה עילית ב-1950, כאשר מצבם הכלכלי של הוריו היה טוב. לאחר סיום בית הספר היסודי עבר ללמוד בבית ספר תיכון בבאד אישל. בעת לימודיו הצטרף לאגודת סטודנטים לאומנית.

ב-1968 עבר ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה. לאחר שסיים את לימודי המשפטים התגייס לצבא אוסטריה ושירת בהתנדבות יותר משירות החובה בן תשעת חודשים. ב-1974 החל לעבוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה במחלקה למשפט חוקתי.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומה של קרינתיה באוסטריה

עלייתו להנהגת מפלגת החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידר עלה בהדרגה במעמדו במפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), עד שב-1970, בגיל 20, היה לראש תנועת הנוער של המפלגה, תפקיד שבו כיהן עד 1974. ב-1979 היה לחבר הצעיר ביותר, בן 29, מבין 183 חברי מפלגת החירות בפרלמנט האוסטרי. ב-1983 שהיה לראש המפלגה במדינת קרינתיה והחל למתוח ביקורת על מנהיגיה הארציים של המפלגה, שהייתה אז רק מפלגה קטנה ושולית, בעלת תמיכה של כ-5% מאוכלוסיית אוסטריה.

ב-1986 הביס את סגן הקנצלר נורברט שטגר בבחירות לתפקיד מנהיג המפלגה.

ירושת ברנטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה שלו התמקד היידר בפוליטיקה המקומית של קרינתיה. חייו האישיים נקשרו קשר חזק עם מחוז אוסטרי זה: ב-1983 ירש היידר את אדמות דודו וילהלם ובהופר, שהחזיק אחוזה נרחבת בקרינתיה. האחוזה, שנודעה כ"ברנטל" (בגרמנית: "עמק הדובים"), הייתה שייכת קודם לכן ליהודי איטלקי, שנאלץ למכור אותה במלחמת העולם השנייה. שווי האחוזה נאמד ב-15 מיליון דולר.

מאבק פוליטי בקרינתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1989 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPÖ) נהנתה מרוב מוחץ בקרינתיה. בשנה זו מספר המושבים של המפלגה ירד לפחות מ-50% מהמושבים, ומפלגת החירות האוסטרית ומפלגת העם האוסטרית הקימו קואליציה שבחרה את היידר למושל קרינתיה.

בוויכוח שהתקיים בפרלמנט בקרינתיה ב-1991, הותקף היידר על תוכניתו להפחית את דמי האבטלה ולכפות על המובטלים שיבוץ בעבודה כלשהי, באופן שמזכיר את המדיניות הנאצית. היידר השיב "זה לא יהיה כמו הרייך השלישי, כי הוא פיתח מדיניות עבודה הולמת, שהממשלה בווינה לא פיתחה מעולם". התגובה הזאת עוררה מהומה, שאילצה את היידר להתפטר ממשרת המושל, והקואליציה שבראשותו הוחלפה בקואליציה של מפלגת העם והסוציאל-דמוקרטים.

ב-1999 נבחר היידר פעם נוספת למשרת מושל קרינתיה, בתמיכה של 42% אחוז. גם לאחר שמפלגת החירות הפסידה 17% מהתמיכה והגיעה ל-10% בבחירות ב-2002, התמיכה בהיידר לא קרסה, ובבחירות 2004 התמיכה בו אפילו עלתה ב-0.5% לעומת 1999.

יושב ראש מפלגת החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידר בעצרת בחירות של מפלגת "הברית לעתיד אוסטריה" (BZÖ) בעיר שפיטאל בקרינתיה, 30 בספטמבר 2006

יושב ראש האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שבהן היה היידר יושב ראש מפלגת החירות, המפלגה נטתה יותר לימין הקיצוני, באופן ששיקף את הלאומנות, שנאת הזרים וההתנגדות להשקפת העולם של האיחוד האירופי. לקידום מדיניותו השתמש היידר בפופוליזם. עם תחילת כהונתו, התמיכה במפלגה בקרב הציבור הייתה רק 5%, ובשנת 1999 היא צמחה ל-27%.

עמדות המפלגה, שערבבו בין פופוליזם ולאומנות, זכו לתמיכה לאורך השנים. בנוסף לבוחרים מהימין הקיצוני, משכה מפלגת החירות גם בוחרים שמחו נגד מפלגת הדמוקרטים והמפלגות השמרניות במערכת הבחירות הלאומית ובמערכת הבחירות האזורית בשנות ה-90.

קואליציה עם ממשלת מפלגת העם של וולפגנג שיסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 הקימו מפלגת החירות של היידר ומפלגת העם האוסטרית ממשלת קואליציה בראשות וולפגנג שיסל. קואליציה זו עוררה גל מחאות באוסטריה וברחבי אירופה. ראשי הממשלות של 14 המדינות האחרות באיחוד האירופי החליטו להפסיק את שיתוף הפעולה עם ממשלת אוסטריה, והטילו עליה סנקציות. אוסטרים תומכי הממשלה האשימו את אנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתנגדו לממשלה, ואת הנשיא תומאס קלסטיל בהטלת הסנקציות, ואף הטילו ספק בנאמנותם למדינה. כשהתברר למנהיגי אירופה שהסנקציות לא הועילו, החליטו לנרמל את היחסים עם אוסטריה.

