ירושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בירושה מאדם לאדם. אם התכוונתם לירושה בתחום מדעי המחשב, ראו תכנות מונחה עצמים.

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק מימד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו.

זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן כהונה, מונארכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, לאום, דת וכו' לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות - המכונה תורשה - כגון: כשרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

תוכן עניינים

1 זכות הירושה במשפט העברי
2 זכות הירושה בחוק הישראלי
- 2.1 כשירות לרשת
- 2.2 ירושה על פי דין
3 ראו גם
4 קישורים חיצוניים

[עריכה] זכות הירושה במשפט העברי

הירושה מושרשת היטב במשפט העברי. כבר בספר בראשית (ט"ו ג') מופיע פסוק על הירושה: " וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". לפי דין תורה (דברים כ"א ט"ו-י"ז), הבכור נוטל פי שנים ממה שנוטל כל בן אחר. דיני הירושה המפורטים יותר מופיעים בפרשת בנות צלופחד (במדבר פרק כ"ז ח-י"א), ובה סדר העדיפות של ירושת הנחלה: בן, בת, אח, אח-האב, ו"שארו הקרוב אליו ממשפחתו". לפי פירוש חז"ל, כאשר התורה הציגה את הסדר הנ"ל היא התיחסה רק למצב שבו אביו של המוריש - מת: אחרת - האב קודם לאח (כיוצא בכך: אביו החי של האב - קודם לאחי-האב). עוד פירשו חז"ל בתורה כי יבם קודם לכולם בירושת אחיו המת, וכי - בכל דיני ירושה - "אח" הוא בהכרח בן-האב (אך לא בהכרח בן-האם), וכי עקרונית גם אדם מת יכול לרשת (בתהליך המכונה: "מישמוש הירושה בקבר"), אך בן שמת [ואין לו צאצאים חיים] אינו יורש מאימו להוריש ממנה בקברו לבנים של אביו המת ושל אֵם אחרת. עוד פירשו כי מת יהודי יכול להוריש רק באחד משני התנאים הבאים: הוא בעל צאצאים חיים (בעלי שושלת רצופה של אמהות יהודיות המגיעה עד האשה שממנה הוליד את הצאצאים הללו), או הוא בעל שושלת רצופה של אבות יהודיים (המגיעה עד אליו) שכוללת לפחות אב אחד שהנו חי או בעל צאצאים חיים (בעלי שושלת רצופה של אמהות יהודיות המגיעה עד האשה שממנה הוליד האב הנ"ל את הצאצאים הללו); זאת בעוד אשר (למשל) יהודי שמת ללא צאצאים חיים ושאביו גוי - אינו מוריש ונכסיו הפקר, ובהקשר זה הוסיף הרמב"ם לבאר שסדר הירושה המופיע בתורה רלבנטי רק למוריש יהודי, שכן גוי מוריש (מהתורה) רק לצאצאיו. עוד קיימים דיני ירושה מ"דרבנן": למשל, לפי תקנת חז"ל, כאשר הנכסים מועטים אז הבנות מקבלות את הירושה והבנים נותרים לחזר על הפתחים, בעוד שכאשר הנכסים מרובים אז הבנות מקבלות מן הירושה את החלק המספיק לפירנוסן (ולפחות עשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן) והבנים מקבלים את השאר. באשר אל הירושה המועברת לבן-הזוג או לבת הזוג - חז"ל נחלקו בשאלה האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן.

במשפט העברי נדונים גם דיני צוואה. מיסודות דיני הצוואה, שכל צוואה המנוגדת לסדר הירושה האמור בתורה, תקפה רק אם נאמרה ב"לשון מתנה" - אך לא ב"לשון ירושה", אלא אם כן: האדם אשר לו מזַכָה הצוואה, ממוקם - לפי סדר הירושה שבתורה - לא-נמוך יותר מאלו שהיו אמורים לרשת לולי הצוואה, ואז הצוואה תקפה גם אם נאמרה בלשון ירושה - אלא ש"אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו כשהיא מקפחת חלק מהיורשים המסודרים בתורה בדרגתו של זה שאמור לרשת לפי הצוואה.

במשפט העברי מפורטים גם דיני ירושה נוספים הקשורים לתחומים רבים אחרים שאינם נושקים לנושא הקלאסי של סדר הירושה, שהוא הנושא המרכזי הנדון בתורה. רובם של דינים נוספים אלו, ושל דיני ירושה בכלל, נדונים במסכת בבא בתרא פרק שמיני, וכן (בעיקר בהקשר של זכויות בן הזוג) - במסכת כתובות.

[עריכה] זכות הירושה בחוק הישראלי

ירושה במובן חוק הירושה, התשכ"ה-1965 - הינו פעולה משפטית, המתייחסת להעברת רכושו של נפטר ליורש. ואכן, חוק הירושה קובע (בס' 1) כי עם מותו של אדם עובר עזבונו ליורשיו.

