ירמיה גריגורסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגנרל ירמיה גריגורסקו, אחד מגבורי רומניה בימי מלחמת העולם הראשונה, שר ההגנה ב 1918
"מנצחים רק את מי שחושב את עצמו מנוצח"

יֶרֶמִיָה תאופיל גריגורֶסקורומנית: Eremia Teofil Grigorescu ‏, 28 בנובמבר 186321 ביולי 1919) היה איש צבא ופוליטיקאי רומני. עקב ניצחונו בקרב מרששט בימי מלחמת העולם הראשונה, על הכוחות הגרמנים- אוסטרים, כונה "הגבור של מרששט" קיבל את העיטור "מיכאי ויטיאזול" (מיכאי האמיץ), המחלקה השלישית. נחשב אחד מגיבוריה הלאומיים של רומניה.

בין 30 ביולי 1917 − 1 ביולי 1918 כגנרל-חטיבה מילא ירמיה גריגורסקו את התפקיד של מפקד הארמייה הראשונה. בימי מלחמת העולם הראשונה פיקד עת הכוחות הרומנים בקרב מרששט. מאוחר יותר היה שר ההגנה (אז התפקיד נקרא ברוח התקופה - שר המלחמה) בממשלת קונסטנטין קואנדה באוקטובר-נובמבר 1918.

ילדותו ולימודיו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירמיה גריגורסקו נולד בשנת 1863 בכפר גולשיי Golăşei (הידוע גם כבוז'ור-סאט Bujor-Sat), על יד העיירה טרגו בוז'ור Târgu Bujor במחוז גאלאץ של היום, בזמנו המחוז קובורלוי. הוריו היו גריגורה גריגורסקו ואשתו, מריה לבית קזאקו.

ירמיה גריגורסקו למד בבית ספר יסודי בעיר גאלאץ בין השנים -1874-1870 אחר כך המשיך את לימודיו בגימנסיה "וסילה אלכסנדרי" באותה עיר בין 1878-1874. בהמשך נסע לעיר יאש שבה התקבל לבית הספר התיכון "הלאומי" (ליצ'אול נציונאל), ה"אקדמיה מיכאיליאנה" לשעבר . שם למד בין השנים 1878 -1881 ורכש ידע רחב במקצועות ריאליים והומניים כאחד. לאחר מכן למד שנתיים בפקולטה לרפואה ולמדעים של אוניברסיטת יאש (1881-1882.

לימודיו הצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפני שעוד מנעוריו חלם על קריירה צבאית, מיאש ירמיה גריגורסקו עבר לבירה, בוקרשט, שבה היה קיים בית הספר לקצינים. התקבל בשנת 1882 למחלקה לארטילריה וסיים אותה בשנת 1884 בדרגת "סובלוקוטננט" (סגן משנה). בין השנים 1884-1886 למד בהצטיינות ב"בית הספר הישומי" לארטילריה והנדסה קרבית בבוקרשט. ואחר כך, בין השנים 1887-1889 למד במשך שנתיים מתמטיקה באוניברסיטת סורבון בפריז. כמו כן השתתף בקורסים לארטילריה (במוזיאון לארטילריה שעל יד כנסיית תומאס אקווינס בפריז) ולפיקוד ומטה מטעם משרד המלחמה הצרפתי (1887 - 1889)

התקדמותו בהייררכיה הצבאית ופעילותו האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו לרומניה מונה לסגן מנהל ואחר כך למנהל מחסן התחמושת של הצבא בדודשט (18991904). השתתף באותה תקופה במאמצים ללרכישת כלי נשק מודרניים לצבא הרומני. היה חבר בוועדה שדנה ברובי הרגלים מסוג מנליכר מ.ד.1893 (Mannlicher md.1893) שרומניה רכשה מאוסטריה וכעבור כמה שנים בוועדה לרכיזת התותחים מסוג קרופ מ.ד.1904. אחר כך קיבל משרה במנהל הארטילריה של משרד המלחמה הרומני (1905). בשנת 1906 הועלה לדרגת קפטן (סרן) והתמנה למפקד חטיבת הארטילריה מס. 3 . כעבור שנה, ב1907 היה למפקד בית הספר הישומי לארטילריה והנדסה קרבית, שבו למד. לימד שם קורס לאלגברה מתקדמת. בשנת 1910 עלה לדרגת קולונל ובשנת 1913 התמנה למפקד האגף לכוח אדם במשרד המלחמה. גנרל -חטיבה (תת אלוף) (general de brigadă), החל משנת 1915 פיקד על הדיוויזיות (אוגדות) 14 (1915) ו 15 (1916) של חיל הרגלים.

