ירוחם ליבוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי ירוחם ליבוביץ

רבי ירוחם הלוי ליבוביץ (תרל"ג-י"ח בסיוון תרצ"ו, 1873-1936) היה המשגיח של ישיבת מיר בליטא. בשנות כהונתו עיצב את שיטתה המוסרית של הישיבה. בחלק משנות כהונתו השתתף בנשיאת העול הכלכלי של קיום הישיבה.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה ליובאן הסמוכה לסלוצק, במחוז מינסק, בלארוס. התחנך בישיבת סלבודקה ובישיבת קלם. רבותיו היו הסבא מסלבודקה (הרב נתן צבי פינקל), הרב שמחה זיסל זיו, וחתנו הרב צבי הירש ברוידא, והרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים). החל משנות הארבעים שלו שימש בתפקידים רוחניים בישיבות רבות בליטא, בלארוס ופולין, אך עיקר פרסומו בא לו עקב תקופת כהונתו הארוכה בישיבת מיר בפולין.

כהונתו בישיבת מיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ליבוביץ שימש תקופת מה כמשגיח בישיבת מיר, ועבר אחר כך לישיבת סלבודקה ולישיבות אחרות. בשנת ה'תרפ"ד הוא חזר למיר, ועמו קבוצת בחורים מובחרת מישיבת פוניבז', שבה כיהן קודם לכן. קבוצה זו תרמה תרומה מכרעת להתפתחות צביונה המוסרי של הישיבה.

בשנות השלושים של המאה העשרים, הגיעו לישיבת מיר תלמידים רבים מארצות הברית. צעירים אלו, שהורגלו במידת-מה לקלות הדעת האמריקנית, היוו אתגר חינוכי משמעותי עבור הרב ליבוביץ. במקביל הופיעו גם תלמידים חדשים מקהילותיה החרדיות של גרמניה, ואף כלפיהם נצרך היה יחס מיוחד. הרב ליבוביץ, שידע לשוחח עם כל תלמיד בהתאם לאישיותו ונפשו, הצליח להשיג הצלחות חינוכיות משמעותיות גם בקרב קבוצות תלמידים אלו.

עיקרי משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לייחד את שיטתו באינדיבידואליות המאפיינת אותה, טענתו הייתה כי כל לימוד התורה וקיום המצוות, הן רק אופנים לבוא אל האדם עצמו, לדעתו, אף שיש לקבל ולשמוע מרב, את עיקר הצמיחה יכול האדם רק להעלות מעצמו. [בכמה מקומות מכתביו, הוא קורא לנקודת העצמו של האדם, בשמות קבליים למחצה, 'שורש הנשמה המגיע לכיסא הכבוד ועוד'.]

לגישה זו היו השלכות רבות לתחום העבודה המוסרית, לדוגמה, מבחינתו אין מקום לקנאה, מכיוון שכל אדם הוא במהותו יחידי, [דעת חכמה ומוסר ח"א סי' צ"ו והלאה] ומעלתו של אדם באה לידי ביטוי, רק ברגע בו הוא מעלה את דרגת היחידות שלו, ומגיע למקום בו הוא לבדו. (הוא אף מדמה בעקבות המדרש את יחידות האדם ליחידות האל)לדעתו, דרגה זו היא המאפין המרכזי למהותו של 'בן ישיבה' או בן תורה.

כך גם ניתן לראותו מסביר את עניין התשובה, "היא המדרגה היותר גבוהה ורמה, מפני שהיא מעלת האדם עצמו, היינו ששב אל עצמו, והעצמו הוא המעלה היותר גבוהה ורמה מכל המעלות באדם" (דעת חכמה ומוסר חלק ג' סי' קסא).

לגישה זו ישנן גם השלכות תאולוגיות, האמונה, אינה זקוקה להוכחה, אלא היא חויה שחש אותה הקרוב לאל. [או בלשונו, 'סוד הכל הוא בקירוב ובריחוק, כי בהיותו קרוב אשר לו אלוהים קרובים אליו בקרב הארץ, השוכן איתו בתוכו, יראהו עין בעין, ולא כמו שחושבים שאמונה תלוי בהוכחות'. (מאמרי המשגיח עמוד רנז)] (יש בטענות מעין אלו קירבה לא מובטלת לאקזיסטנציאליזם הדתי.)

נקודה חשובה נוספת במשנתו, היא הדרך לבוא לידי גילוי העצמו של האדם, הוא שם דגש, על שבירת הרצון, ועשיית מעשים בפועל.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דעת חכמה ומוסר שלשה חלקים שיצאו בין השנים תרצ"ט עד תשל"ב, המלקטים את שיחותיו מכתבי תלמידים, למעט החלק השלישי ששם נמצאים כתביו שלו. (חלקו הראשון נקרא 'חבר מאמרים').
  • דעת תורה - לימוד מוסרי התורה, ששה כרכים
  • מאמרי המשגיח - אלול תשרי, שיחות על הימים הנוראים שיצאו לאור לזכר בנו, [תשס"ח]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב שלמה וולבה, האדם ביקר : קווים לתולדות חייו ולתורת... מרן ר’ ירוחם הלוי ליוואוויץ ממיר, בהוצאת "בית המוסר", ירושלים תשמ"ב.
  • הקדמות בניו לדעת חכמה ומוסר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]