עזבונו של אדם אינו אישיות משפטית - אלא מהווה כל מסת הנכסים של המנוח הנאספת לעזבון, להבדיל ממנהל עזבון ויורשים על-פי דין.

הדין הישראלי מכיר בשתי דרכים של העברת ירושת אדם לאחר פטירתו ליורשים - 'על-פי דין' או 'על-פי צוואה'.

"ירושה על-פי דין"- משאדם נפטר, ולא הניח צוואה אחריו, ירשו את נכסיו מי שהינם היורשים המוכרים בדין ועל פי מפתח הקבוע בחוק. לצורך כך, יצטרכו יורשיו בכח להגיש בקשה למתן צו ירושה, בעקבותיה יבורר העדר קיומה של צוואה למנוח, וכי אז יינתן צו-ירושה המצהיר על היורשים והעברת הרכוש להם על-פי הדין.

"ירושה על-פי צוואה" - משאדם נפטר, אך עשה בחייו צוואה, באחת הדרכים המוכרות בדין, בדעה צלולה, תוגש בקשה למתן צו קיום צוואה, ובהיעדר התנגדות לו או כזו שנדחתה, יינתן לצוואה תוקף משפטי בצו קיום צוואה אשר יצהיר עליה ככזו. בצוואה רשאי אדם לחלק את ירושתו לאחר מותו ככל שיחפוץ, לרבות נישול יורשים חוקיים, שינוי מפתח הירושה או העברת לגורם זר כלשהוא.

נפטר אדם ערירי (ללא יורשים עד דרגה שלישית), ולא עשה צוואה, יעבור עזבונו למדינה, באמצעות האפוטרופוס הכללי.

[עריכה] כשירות לרשת

בישראל - כמו במקומות רבים בעולם - כשיר אדם לרשת אחר מכח קרבת דם או קרבת משפחה. עם זאת, ישנן שיטות משפט בעולם, בהם שולטת אך קרבת הדם, ויש כאלה שמגבילות או מרחיבות את קרבת המשפחה לדרגות שונות.

לא כך בנוגע לצוואה - בחוק הישראלי שום מגבלה כי יורש בצוואה יהא קרוב משפחה של המוריש או בעלת קרבת דם, והוא יכול להיות זר גמור.

מקרי פסלות/כשירות לרשת מנוח - הדין קבע "קו-זמן" לפיו מי שנולד תוך 300 ימים (כ-10 חודשים) לאחר מות המוריש כשר לרשת את המנוח; קטין ופסול דין, אף כי כשרותם המשפטית מוגבלת מלעשות צוואה או לשמש עדים לצוואה, זכאים לרשת נפטר; כך, גם ממזר (ילד שנולד לאישה נשואה מחוץ לנישואין) או ילד שנולד מחוץ לנישואין - על אף המעמד שמייחסת לו ההלכה - זכאי לרשת נפטר; מי שאומץ כדין, והרי לכתחילה לא היה בעלת קרבת דם למנוח, כשר לרשת, וזאת להבדיל מילד חורג אשר לא אומץ כדין; אדם שהורשע בגרימת מות המוריש ברשלנות כשר לרישתו משלא חל הכלל בדבר "נהנה מפרי עוולתו", שלא כן - מי שהורשע שגרם במתכוון או הרג את המנוח הפסול מלרשתו; המשמיד בטעות צוואת מוריש כשר לרשת את המנוח - ואולם מי שהורשע בדין על זיוף צוואה פסול מלרשת את המנוח.

[עריכה] ירושה על פי דין

יורשים לפי דין, בישראל, בעלי קשר דם או קרבת משפחה, נחשבים: בן-זוג חוקי (נשוי למנוח, ידוע בציבור שלו (גם מאותו המין), וקרובי משפחה, עד דרגה שלישית קרי - ילדיו, הוריו, הורי הוריו (סבים) וצאצאיהם.

מבחינת קדימות: ילדים וצאצאיהם (נכדים וכן הלאה) קודמים להורים, הורים וצאצאיהם (אחים וצאצאיהם) קודמים להורי הורים. אם מוריש השאיר בן-זוג ובנוסף ילדים וצאצאיהם או הוריו: בן הזוג יקבל 1/2 מהרכוש, וילדיו או הוריו יקבלו את ה 1/2 הנותר. אם המוריש השאיר בן-זוג (אך לא ילדים או הורים) ובנוסף אחים וצאצאיהם או הורי הורים (סבים), בן הזוג יקבל 2/3 מהרכוש. אם המוריש השאיר בן זוג ובנוסף רק צאצאי הורי ההורים, בן הזוג יורש את הכל. אם אין קרובי משפחה מקרבה ראשונה יועבר הרכוש לקרובים מדרגה שנייה כמו הורים או אחים וצאצאיהם. כאשר אין קרובי משפחה מדרגה שנייה, יועבר הרכוש להורי הוריו וצאצאיהם.