פעילותו כמפקד במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת כניסת רומניה למלחמה בצד מעצמות ה"הסכמה" נגד "מעצמות המרכז", בשנת 1916 גריגורסקו פיקד על הדיוויזיה 15 של חיל הרגלים בחזית דוברוג'ה, בגזרת אראבאג' (כיום הכפר חאצג, על יד הכפר מולצ'ובה' - היום אברוּד - ואדמקליסי), שם הצליח בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1916 לסגור את הפיצול שגרם האויב בין האוגדות הרומניות 2 ו12.

הועבר בדחיפות עם אוגדתו -דיוויזיית 15 רגלים, לחזית הקרפאטים והשתתף בקרב אויטוז הראשון במעבר אויטוז ב-11 - 17 באוקטובר 1916 שחסם את התקדמות הצבא הגרמני לדרום מולדובה. זאת תחת הסיסמה ה "מיתולוגית" :"אף דרך כאן אל יעבור" (Nici pe aici nu se trece), שהזכירה את זאת שהצרפתים השתמשו בה בימי הקרב בוורדן. משום כך אוגדתו קיבלה את הכינוי "אוגדת הברזל". בסוף שנת 1916 מונה מפקד קבוצת הכוחות "אויטוז-וראנצ'ה" שהייתה מורכבת מ12 אוגדות רגלים רומניות, אוגדת רגלים רוסית, חטיבת פרשים רומנית, וחטיבה רומנית מעורבת.בדצמבר 1916- ינואר 1917 גריגורסקו וחייליו עמדו בהצלחה בהתקפות של קבוצת הכוחות הגרמנים בפיקודו של פון גֶרוֹק (Von Gerock). עד יולי 1917 התבסס בעמדות עם הדיוויזיה שבפיקודו ובהמשך נשלח לנמלואסה כמפקד של "הגוף הצבאי השישי". משם נשלח למרששט כמפקדן של הארמייה הראשונה הרומנית והארמייה הרביעית הרוסית. גריגורסקו טען בעד שמירת העמדות הרומניות שממערב לנהר סירט שהותקפו בעיקשות על ידי קבוצת הארמיות בפיקודו של הפלדמרשל מקנזן, שהיה ידוע בכינוי "שובר החזיתות". ביולי 1917 הגנרל גריגורסקו הורה על המעבר להתנגדות פעילה והחלטית מתוך הקווים הקיימים. שלח חלק מכוחותיו - הדיוויזיה 15 - מערבה מהסירט והחליף עם כוחות טריים את היחידות העייפות של הדיוויזיה 34 הרוסית שהתקשתה להחזיק מעמד מול ההתקפות הגרמניות. בהמשך ב-30 ביולי , ב‏ ב 1, 2, 6 וב-15 באוגוסט 1917 כוחותיו עמדו בגבורה בפני ההתקפות הסוערות של חיל הרגלי הגרמני, שנתמכו בתותחים כבדים. איפוא, למרות התנאים הנחותים של צבאו הצליח לנצח בכמה קרבות קשים ביותר כוחות גרמנים שבפיקודו של שהיה ידוע כ"שובר חזיתות". בסופו של דבר, התקפות הנגד של היחידות שבפיקודו, גרמו לארמייה התשיעית הגרמנית - שנחשב כוח המחץ של מקנזן - לסגת. על ידי כך חייליו הצליחו למנוע מהכוחות הגרמנים והאוסטרים להשלים את כיבוש רומניה על ידי כיבוש חבל מולדובה ולהתקדם משם מזרחה אל דרום רוסיה. קרב מרששט נחשב הניצחון המובהק היחידי של כוחות "ההסכמה" בחזית המזרחי במהלך שנת 1917.

