ירושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו.

זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן כהונה, מונארכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, לאום, דת וכו' לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות - המכונה תורשה - כגון: כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

זכות הירושה במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושה (משפט עברי)

הירושה מושרשת היטב במשפט העברי. כבר בספר בראשית (ט"ו ג') מופיע פסוק על הירושה: " וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". לפי דין תורה (דברים כ"א ט"ו-י"ז), הבכור נוטל פי שנים ממה שנוטל כל בן אחר. דיני הירושה המפורטים יותר מופיעים בפרשת בנות צלפחד (במדבר כ"ז ח-י"א), ובה סדר העדיפות הקובע מי יורש: בן, בת, אח, אח-האב, ו"שארו הקרוב אליו ממשפחתו". לפי פירוש חז"ל, כשהתורה הציגה את הסדר הנ"ל היא התייחסה רק למצב שבו אבי המוריש - הנו כבר מת: אחרת - האב קודם לאח (כיוצא בכך: אביו החי של האב - קודם לאחי-האב). עוד פירשו חז"ל בתורה כי יבם קודם לכולם בירושת אחיו המת, וכי - בכל דיני ירושה - "אח" הוא בהכרח בן-האב (אך לא בהכרח בן-האם), וכי עקרונית גם אדם מת יכול לרשת (בתהליך המכונה בתלמוד: "מישמוש הירושה בקבר", וגם: "ירושה בראוי"), אך בן שמת [ואין לו צאצאים חיים] אינו יורש מאמו להוריש ממנה בקברו לבנים של אביו המת ושל אֵם אחרת. עוד פירשו כי יהודי (וגם יהודייה בכלל זה) יכול להוריש רק כאשר: הוא - או איש שהוליד שושלת-אבות רצופה של היהודי הנ"ל אשר מסתיימת בו (ואשר כל אחד מֵרכִיביה נֶהֱרָה בהיות הוריו יהודים) - הנו אדם חי או בעל שושלת-צאצאים רצופה אשר מסתיימת בצאצא חי (ואשר כל אחד מֵרכִיביה: נולַד כיהודי לאמו שהייתה האדם הנ"ל, או נֶהֱרָה כיהודי); זאת בעוד אשר (למשל) יהודי שמת ללא צאצאים חיים ושאביו גוי - אינו מוריש ונכסיו הפקר. הרמב"ם הוסיף לבאר שסדר הירושה המופיע בתורה רלוונטי רק למוריש יהודי, שכן גוי מוריש (מהתורה) רק לבניו הגויים. עוד קיימים דיני ירושה מ"דרבנן": למשל, לפי תקנת חז"ל, גר צדק יורש את הורהו הגוי. עוד תיקנו חז"ל שכאשר יהודי מת ונכסיו מועטים אז בנותיו מקבלות את הירושה ובניו נותרים לחזר על הפתחים, בעוד שכאשר נכסיו מרובים אז בנותיו מקבלות מן הירושה את החלק המספיק לפירנוסן (וגם כעשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן) ובניו מקבלים את השאר. באשר לירושה המועברת לְבן/לְבת הזוג - חז"ל נחלקו בשאלה האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן.

במשפט העברי נדונים גם דיני צוואה, מבחינת "מצווה לקיים דברי המת". מיסודות דיני הצוואה, שכל צוואה המנוגדת לסדר הירושה האמור בתורה, תקפה רק אם היא מנוסחת ב"לשון של (הענקת) מתנה" - אך לא אם היא מנוסחת ב"לשון של (הורשת) ירושה", אלא אם כן: האדם אשר לו מזַכָה הצוואה, ממוקם - לפי סדר הירושה שבתורה - לא-נמוך יותר מאלו שהיו אמורים לרשת לולי הצוואה, ואז הצוואה תקפה גם אם נאמרה בלשון ירושה - אלא ש"אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו כשהיא מקפחת חלק מהיורשים המסודרים בתורה בדרגתו של זה אשר לו מְזַכָּה הצוואה.

במשפט העברי מפורטים גם דיני ירושה נוספים הקשורים לתחומים רבים אחרים שאינם נושקים לנושא הקלאסי הנדון בתורה, שהוא נושא סדר הירושה. רובם של דינים נוספים אלו (ושל שאר דיני ירושה המבארים את אלו המפורשים בתורה), נדונים לראשונה במסכת בבא בתרא פרקים שמיני ותשיעי (החל מדף קח), וכן במסכת כתובות, בעיקר בהקשר של זכויות בן/בת-הזוג.

זכות הירושה בחוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום דיני הירושה הוא תחום משפט אזרחי שחל על כל אזרחי המדינה באופן שווה. יש אפשרות לדון על דיני הירושה גם בבית דין דתי, אך זהו אינו הכלל ולא ניתן לכפות על אזרח דיני ירושה דתיים. בדיני הירושה אין בעיות של דת ומדינה וכו'. בתחום הירושה אין שום קונפליקט פוליטי, כמו שיש בדיני משפחה. ההבדל בין דין הירושה האזרחי לבין דין הירושה הדתי הוא רק באופן חלוקת הממון.