בסוף שנת 2000 פרש היידר ממשרת מנהיג המפלגה, והוחלף על ידי סוזאנה ריס-פאסר. צעד זה בא לשכך ביקורת ממדינות זרות, ובפועל הוסיף היידר לשלוט במפלגה מאחורי הקלעים.

קריסת הקואליציה והידרדרות מפלגת החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2002, לאחר ועידת מפלגה מיוחדת בעיירה קניטלפלד שבשטיריה, שנודעה כ"פוטש קניטלפלד", איבדה ריס-פאסר את תמיכתם של רבים מחברי המפלגה. קריסתם של ריס-פאסר כסגן הקנצלר וכראש המפלגה, ושל בעלי תפקידים חשובים נוספים במפלגה, הביאה לבחירות כלליות חדשות בנובמבר של אותה שנה. הבחירות הסתיימו בניצחון מוחץ (42.5%) למפלגת העם האוסטרית בראשותו של וולפגאנג שיסל. התמיכה במפלגת החירות של היידר, שב-1999 הייתה גבוהה מאשר התמיכה במפלגת העם, הגיעה רק ל-10.6% מהבוחרים.

בתגובה לתוצאות הצהיר היידר כי מנהיג המפלגה חייב להתפטר. כאשר נדחתה דרישתו, הצהיר כי הוא יעזוב לצמיתות את הפוליטיקה הפדרלית. באוקטובר 2003 אירעו חילופים בקבינט בעידודו של היידר - מנהיג מפלגת החירות הרברט האופט אולץ להתפטר ממשרת סגן הקנצלר והוחלף בידי הוברט גורבך.

ב-7 במרץ 2004 זכתה מפלגת החירות ברוב הקולות (42.5%) בבחירות לפרלמנט של קרינתיה. ב-31 במרץ נבחר היידר שוב למשרת מושל קרינתיה בידי חברי הפרלמנט ממפלגת החירות וממפלגת העם. מחוץ לקרינתיה התמיכה בהיידר פחתה מאוד. מפלגת החירות הפסידה בשתי מערכות בחירות, הבחירות לפרלמנט האירופי והבחירות ללשכת המסחר האוסטרית, והתמיכה בה פחתה במידה ניכרת.

הקמת מפלגה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תוצאות הבחירות הייתה מפלגת החירות, בראשות אחותו של היידר, אורסולה האובנר, נתונה בעימות פנימי. ב-4 באפריל 2005 הקימו היידר, אחותו, סגן הקנצלר הוברט גורבאך ואישים נוספים ממפלגת החירות מפלגה חדשה שנקראה "הברית למען עתיד אוסטריה" (בראשי תיבות: BZÖ) בהנהגת היידר.

המפלגה החדשה ניסתה להשתלב בפוליטיקה האוסטרית, אולם הצלחתה לא הייתה רבה. מעמדה של המפלגה לא היה ברור, בפרט משום שהיידר ומפלגתו החדשה נשארו בקואליציה יחד עם מפלגת העם ועם מפלגת החירות, ולכן התפתח עימות בין מפלגת החירות לבין הברית למען עתיד אוסטריה. בבחירות שנערכו בספטמבר 2008 זכו שתי המפלגות להישגים ניכרים: מפלגתו של היידר, הברית למען עתיד אוסטריה, זכתה ב-10% מקולות הבוחרים, ומפלגת החירות זכתה ב-19% מקולות הבוחרים.

ב-11 באוקטובר 2008 נהרג היידר בתאונת דרכים. חקירת התאונה העלתה שהוא היה שיכור בעת התאונה ונהג במהירות של 142 קמ"ש, כפליים מהמהירות המותרת‏‏‏‏. בדמו נמצא יותר מפי שלושה מכמות האלכהול המותרת‏[1]. נסיבות מותו עוררו תאוריות קשר שונות, אך המשטרה האוסטרית הפריכה אותן. לאחר מותו, מאהבו ויורשו הפולטי, שטפן פצנר, התוודה על הרומן שהיה ביניהם וכינה את היידר "הגבר של חיי"‏[2].

הותיר אחריו אישה (לה נישא בשנת 1976) ושני ילדים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
פטר אמברוצי
מושל קרינתיה (קדנציה ראשונה) הבא:
כריסטוף צרנאטו
הקודם:
כריסטוף צרנאטו
מושל קרינתיה (קדנציה שנייה) הבא:
-
הקודם:
נורברט שטגר
ראש מפלגת החירות האוסטרית הבא:
סוזאנה ריס-פאסר