חשיבתו הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גריגורסקו דגל בהגנה דינמית : תוך כדי התקפות נגד מהצד, התנגדות תקיפה על קווים עוקבים, עירוב כוחות המילואים בעיטוי הנכון. בהתקפות היה חסיד הפעלת ארטילריה כבדה, תוך ריכוז האש נגד קווי הכוחות העומדים לצאת להתקפה נגדו. תמך בהתנגדות בכל מחיר בקו הראשון ובמקרה שהאויב מצליח להתגבר עליה - הכין דחייתו על ידי כוחות טריים מהמערך הבא. ‏[1]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי כניסתה מחדש של רומניה למלחמה בשנת 1918, בעקבות תבוסות שנחלו מעצמות המרכז בחזיתות אחרות, הגנרל גריגורסקו מונה שר המלחמה בין התאריכים 24 באוקטובר - 28 נובמבר 1918. מילא זמנית כממלא מקום גם את תפקיד של שר המסחר והתעשייה. אחרי הקמת רומניה רבתי ב-1 בדצמבר 1918, כיהן כמפקח כללי של הצבא. הוא נפטר בבוקרשט ב-21 ביולי 1919. ב-29 באוגוסט 1924 גופתו הועברה לקבורה מחדש בתוך סרקופג מיוחד במרכז המאוזולאום של הגיבורים במרששט. יורשיו גרמו בזמנו למהומה על ידי התנגדותם לקבורה באותו מאוזולאום של הגנרל קונסטנטין כריסטסקו, שקדם לו בפיקוד על הארמייה הראשונה.

הגנרל התאהב באשתו השנייה, אלנה נגרופונטס בזמן ששהה בעת הקרבות באחוזת משפחתה. היא הייתה בת לבויאר גיורגיוס אודיסיאס נגרופונטס, יווני יליד קונסטנטינופול. אחרי שהכוחות הגרמנים כבשו את ביתו ואחוזתו והפכו אותם למפקדתם נגרופונטס האב ברח משם והרשה לצבא הרומני להפגיזם. אחרי המלחמה הגנרל גריגורסקו התגרש והתחתן עם אלנה נגרופונטס. בנם המשותף, דן ירמיה אוליסס גריגורסקו-נגרופונטס, (1990-1917) היה צלם אמנותי ידוע.

ילדיו מנישואיו הראשונים: רומולוס, לוקרציה.

אותות ועיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העיטור "מיכאי ויטיאזול" (מיכאי האמיץ) דרגה ג, - באוגוסט 1916 - היה הגנרל הרומני הראשון שקיבל עיטור זה ,על "מעשי גבורה מול האויב".
  • העיטור "מיכאי האמיץ" דרגה ב (1907)
  • שמו נרשם בצו המלכותי דיומא ב 31 בדצמבר 1916 ובצו הארמייה הצפונית הרומנית - על ידי הגנרל פרזאן ב 7 באוקטובר 1916
  • אביר מסדר האמבט Companion of The Bath של בריטניה
  • לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, בדרגת הצלב בגדול
  • העיטורים האימפריאליים הרוסים "גאורגי הקדוש" בדרגת הצלב הגדול

ו"אנה הקדושה" עם חרב.

  • חרב כבוד - מטעם קיסר יפאן, הנושא את הכתובת "אתם הכותבים את ההיסטוריה של ההארץ" - 1918

[2]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קברו במרכז המאוזולאום במרששט - 1924
  • אובליסק עם תמונתו, במרכז בית הקברות של הגבורים בכפר אויטוז - 1930-1931
  • פסל מאת הפסל אוסקר שפטה Spaethe , המוצב בעיר טימישוארה, בגן הבוטני שליד בית החולים "קליניצ'ילה נוי".
  • אלבום זיכרון, שפורסם על ידי וסילה מטאקסה:"גבור האומה: הגנרל ירמיה גריגורסקו. חייו ופעלו.האדם. החייל.הגיבור" עם הקדמה מאת אלכסנדרו קסנופול, 1919, בוקרשט.