ירושה במובן חוק הירושה, התשכ"ה-1965 - הינו פעולה משפטית, המתייחסת להעברת רכושו של נפטר ליורש. ואכן, חוק הירושה קובע (בס' 1) כי עם מותו של אדם עובר עזבונו ליורשיו.

עזבונו של אדם אינו אישיות משפטית - אלא מהווה כל מסת הנכסים של המנוח הנאספת לעיזבון, להבדיל ממנהל עיזבון ויורשים על-פי דין.

הדין הישראלי מכיר בשתי דרכים של העברת ירושת אדם לאחר פטירתו ליורשים - 'על-פי דין' או 'על-פי צוואה'.

ירושה על פי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שנפטר ולא הותיר צוואה חוקית, היורשים נקבעים לפי הוראות חוק הירושה. היורשים על פי הדין עשויים להיות בני הזוג, קרובי משפחתו של המוריש (עד להורי הוריו וצאצאיהם) או המדינה.

חלקו של בן הזוג בירושה תלוי בקיומם של קרובי משפחה. אם אין כאלה, או אם ישנם רק צאצאים של הורי ההורים של המוריש הוא יורש הכל. אם ישנם הורי הורים או אחים וצאצאיהם - הוא יורש שני שלישים של הרכוש (ובתנאים מסוימים את כל דירת המגורים של הזוג). אם ישנם צאצאים של המוריש או הוריו, הוא זכאי למחצית הירושה. בן זוג לפי החוק הוא בן זוג נשוי, אך החוק גם קובע כי ידועים לציבור של מורישים שלא היו נשואים ושאינם נשואים בעצמם יהיו זכאים לירושה כאילו היו בני זוג.

הקרובים יורשים לפי סדר קדימות הקבוע בחוק - צאצאי המוריש קודמים לכל שאר הקרובים והוריו וצאצאיהם קודמים להורי הוריו וצאצאיהם. בשונה ממערכות משפט אחרות, ובהבדל קל אף מהוראות חוק הירושה בנוסחו המקורי, אין חשיבות כיום לשאלה אם הקרוב נולד במסגרת הנישואין הנוכחיים של המוריש או במסגרת נישואין בכלל, כך שגם ממזר יורש.

מקרה מיוחד הוא אימוץ. החוק קובע שמאומץ וצאצאיו יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, והמאומץ אף יורש את קרובי המאמץ, ולהפך.[1] המאומץ וצאצאיו יורשים את קרוביו הביולוגיים אך אלה אינם יורשים אותם.

באין קרובים או בן זוג לנפטר, תירש אותו המדינה. על פי הוראות החוק הירושה תשמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד.

ירושה על-פי צוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צוואה

החוק בישראל קובע דרכים שונות לעשיית צוואה (בכתב יד, בעדים, בפני רשות ובעל פה). בניגוד לחלק ממערכות המשפט האחרות, לפי הדין הישראלי יש למצווה חופש מוחלט לצוות, והוא יכול לצוות את כל רכושו או כל חלק ממנו לכל אדם שיבחר, בין אם היה אמור להיות יורשו על פי דין ובין אם לאו. כלל ייחודי נוסף לחוק הישראלי הוא הסמכת בית המשפט לקיים צוואה, כאשר התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה וברור שהיא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, למרות פגם או העדר של מרכיב שנקבע בחוק לצוואה‏[2].

כשירות לרשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, כל אדם שהיה בחיים או תאגיד שהיה קיים בעת מותו של המוריש כשר להיות יורשו. כמו כן הרחיב הדין את הכשרות גם למי שנולד תוך 300 ימים לאחר מות המוריש ולתאגיד שהוקם תוך שנה מיום המוות.

הפסולים לרשת על פי הוראות החוק הם רק אלה שהורשעו בגרימת מותו במתכוון של המוריש, או בניסיון לגרום לו, וכן אלה שתבעו על פי צוואה מזויפת של המוריש או זייפו, השמידו או העלימו את צוואתו האחרונה. מי שהורשע בניסיון לגרום למותו של המוריש, יכול לשוב להיות כשר לרשתו אם המוריש מחל לו בכתב או בדרך של עשיית צוואה לטובתו.

צו ירושה וצו קיום צוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו ירושה הוא צו משפטי הנהוג בישראל שקובע את זכותם וחלקים של היורשים השונים, כאשר הנפטר לא ערך צוואה. הצו אינו מפרט את פרטי הרכוש אלא רק דן בזכויות. כאשר הנפטר ערך צוואה, מוצא צו קיום צוואה, אשר נותן אסמכתא חוקית להוצאה לפועל של צוואתו של הנפטר.

הצווים הנ"ל מהווים אסמכתא משפטית לצורך העברת זכויות במקרקעין על שם היורשים, וכן קבלת כספים או זכויות אחרות שהיו מופקדים על שם המוריש אצל צד שלישי, כגון בנק, קרן גמלאות וחברת ביטוח.




ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.


שגיאת ציטוט: קיימות הערות שוליים בערך, אך לא נמצאה תבנית "{{הערות שוליים}}"; יש ליצור כותרת "==הערות שוליים==" ומתחתיה תבנית "{{הערות שוליים}}"