נושאים את שמו:

  • המרכז להשתלמות בארטילריה נגד מטוסים בבוקרשט
  • שכונת דונאט לשעבר בעיר קלוז'-נפוקה - משנת 1960

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tunul revolver Hosckich ( התותח - אקדח הוסקיך) (1885-1886)
  • Calculul probabilităţilor cu aplicare la gurile de foc תורת ההסתברות וישומה בכלי הנשק הכבד
  • Studiul balistic al armei Manlicher, model 1893

(מחקר בליסטי של הרובה מנליכר דגם 1893) (1898, 1902)

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Predescu, Lucian, Enciclopedia României. Cugetarea, Editura Saeculum, Bucureşti, 1999 ISBN 973-9399-03-7

(לוצ'יאן פרדסקו - האנציקלופדיה של רומניה, הוצאת סקולום, קוג'טאריה, בוקרשט 1999)
  • C.Căzănişteanu,V.Zodian,A.Pandea- Comandanţi militari, dicţionar - Editura ştiinţifică şi enciclopedică, Bucureşti, 1983

(ק. קזנישטיאנו, וו. זודיאן וא. פאנדיה - מצביאים, לקסיקון - ההוצאה המדעית והאנציקלופדית , בוקרשט, 1983 - ברומנית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Florian Petrescu Oameni de seamă din istoria românilor (vol 2), , editura Versus, Bucureşti 2008, ISBN 978-973-7754-21-9 (פלוריאן פטרסקו - אישים בתולדות הרומנים כרך ב, הוצאת ורסוס, בוקרשט 2008, ברומנית)

*Ionescu, Nicolae. Generalul Eremia Grigorescu. Bucureşti, 1967

(ניקולאיה יונסקו - הגנרל ירמיה גריגורסקו - בוקרשט, 1967)

*Grigorescu, Eremia - general, erou al luptelor de la Mărăşeşti, om politic : Fişă biobibliografică.

În :

Enciclopedia marilor personalităţi din istoria, ştiinţa şi cultura românească de-a lungul timpului. Vol. 1: A-G Bucureşti : Geneze, 1999

ירמיה גריגורסקו - גנרל, גיבור בקרבות במרששט, איש פוליטי - תיק ביוביבליוגרפי, באנציקלופדית האישים בהיסטוריה, במדע ובתרבות הרומנית של כל הזמנים, כרך א, הוצאת גנזה, בוקרשט, 1999<div

Grigorescu, Eremia Teofil : fişă biobibliografică . În : Cultura, ştiinţa şi arta în judeţulGalaţi : Dicţionar

biobibliografic. Galaţi : Biblioteca Judeţeană „V.A. Urechia”, 1973.

> (ירמיה תאופיל גריגורסקו - תיק ביוביבלוגרפי בהתרבות, המדע והאמנות במחוז גאלאץ, לקסיקון ביוביבליוגרפי, הספרייה המחוזית "ו.א.אורקיה, גאלאץ, 1973)

Tighici-Iacomi, Flori Rodica. Umbrăreşti - Tg. Bujor : File de cronică. Galaţi*

Editura pentru Literatură şi Artă "Geneze", 2001. Generalul Eremia Grigorescu, p. 97-102, 120. II 90

{פלורי רודיקה טיגיץ'-יאקומי - על הגנרל ירימיה גריגרוסקו ב אומבררשט - טרגו בוז'ור: דפי כרוניקה, גאלאץ,, הוצאת "גנזה" , 2001

  • Vartic, Gheorghe. Generalul Eremia Grigorescu în "Notiţele zilnice din război" ale mareşalului Averescu (Le Général Eremia Grigorescu dans les "Notes quotidiennes de guerre" du maréchal Averescu). In: AISPM, 1998, p.218-223.

(גאורגה וארטיק - הגנרל ירמיה גריגורסקו ב"רישומים היומיים במלחמה" של המרשל אוורסקו ב 218-223 AISPM 1998)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ק.קזנישטיאנו, זודיאן,פנדיה,(1983) ע' 143
  2. ^ חרב זה,יחד עם חרבו האישי של הגנרל המנוח, נמסרו על ידי אלמנתו לסופר מיכאיל סדוביאנו שהיה מעריץ של גריגורסקו. הוא החזיק אותם עד יום מותו בשנת 1961. אלמנת הסופר החזירה אותם לבנו, דן ירמיה גריגורסקו, שתרם אותם למוזיאון המרכזי של הצבא בבוקרשט